25 שנה ל"מופע של טרומן": כולנו בפעמון הזכוכית

הסרט המיתולוגי "המופע של טרומן" חוגג החודש 25 שנה. רבע מאה חלפה מאז שחזה באופן כה אסתטי, מצחיק ומקאברי את טשטוש הגבולות בין הטבעי למלאכותי, בין הפרטי לציבורי, בין האמיתי למתחזה, בין הריאליטי למציאות. מאז הנדסת התודעה בידי האלגוריתם החליפה מזמן את החיים ומלווה אותנו בדרגות שונות של אינטנסיביות. מאז ועד היום אנו חווים את החלפתה של המציאות בתוכנת מציאות.

● נטוורקינג: צביעות ריקה או מיומנות הכרחית לקידום מקצועי? | סרנדיפיטי
● מה קרה כשגרמתי לאמא שלי להחליף את המטבח אחרי 45 שנה? | קניתי
● הקסם של "יורשים": למה אנחנו כל כך נהנים לצפות בעשירים סובלים? | רעיון

"המסכה האנושית", שפניו של ג'ים קארי (בתפקיד הראשי) מגלמות, היא לב העניין והיא מופיעה מהסצנה הראשונה ועד לאחרונה, שבה חיוכו נראה כאילו נוצר בתוכנת בינה מלאכותית.

קארי משחק את טרומן, גבר אמריקאי ממוצע, סוכן מכירות, החי לו בתמימות מאושרת את החלום האמריקאי בעיירה דמיונית בשם סיהייבן. יש לו כל מה שהוא צריך: בית קטן ואישה קטנה וגינה קטנה ומכונית אמריקאית גדולה. גן עדן.

אלא שאז נוחתת עליו צרה גדולה: טרומן, ששמו רומז לסוגיית האמת, מגלה לאסונו כי הוא לכוד בתוך פעמון זכוכית ענק שבו כלואה עמו עיירה שלמה - על אנשיה, רחובותיה, האגם שלצדה וכדומה. עכשיו חודרת למוחו ודאות מדכאת: כל חייו השלווים הם למעשה מזימה מטעם ההפקה, וגם אשת החלומות שפגש כדי ליצור לעצמו זוגיות מאושרת היא פרי של תחבולה תסריטאית המבקשת לחבר את טרומן למערכת של מוסכמות רומנטיות ומלודרמטיות, שאמורות לסחוף את לב הצופים במופע ריאליטי ענק.

כדי להגביר את ההתרגשות והמתח באה ההפלגה ההרואית של הגיבור אל לב ים בפוזה של רב חובל שאינו יודע חת, ופתאום מתחוללת סערה בלתי צפויה, שמאיימת להטביע אותו ולחסל סופית את שליחותו. אך אל דאגה: גם זו מזימה של הבמאי המיתולוגי ז'אן כריסטוף, שנראה ונשמע כפארודיה אכזרית על תיאוריית האוטר הצרפתית (שגורסת כי סרט אמור לשקף את החזון של הבמאי שלו). המאסטר הגדול מתזמן באופן מלאכותי סערת ברקים מהגיהינום כדי להרים את הרייטינג של המופע שהוא משדר לעולם.

ברגע הגילוי הקומי, כשטרומן מבין כי הוא לכוד בתוך פיקציה, עומדות בפניו שתי אפשרויות: הראשונה היא להבין כי כל מה שהוא חווה כרגש וכהישג אמיתי הוא למעשה "פייק" שיצרה ההפקה, ואז למרוד במציאות המדומה ולברוח מהחלל האורבני המהונדס; האפשרות השנייה היא להצטרף לחגיגה, שעשויה לתגמל אותו יפה ואפילו לדאוג לו לבת זוג (כמו ב"חתונמי").

טרומן בוחר לכאורה באפשרות הראשונה ומרים את נס המרד. הוא נוטש את ספינת ההפקה במעין סולם מדרגות העולה השמימה, ומורד לכאורה כאדם חופשי. ואז לרגע אחד ברור - החגיגה הייתה מוקדמת מדי. איכשהו היציאה ההפגנתית מהאולפן אל העולם האמיתי כביכול נראית הזויה ומפוקפקת: אולי גם האקט החתרני האחרון של הגיבור הוא פרי מוחה הקודח של ההפקה וגם המרד מהונדס, או בכלל כזה שכמקובל בריאליטי צריכים להחליט עליו הצופים?

"במקרה שלא תראו אותי עוד", אומר טרומן בסיום, אז שיהיה לכם "!Good after noon, good evening and good night". בפריים האחרון הוא מישיר מבט אל המצלמה ומחייך חיוך של איש מכירות מיומן. האם מישהו באמת מאמין לחיוך הזה?

ברור לנו כעת כי המציאות המומצאת, המפוברקת, של הריאליטי, הפכה זה מכבר ליומיום. החיים המתוגברים שאנו חווים כמציאות - בחסות טוויטר, פייסבוק, אינסטגרם והבינה המלאכותית - הם אלה של האיש הכלוא בתוך פעמון הזכוכית, שספק אם ניתן בכלל להיחלץ ממנו. אנו מנהלים אותם בצל התודעה המהונדסת שבה אנו לכודים, היא זו שמגדירה עבורנו את הסביר, ההגיוני, המקובל.

פניו של קארי מייצגים את המסכה האנושית האוניברסלית שיצר האלגוריתם. האל הזה יודע לקרוא אינספור פרצופים אנושיים ולברוא מתוכם אחד אופטימלי, על פי דרישות הלקוח, שמורכב מכמות עצומה של פיקסלים ונוירונים, שנשאבו מן המידע הלשוני, הוויזואלי והמתמטי ברשת. כך חוצה הבינה המלאכותית (AI) את גבולות הכישרון האנושי האינדיבידואלי.

עכשיו מתבררת גם עובדה נוספת: אותו "עולם חדש אמיץ" שנוסח בצורה מופתית ב"מופע של טרומן" היה מסר נבואי לבאות - טשטוש הגבולות בין האמיתי למדומיין, בין הגוף האנושי לבין המכונה האלגוריתמית, כבר כאן, והוא חלק בלתי נפרד מהמובן מאליו. ברוכים הבאים למועדון, ברוכים הבאים למדבר של הממשי, שבו המציאות הפכה זה מכבר לכלי משחק של המניפולציה הרשתית. החזרה לגן עדן אינה עוד על סדר היום.