מי שיעקוב אחרי התבטאויות השרים מאז הקמת הממשלה, עשוי להגיע למסקנה שהאויבת הגדולה ביותר של הממשלה הזאת היא היועצת המשפטית שלה. השבוע, כשהיועמ"שית עו"ד גלי בהרב־מיארה פרסמה את עמדתה שלפיה יש לפסול את "חוק הנבצרות", הסכר שוב נפרץ.
"היועמ"שית לקחה את המוסד הכל־כך חשוב הזה ועשתה מזה זילות… אם זה היה תלוי בי, הייתי מפטרת אותה", אמרה השרה גלית דיסטל־אטבריאן. השר איתמר בן גביר הלין על כך ש"היועצת המשפטית מטרפדת חוקים", ותהה: "מי כאן השר: איתמר בן גביר או היועמ"שית?". וכל זה בלי להזכיר את אמירותיו חסרות התקדים של השר דודי אמסלם, שעוד לפני ה"תקרית האחרונה", קבע כי בהרב־מיארה היא "נזק ביטחוני" ו"סכנה ממשית ליציבותה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית". "צריך להזיז אותה אתמול", סיכם.
● החוק לפיצול סמכויות היועמ"ש הונח, עורר סערה ונמשך | ניצן שפיר, פרשנות
ההתנגשויות החריגות הללו בין הממשלה ליועמ"שית מציפות שאלות יסוד מעניינות, שלמרות מה שאולי ניתן היה לחשוב, התשובות להן אינן טריוויאליות. השבוע יצאנו למסע בעקבות האופן שבו התעצב תפקיד היועץ המשפטי לממשלה, שאכן הפך במהלך השנים לבעל עוצמה בלתי מבוטלת, באופן שניתן להניח שרבים לא צפו בשנותיה הראשונות של המדינה.
את התפקיד עצמו קיבלנו משיטת הממשל הבריטית. ה־Attorney General תורגם בשיבוש לשוני כ"יועץ משפטי לממשלה", והכוונה הייתה שהסמכויות שלו יועברו לידי משרד המשפטים. אך כבר כאן נרשם הפיתול הראשון בעלילה. יעקב שמשון שפירא, עורך דין בולט שהיה גם פעיל במפא"י, ומונה בהמלצתו של דוד בן גוריון למנכ"ל משרד המשפטים, הצליח לנכס לעצמו את התואר "היועץ המשפטי לממשלה", ויצק לתוכו תוכן: ממנכ"ל משרד המשפטים, הוא הפך ליועמ"ש הראשון ולמי שסמכויותיו הן "לעוץ עצה משפטית לממשלה ולחוות דעתו בוועדות הכנסת", ובנוסף נקבע כי הוא יהיה גם "הרשות המשפטית האדמיניסטרטיבית העליונה במדינה, וראש התביעה הכללית".
נקודות מפתח לאורך השנים ביחסי היועצים המשפטיים עם הממשלות
האוזנר ניצח את הממשלה
ההתנגשות הראשונה בין היועמ"ש לראש הממשלה הגיעה כמעט מיד. כבר ב־1949 דרש בן גוריון שאיסר בארי לא יעמוד לדין בגין חלקו בהוצאה להורג של הקצין מאיר טוביאנסקי. וכששפירא התנגד, בן גוריון זעם וטען - ממש כפי שאנחנו שומעים היום - שהיועץ המשפטי הוא "עורך הדין הפרטי של הממשלה", ועליו לקבל את הוראותיה.
בסופו של דבר, שפירא ניצח. עמדתו התקבלה, ולימים הוא הודה כי "מקרה זה קבע במידה רבה את מעמד התפקיד… הם ידעו שאי־אפשר להתערב בשיקולי היועץ המשפטי. זה לא כתוב בשום חוק, לא היה כתוב בשום החלטה, אבל ככה זה נקבע, וזה נקבע לתמיד".
נקודת הציון הבאה במעמדו של היועמ"ש נרשמה ב־1960, עם מינויו של עו"ד גדעון האוזנר לתפקיד. בין האוזנר לבין שר המשפטים דב יוסף שררה מתיחות מסיבות שונות, אך זו הגיעה לשיא כשיוסף, מלווה בנציג השב"כ (שכונה אז שין־בית), קרא להאוזנר וביקש ממנו לפתוח בהליכים משפטיים נגד אליעזר ליבנה - מתנגד פוליטי של בן גוריון, ופעיל נגד תוכנית האטום. האוזנר סירב, מה שהוביל לפיצוץ. כדי לצאת מהסבך הוחלט אז על הקמת ועדת משפטנים, בראשות נשיא בית המשפט העליון שמעון אגרנט, שתגדיר את חלוקת הסמכויות בין השר ליועמ"ש.
למרבה התדהמה של הפוליטיקאים, הוועדה - שמבחינתם נועדה בעיקר כדי למסמס את האירוע - קיבלה לבסוף דווקא את עמדתו של האוזנר, שלפיה בכל הנוגע להעמדה או אי־העמדה לדין ההחלטה הסופית נתונה בידיו. הוועדה חיזקה את מעמד היועמ"ש גם בנקודות נוספות, אם כי הבהירה שבסופו של דבר הממשלה רשאית, בתנאים מסוימים, "לנהוג שלא לפי עצת היועץ המשפטי".
דו"ח הוועדה הפך להחלטת ממשלה מחייבת, ובמהלך השנים הבאות מעמדו של היועמ"ש אכן התחזק. ב־1968 נכנס לתפקיד מאיר שמגר שיצר בפועל את פרקטיקת הנחיות היועמ"ש ואת הכפיפות של כל היוצעים המשפטיים במשרדי הממשלה ליועמ"ש. "ההנחיות לא נועדו רק למערכת פנימה, אלא גם, ובעיקר, לבצר את מעמדו של מוסד היועמ"ש כלפי חוץ", הודה לימים שמגר. אהרן ברק, שהחליף אותו בתפקיד, המשיך את המגמה, ובתקופתו החל הנוהג של נוכחות קבועה של היועמ"ש בישיבות הממשלה.
היועמ"ש פוטר כלאחר יד
אבל לא בכל העימותים שנוצרו לאורך השנים יצאו היועמ"שים כשידם על העליונה. פרשת קו 300 משנות השמונים, שבה התברר כי אנשי שב"כ הרגו שני מחבלים שנתפסו חיים, הובילה למשבר חמור בין היועמ"ש דאז, יצחק זמיר, לבין ראשי ממשלת האחדות שמעון פרס ויצחק שמיר. זמיר החליט לחקור את הפרשה החמורה, ולא נכנע ללחצים הכבדים שהפעילו עליו השניים לחדול מכך. בסופו של דבר, בשוליה של ישיבת ממשלה שגרתית, ובהפתעה מוחלטת, הועלתה להצבעה ההצעה למנות את יוסף חריש ליועמ"ש במקומו של זמיר. כל שרי הממשלה הצביעו בעד וזמיר נאלץ לעזוב את תפקידו מיד. זו הודגמה היחידה עד כה למקרה שבו פוטר היועמ"ש.
כעשור לאחר מכאן הגיעה נקודת תפנית נוספת. ב־1997 ביקשה ממשלת נתניהו הראשונה למנות את רוני בר־און ליועמ"ש. אלא שלפי תחקיר שפרסמה העיתונאית אילה חסון, המינוי היה חלק מעסקה עם ש"ס: בר־און יחלץ את אריה דרעי מההליך הפלילי שהתנהל נגדו, ובתמורה ש"ס תתמוך ביציאת צה"ל מהאזורים הפלסטינים בחברון. הביקורת הציבורית החריפה על המהלך הובילה לכך שבר־און התפטר מהתפקיד תוך יומיים, וממשלת נתניהו הקימה ועדה לבחינת דרכי המינוי של היועמ"ש שבראשה עמד שמגר.
מאז, אומר ד"ר מתן גוטמן, מומחה למשפט חוקתי ומנהלי מאוניברסיטת רייכמן, "בית המשפט, בשורה ארוכה של פסיקות, הכיר במעמדו של היועמ"ש כפרשן המוסמך של הדין עבור הרשות המבצעת. הפסיקה בעניין זה היא עקבית ומפורשת, כך שאפשר לומר שזו כבר הלכה שהשתרשה".
ההמלצות של ועדת שמגר, שאומצו בסופו של דבר על ידי ממשלת אהוד ברק, הן גם אלה שסוגרות עבורנו את הסיבוב, ומתקשרות ישירות לקריאות שאנו שומעים כיום משרי הממשלה לפטר את היועמ"שית. הוועדה הייתה זאת שהסדירה לראשונה את אופן מינוי היועמ"ש, וגם את הדרך לפיטוריו. היא קבעה כי אפשר להפסיק את כהונתו של היועמ"ש רק באחת מארבע עילות - ורק לאחר שניתנת חוות־דעתה של ועדה מקצועית־ציבורית בה אין רוב לפוליטיקאים. אומנם באופן עקרוני הממשלה יכולה להחליט על הפיטורים גם בניגוד להמלצת הוועדה, אך בעבר בג"ץ כבר פסק כי "למסקנותיה של ועדת איתור… משקל מיוחד", וש"רק בהימצא טעם מהותי לדבר, (ניתן) לסטות ממסקנותיה".
לקריאה נוספת:
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
