מלחמה של שבבים ומתכות נדירות והרבה רטוריקה מדרדרות את יחסי ארה"ב וסין

מערכת היחסים הדו-צדדית החשובה ביותר בעולם, זו של ארה"ב וסין, זקוקה לפעולת הנשמה. היא מתרוקנת במהירות גוברת מן המרכיב החיוני ביותר לכל מערכת יחסים: אמון.

● מלחמת השבבים: סין תגביל יצוא מתכות לצ'יפים לארה"ב 
● "תומכות במכונת המלחמה": קמפיין בינלאומי קורא לחברות לנטוש את העסקים ברוסיה 

שרת האוצר של ארה"ב, ג'נט ילן, יוצאת מחר (ה') לבייג'ינג. זה מסע ראשון של שר אוצר אמריקאי מאז 2018. זה מסע שני בתוך קצת יותר משבועיים של חבר קבינט אמריקאי בכיר. קדם לילן מזכיר המדינה טוני בלינקן. אבל בעוד שבלינקן חוזר ומבטא את המרחק בין שתי מעצמות העל, ילן מבטאת את הסיכויים לחזור ולהתקרב, מוגבלים וחלקיים כאשר יהיו.

בחודש שעבר, ילן נשאלה על היחסים עם סין במהלך שימוע בוועדה של בית הנבחרים. היא השיבה: "אף כי יש לנו שורה של דאגות הצריכות טיפול, ניתוק יהיה שגיאה חמורה".

ל"ניתוק" היא השתמשה במונח decoupling, החוזר ומשמש בשנים האחרונות לתיאור מגמת החשד וההתרחקות בין הדמוקרטיות המערביות לסין. מאז ימי הקורונה הראשונים, גברו הקריאות במערב לשים קץ לתלות הכלכלית והטכנולוגית בסין. הקריאות התחדדו לאחר פלישת רוסיה לאוקראינה, כאשר התחוורה טעותה של אירופה בהסתמכות-יתר על אנרגיה רוסית לרעת האופציות הפוליטיות שלה.

בלי שבבים, בלי עננים

התלות בסין כמובן מורכבת לאין שיעור יותר מן התלות ברוסיה. קשה להעלות על הדעת את הכלכלה העולמית בלי יחסי המסחר ההדוקים בין המערב לסין. ואף כי איש אינו מציע ברצינות לנתק אותם, יש ליחסים האלה צדדים המעוררים את דאגת המערב.

דונלד טראמפ התחיל מלחמת סחר עם סין, ועיצומים שהוא הטיל עומדים בתוקפם. ממשל ביידן הוסיף עליהם, על רקע משבר האמון הפוליטי והצבאי במזרח אסיה, והחשש מפני התקרבות סין ורוסיה.

במרכז העיצומים האלה עומדת מלחמת השבבים: ניסיונה של ארה"ב לשלול מסין את הגישה אל הטכנולוגיה של מוליכים-למחצה. הולנד, אחת מיצרניות השבבים החשובות בעולם, הטילה בשבוע שעבר הגבלות משלה.

לפי דיווח ב"וול סטריט ג'ורנל" השבוע, ממשל ביידן עומד להגביל שימוש סיני בשירותי ענן אמריקאיים. הממשל הגיע למסקנה, שהסינים משתמשים בשירותים האלה כדי לעקוף את האיסור על רכישת שבבים, המשמשים בפיתוח בינה מלאכותית.

סין הודיעה בתחילת השבוע, שהחל מ-1 באוגוסט היא תגביל יצוא של שני מינרלים, גליום וגרמניום, ועוד שורה של "מתכות נדירות" החיוניות לפיתוח שבבים.

עמדת השליטה הסינית בשוק המתכות הנדירות היא מן העניינים הפחות מובנים של זמננו. המתכות אומנם נקראות נדירות, אבל אין בהן שום דבר נדיר. את רובן אפשר למצוא בכל רחבי העולם, ואפשר גם לזקק אותן. אבל המערב הניח לסין לפתח את השליטה באין מפריע, לא רק בכרייה כי אם גם בזיקוק. הוא התעלם מרמזים מבשרי רע, או לא הביא אותם בחשבון ברצינות מספיקה.

כמו נפט מזרח תיכוני

עיון בארכיון מראה, כי עוד ב-1992 המנהיג העליון של סין דאז, דאנג שאופינג, הכריז, כי "למזרח התיכון יש נפט, ולסין יש מתכות נדירות". ב-2010, סין הענישה את יפן על סכסוך טריטוריאלי בים סין המזרחי באמצעות הפסקת אספקה של מתכות נדירות. הסינים לא עשו אז סוד את כוונתם ליצור "עתודה אסטרטגית" של מתכות כאלה. השליט הנוכחי, שי ג'ינפינג, חזר על הכוונה הזו לפני ארבע שנים.

ב-2020, דוח של מכון מחקר אמריקאי הזהיר מפני התוצאות של שליטת סין בשוק המתכות הנדירות. אין זאת אומרת שההנהגה הפוליטית הייתה אדישה, אבל היא גם לא הפגינה תחושת בהילות.

המרכז הגיאולוגי של ממשלת ארה"ב (USGS.gov) פרסם ב-2020 רשימה של 50 מינרלים קריטיים לצרכים צבאיים וטכנולוגיים. הם משמשים בתעשיית החלל, בפיתוח טילים היפר-סוניים (שבהם ארה"ב נמצאת בעמדת פיגור ניכרת לעומת סין ורוסיה), בייצור מטוסי קרב, אפילו במשקפות לילה.

לפני שנתיים ויותר, דוברים סיניים התחילו להשתעשע בפומבי בשאלה אם ארצם תוכל לשבש את ייצור מטוס אף-35 אם תאסור על יצוא המתכות הנדירות המרכיבות אותו. לפי שירות המחקר של הקונגרס האמריקאי, כל מטוס כזה משתמש ב-417 ק"ג של מתכות נדירות.

מה יקרה אפוא אם מלחמת השבבים תתפתח למלחמת טכנולוגיה רחבה? האם יגבר אז הלחץ במערב להאיץ את תהליך הניתוק?

סין מגלה חרדה ניכרת מפני האפשרות הזו. ראש הממשלה החדש, לי צ'יאנג, נסע בחודש שעבר לאירופה למשש את הדופק, לנסות ולהזכיר לאירופים מה יש להם להפסיד. לי הזהיר כי "הסיכון הגדול ביותר הוא לא לשתף פעולה". שועי התעשייה של אירופה והבולטים במנהיגיה הנהנו בהסכמה. לא כולם.

עקומת הידידות צוללת

בארה"ב יש עוד פחות רצון טוב ופחות אמון מאשר באירופה. מזכיר המדינה האחרון של טראמפ, מייק פומפיאו, הכריז בסוף כהונתו, כי "הפרדיגמה הישנה של שיתוף פעולה עיוור עם סין לא תוכל עוד להניב תוצאות".

לסין יש מעט מאוד סניגורים במערכת הפוליטית האמריקאית, משמאל או מימין. עקומת סקרי דעת הקהל מראה שבחמש השנים האחרונות האהדה לסין הצטמקה מאוד, מ-57% ב-2018 ל-18% השנה. אומנם אפשר לייחס לפחות חלק מזה לדעות קדומות, או אפילו לגזענות; אבל בעיקרה, זו תגובה על התנהגות סין.

בהשראת השליט שי ג'ינפינג, הדיפלומטיה הסינית עברה בשנים האחרונות אל מסלול אנטי-מערבי אגרסיבי, המזכיר לפעמים את ימי שלטונו הקודרים ביותר של מאו צה טונג, בשנות ה-60. דיפלומטים חשודים לפעמים בעודף איפוק וזהירות, אבל נראה שאין טעם להחיל ציפייה כזאת על הדיפלומטיה הפומבית של סין.

השבוע, האיש הבכיר ביותר במערך מדיניות החוץ של סין, וואנג יי, הפליג במונולוג המצריך אולי דיון בפתולוגיה של המשטר, לא בפוליטיקה שלו.

"אירופים ואמריקאים אינם מסוגלים להבחין בין סיני ליפני ולדרום קוריאני", התלונן וואנג. "גם אם נצבע את שערנו בצהוב, ונאריך את אפינו, איננו יכולים להפוך למערביים. עלינו לזכור תמיד את שורשינו".

המלים האלה אל נכון היו מקפיצות כל סיני ממקומו אילו בקעו מפיו של מנהיג מערבי. וואנג השמיע אותן במהלך ועידה של דיפלומטים מסין, מיפן ומדרום קוריאה, שנקראה לקדם סולידריות בין שכנים. ספק אם נשמעו ביטויים כאלה עם נופך גזעני מאז שיפן ניסתה לכונן הגמוניה אנטי-מערבית במזרח אסיה בשנות ה-30 וה-40 באמצעות כיבושים צבאיים ברוטליים ובעזרת ואסאלים מקומיים. גם יפן גייסה דימויים גזעיים, כדי לעורר סולידריות אסיאנית נגד המערב.

האפיזודה הזו מתוארת השבוע בעיתון הסיני הלאומני "גלובל טיימס". לפי הדיווח, וואנג קרא לשיתוף פעולה אזורי "אשר יקדם ערכים אסיאניים כלילתיים (אינקלוסיביים), יטפח אוטונומיה אסטרטגית, יבטיח אחדות אזורית ויציבות, ידחה מנטליות של מלחמה קרה ויתנער מכפייה באמצעות הגמוניה". זה אוסף של מרגליות, המצריכות עיון חוזר בלקסיקון התעמולה הסינית. עיקרן הוא דחיקת רגלי אמריקה ובעלות בריתה ממזרח אסיה, הצטופפות סביב סין וקבלה מלאה של מאווייה הפוליטיים והאסטרטגיים.

לא תמיד ברור אם סין מוכנה להודות שהרטוריקה שלה מעוררת חרדה, או לפחות אי-הבנה ניכרת. צליליה מחזקים את אלה הרוצים decoupling.

רשימות קודמות בבלוג וב-יואב קרני. ציוצים (באנגלית) ב-טוויטר.