איך הפרדת הרשויות בארצות הברית מחוללת סכנה של חדלות פירעון תקרת החוב של ארה"ב

היבוא הסיטוני של מונחים פוליטיים אמריקאיים, בעיקר בתרמיליהם של בוגרי אוניברסיטאות, מאכלס את השיג־ושיח הישראלי עד אפס מקום. הצירוף "הפרדת רשויות" מופיע 91 אלף פעמים בגוגל העברי, שזה אומנם הרבה פחות מ־separation of powers באנגלית (159 מיליון), אבל יותר מ"דמוקרטיה פרלמנטרית" (83 אלף).

● החשש מחדלות פירעון של ארה"ב מטלטל את אלה שסמכו על האג"ח | WSJ
● היפוך עקום התשואות בשיא של 43 שנים: מה הסבירות למיתון בארה"ב?
● הפרוטוקול חושף: מחלוקות בין בכירי הפד בנוגע לסיום העלאות הריבית

הקבלת ההפרדה לדמוקרטיה אינה מקרית, מפני שבדמוקרטיה פרלמנטרית אין הפרדה בין הרשות המחוקקת לרשות המבצעת. ככה זה. זה הגיונה של הדמוקרטיה הפרלמנטרית. ממשלה אינה יכולה למשול בלי רוב בפרלמנט. אם אין לה רוב, לפחות בשאלות מרכזיות, היא נופלת, ואחרת באה תחתיה, בדרך כלל באמצעות בחירות חדשות. ייתכן שזה לא טוב, אבל זו נוסחת השלטון בכל הדמוקרטיות הפרלמנטריות בנות זמננו.

מה שקורה בימים האלה בארה"ב מצדיק תשומת לב גם מפני מה שהוא מעולל ליציבות הפיננסית הבין־לאומית, אבל גם מפני שהוא מלמד אותנו משהו חשוב על הפרדת הרשויות.

״אסון כבד ממשמש ובא״

שני המנהיגים העיקריים של "הרשויות" בארה"ב מנהלים משא־ומתן קדחתני, ולפי שעה עקר לחלוטין, להגביה את תקרת האשראי של הממשלה. לפי שרת האוצר האמריקאית, החל מאחד ביוני הממשלה הפדרלית לא תוכל עוד לשלם את הריבית על חובותיה, לא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה למוטבי הביטוח הלאומי, ולא תוכל לממן עוד את פעולותיה.

 נשיא ארה''ב, ג'ו ביידן / צילום: Associated Press, Evan Vucci

השרה, ג'נט יילן, כלכלנית רבת ניסיון שהייתה לפנים נגידת הבנק המרכזי, פרופסורית ויועצת לנשיאים, מתארת את מצב העניינים הזה כ"אסון כבד הממשמש ובא".

"אסון כבד" כזה לא היה יכול למשמש ולבוא בדמוקרטיה פרלמנטרית. ממשלה שאינה מסוגלת לממן את הוצאותיה אינה יכולה עוד לכהן. בדמוקרטיות פרלמנטריות, הצבעה על התקציב שקולה כנגד הצבעת אמון.

בארה"ב אין הצבעות אמון. הנשיא נבחר כידוע בבחירות ישירות. הקונגרס אמנם צריך לאשר את עצם בחירתו, אבל חוץ מאשר בינואר 2021, אישור כזה חוזר וניתן אוטומטית, לפחות ב־140 השנה שקדמו ל־6 בינואר השחור. לקונגרס אומנם יש הסמכות להעביר נשיא מכהונתו, אבל רק אם הוא מורשע בפלילים. שלושה נשיאים הועמדו למשפט הסנאט ב־234 שנות החוקה, ואיש מהם לא הורשע.

 שרת האוצר בארה''ב, ג'נט יילן / צילום: Associated Press, Alex Brandon

משפטי הנשיאים התאפשרו מפני שרוב חברי בית הנבחרים הצביעו לטובת הגשתו של כתב אישום. תחת זאת, אמריקה התנסתה בטראומה לאומית, שנמשכה שבועות ארוכים, שיתקה את וושינגטון, קיטבה ופילגה, והסתיימה בקול דממה דקה (ב־1868, ב־1999 וב־2019).

הקונגרס שם רגל לנשיא

מעריציה של חוקת ארה"ב מעלים על נס את עצמאותה של כל אחת מן הרשויות. העצמאות הזו נוטה להתבטא כל אימת שהנשיא והרוב בשני בתי הקונגרס שייכים לשתי מפלגות שונות. במקרים הלא־שכיחים, שבהם מפלגה אחת שולטת גם בבית הלבן וגם בשני בתי הקונגרס, הרשות המחוקקת כופפת את עצמה לרשות המבצעת, למעשה אם גם לא להלכה. רק כאשר לפחות אחד משני הבתים עובר לידי האופוזיציה, העצמאות מוכרזת וההפרדה מופרדת. או אז, הקונגרס שם רגל לנשיא כמעט בכל הזדמנות.

האומנם זו הפרדת רשויות, או הפרעת רשויות? כשזה קורה, או עומד לקרות, אנחה כבדה נפלטת כמעט מכל חזה בוושינגטון. הקונגרס כמעט חדל לחוקק.

תקרת האשראי חזרה והוגבהה מעשה שגרה זה שנים. לפנים, שתי המפלגות הכירו בצורך לאפשר לממשלה לעמוד בהתחייבויותיה מבלי לנצל את הרגע הזה כדי לסחוט ויתורים. זה התחיל להשתנות לפני 12 שנה, כאשר הקונגרס עבר לידי הרפובליקאים בשנה השלישית של נשיאות ברק אובמה. אובמה נבחר במהלך 'המיתון הגדול' של משבר הסאב־פריים, שבמהלכו הוצאות הממשלה עלו פלאים. לבית הנבחרים נכנסו באותה השנה עשרות צירים ימניים רדיקליים, שגמרו אומר לקצץ את ההוצאות ויהי מה, ובמיוחד להרוס את רפורמות הבריאות של אובמה.

כשהגיעה השעה להרים את התקרה, הרפובליקאים העמידו תנאים מחמירים. אובמה, שמפלגתו סבלה תבוסה איומה בבחירות אמצע־הקדנציה, קיבל את רוב דרישותיהם.

המצב הפעם דומה וגם שונה. הוא דומה במובן הזה שבשנתיים הקודמות חזינו בעלייה פנומנלית של הוצאות הממשלה, בעיקר בקשר עם משבר הקורונה. אבל בניגוד ל־2011, הרוב הרפובליקאי בבית הנבחרים קטנטן, והסנאט נשאר בידי הדמוקרטים. זה מצב עניינים המזמין קיפאון מוחלט.

יו"ר בית הנבחרים, מיודענו קווין מקארתי, שבוי בידי הקיצונים של מפלגתו. תמורת הסכמתם לבחירתו הם סחטו ממנו הסכמה לפישוט תהליך שיאפשר את הדחתו: ציר יחיד יוכל לתבוע הצבעת אמון. מקארתי יודע אפוא שנכונות לוותר במשא־ומתן עם הנשיא עלולה לעלות לו בעצם כהונתו.

הוא יוצא מגדרו להפגין קשיחות. גם הנשיא מפגין חוסר גמישות. הרדיקלים במפלגה הדמוקרטית מאיימים עליו ב"תגובת־נגד" אם יוותר, זאת אומרת אם יסכים להפחית הוצאות, ואם יקבל את דרישת הרפובליקאים לחזור ולהטיל 'חובת עבודה' על מקבלי קצבות אבטלה.

תיקון 14, סעיף 4

ציר רפובליקאי נשאל מה יצטרך לקרות כדי להניב נוסחת פשרה. שתי מילים, הוא השיב, "אחד ביוני". זאת אומרת, רק כאשר 'יום ה־X' (x-date) ינקוש בדלת, הצדדים יתעשתו, ויתפשרו, ברגע האחרון, אם לא בשנייה האחרונה. ואם לא? "האסון הכבד" שחזתה השרה אינו מוכרח להתרחש.

קודם כול, האוצר יוכל להוסיף ולגלגל את חובותיו באמצעות הנפקה של אגרות־חוב חדשות; או הוא יוכל להשתמש בהכנסות ממסים לפחות לתשלום ריבית, אם כי אולי לא למימון פעולות הממשלה.

מומחים חוקתיים אומרים, כי הנשיא יוכל להשתמש בסעיף בחוקה, המחייב את הממשלה לשלם ריבית על חובותיה. הוא אינו מצריך את הסכמת הקונגרס. אבל חזקה על שימוש בתיקון ה־14, סעיף מספר 4, שיגיע אל בית המשפט. בעצם הוא כבר הגיע, ומתברר ללא חיפזון בבימ"ש בבוסטון. אין מנוס מהתגלגלותו עד בית המשפט העליון דרך ערכאות נמוכות. לא ברור כמה זמן יידרש להשלמת התהליך, ובאיזו מידה השופטים ייענו לאילוצים.

יש כמובן אלמנטים של הפרדת הרשויות המשרתים את עניינה של הדמוקרטיה האמריקאית, כאלה המצדיקים את קנאת המתבוננים מעבר לים. אך מוטב להיזהר מפני קנאה סיטונית ולא־מבוקרת.

כדאי גם לזכור שהתפיסה של הפרדת רשויות נולדה באירופה, כשבשלטון היו מלכים אבסולוטיים, ולאיש מהם לא היה פרלמנט. האיש שהגה את הרעיון המופשט, הברון מונטסקייה, מת 20 שנה לפני עצמאות ארה"ב. כמובן, להרבה ישראלים נדמה שגם להם יש מלך אבסולוטי, ומונטסקייה מדבר אל לבם.

רשימות קודמות בבלוג וב-יואב קרני. ציוצים (באנגלית) ב-טוויטר.