כולם אומרים שבסוף "יהיה טוב". אבל זו סתם היפנוזה עצמית

אין דבר שאנו הישראלים יודעים לעשות טוב יותר מאשר לחזור לשגרה. מבצע מגן וחץ הסתיים רק בשבוע שעבר וכבר המשכנו הלאה בחיינו. קל לשכוח ימים טרופים של מטחים, יירוטים ואזעקות.

ובכן, מתברר שהזיכרון הישראלי קצר להפליא. זה מה שמאפשר לו לשמר את האופטימיזם המפורסם שלו. נראה אפוא כי הסיסמה הלאומית הישנה והטובה "יהיה טוב" לא השתנתה עם השנים. מדובר במין היפנוזה עצמית שסוד קסמה טמון בעובדה שהיא פטורה מן הצורך להסביר את עצמה.

● הפרויקט שלכם נכשל? מגיע לכם בונוס ממש גדול על זה | סרנדיפיטי
● איך הגעתי לקנות פוסטינור בגיל 53, ולמה כבר עדיף ללדת | קניתי
● פיצוץ החללית של SpaceX לקח את הטירוף של מאסק עוד צעד קדימה | רעיון

אבל למה בדיוק יהיה טוב? למתבונן מהצד זה נראה מוזר ביותר: ככל שהטראומה של המלחמה נוכחת יותר בחיינו, ככל שעובר, חולף לו, עוד מבצע ועוד מבצע, אנו בטוחים יותר כי בסוף "יהיה טוב". אנו כאילו משביעים ומשכנעים את עצמנו כי יש משמעות לסבל שאנו חווים. בכל מערכה אנו בטוחים שכדאי לעבור את זה למען עתיד טוב יותר, אף שהוא כלל לא נראה באופק.

ויש עוד עניין. כשאנחנו אומרים לעצמנו שלא חשוב מה יקרה, בסוף תמיד "יהיה טוב", אנו פוטרים את עצמנו מן הצורך לחשוב ולפעול בדרכים חדשות, שונות מאלה שהכרנו עד היום. אנו טוענים, למעשה, כי תחת איומים של מתח ומוות אפשר לחיות לנצח, ומאמינים שאין לנו כל חלק ונחלה במציאות שנוצרה, שאנחנו רק קורבנות נצחיים שלה, שהמצב הזה הוא כל כולו פרי המזימה האכזרית של אויב עקשן המבקש למחות אותנו מעל פני האדמה, ולכן חובה עלינו להפגין כושר עמידה, עד שיתייאש ויניח את חרבו.

בינתיים לא יזיק לנו לפמפם קצת את עצמנו במנטרה הקבועה "יהיה טוב", "אם זה טוב ואם זה רע, אין כבר דרך חזרה" או "אין מה לעשות", ואין כל צורך להסביר למה יהיה טוב, או מה עלינו לעשות כדי שהמצב הזה ישתנה לטובה.

בסתר לבנו אנו מוותרים למעשה על השאיפה לנורמליות, למציאות משעממת אך שוחרת חיים, שאולי תאפשר לנו לחיות בשלום ובשלווה בארץ הזאת. אנו מעדיפים כנראה אורח מחשבה מאגי וצדקני, שמייתר את עריכתו של תחקיר עצמי, רציונלי וממשי על "איפה טעינו". אנו ממשיכים להאמין כי החשיבה החיובית היא כשלעצמה מגשימה את החלום וערבה להצלחתו.

משום כך אנו עוסקים כל הזמן בנרמול הטראומה. אנחנו לא חווים אותה ככישלון על שלא הצלחנו לחתור לפתרון, אלא כסוג של משאת נפש של אומה המנהלת מלחמת גוג ומגוג משיחית מול אויב דמוני המאיים להשמידה (כאילו ארגון טרור כמו הג'יהאד האסלאמי יכול לחסל את מדינת ישראל).

ההנחה המובלעת כאן ברורה: הטראומה הישראלית היא טראומה רב־דורית, תוצאת המלחמה הפטליסטית המתנהלת בין ישראלים לפלסטינים כבר יותר ממאה שנה. אין אפוא מה לעשות אלא להתכונן לסבב הבא בעזה, להשלות את עצמנו שבמבצע הנוכחי שינינו את המשוואה, כי הצלחנו לצוד שש קרקפות של ראשי הג'יהאד, וזאת אף ש־22 סבבים וחיסולים קודמים לא הביאו להרתעה ממושכת של יותר מכמה חודשים ואפשרו לכל צד להציג תמונת ניצחון לקהלו.

הדבקות בטראומה כמקור לחוסן לאומי (יש להקריב קורבנות במלחמה אינסופית שאת סופה לא ניתן לראות באופק) היא תמצית הישראליות. זה מצב חירום נצחי.

כך יוצא כי מדינה שלמה מתמכרת לדחפי המוות הקורבני, שעליהם דיבר פרויד. העונג היחיד שאנו חווים מנוסח במושגים של הרתעה. על ארוס, עקרון הדבקות בחיים, אין מה לדבר. אנו דוחים את עקרון המציאות שתובע מאיתנו לבחור בחיים, ומעדיפים נרטיב של סבל, שאינו בכלל בשליטתנו.

האם זה פלא שאנחנו מפצים את עצמנו על הסיפור הפסימי, שוחר המוות, באמצעות הסיסמה החבוטה "יהיה טוב"? ובכן, לא יהיה טוב, אלא אם כן נתאמץ לחשוב על דרכים חדשות להביא אותו.