לילודה הגבוהה בישראל יש השפעה מהותית על יוקר המחיה

הכותב הוא מרצה בכיר במחלקה לכלכלה באוניברסיטת בן גוריון בנגב

דוח ה־OECD שהתפרסם לאחרונה הציב את ישראל כמדינה היקרה ביותר מבין מדינות הארגון בשנת 2022. באופן טבעי, הדיון הציבורי בנושא הציף מספר גורמים מידיים למצב: שער החליפין, זרימת ההון לענף ההייטק, חסמי ייבוא ותחרות ועוד. עם זאת, נושא אחד נעדר באופן ברור מהדיון, למרות שיש לו קשר ישיר ליוקר המחיה בישראל: ילודה. 

● מבקר המדינה: ליקויים משמעותיים בטיפול הממשלה ביוקר המחיה 

לפני שנצלול לעומק הדיון, שני סייגים: ראשית, צריך להבהיר כי הילודה החריגה בישראל, בפני עצמה, לא גרמה לכך שישראל קפצה למקום הראשון ביוקר המחיה בשנת 2022 במדדי כוח הקנייה שהוצגו על־ידי ה־OECD. המדד בלאו הכי מושפע משמעותית משער החליפין, ולאחר היחלשות השקל בחצי השנה האחרונה, ישראל כבר לא מדורגת בראש הטבלה. במילים אחרות, הילודה לא מסבירה את העובדה שהגענו ל־"אליפות" המפוקפקת הזאת (שכן יש אינספור גורמים לכך), אבל היא כן גורם משמעותי בכך שהגענו ל־"פלייאוף".

שנית, הילודה הגבוהה מלכתחילה משפיעה על עלויות המחיה באופן ישיר - דרך הצריכה האבסולוטית ברמת משק הבית. אין צורך בניתוח כלכלי נרחב בכדי להסביר מדוע עלויות המחיה של משק בית עם שש נפשות גבוהות מאלה של משק בית עם ארבע נפשות. זאת תוצאה מיידית, והיא נפרדת מההשפעה של הילודה על רמות המחירים בישראל.

פערים עצומים

בכדי להבין את הפער בילודה בין ישראל לעולם המערבי, הנה כמה נתונים מייצגים: לכל אישה בישראל נולדים בממוצע כ־3 ילדים, והנתון הזה נותר יציב מזה 40 שנה. לעומת זאת, במדינות ה־OECD לכל אישה יש בממוצע 1.58 ילדים. כלומר, לאישה ממוצעת בישראל יש כמעט כפול ילדים מאשר לאישה ממוצעת ב־OECD. לשם השוואה, הממוצע במצרים, לבנון וסוריה עומד על 2.9, 2.1, ו־2.7 בהתאמה. המדינות היחידות במזרח התיכון שנמצאות מעלינו במדד הזה, לפי נתוני הבנק העולמי, הן תימן ועיראק. הפער הזה מתבטא כמובן בגידול האוכלוסייה. לדוגמה, פינלנד, שנחשבת לאחת המדינות המובילות בעולם מבחינת חינוך, גדלה במיליון איש במשך 55 שנה. ישראל עתידה לגדול במיליון איש ב־6 שנים בלבד. הפער עצום, והוא משפיע ישירות על הכלכלות של אותן המדינות.

הרעיון הכלכלי שעומד מאחורי הטענה שילודה גבוהה משפיעה על יוקר המחיה, מתבסס על שני הצדדים ביחסי הביקוש וההיצע. בצד ההיצע, שיעור האוכלוסייה בגילאי העבודה בישראל נמוך ב־4 נקודות האחוז מאשר הממוצע ה־OECD. כלומר, אפילו אם כולם היו עובדים בתפוקה וביעילות מלאות, עדיין יש לנו פחות ידיים עובדות ביחס לגודל האוכלוסייה. זה משפיע ישירות על התפוקה של המשק ועל היכולת לספק את הצרכים לאוכלוסייה. יוקר המחיה אינו רק משחת השיניים או המילקי בסופר, אלא גם השירותים שאנחנו צורכים, ממסעדות ועד מלונות, ולכן היצע העבודה (ביחס לביקוש) הוא קריטי.

צורך מתמיד להתרחב

מן העבר השני, בצד הביקוש, המדינה נמצאת בצורך מתמיד להתרחב, במיוחד מבחינת נדל"ן ותשתיות, ולכן נדרשת להשקיע הרבה יותר משאבים בבנייה של יחידות דיור, כיתות, תשתיות חשמל ומים, אמצעי תחבורה וכן הלאה. הרי בכל דוח של הלמ"ס אנו בוחנים כמה יחידות דיור נבנו, והאם זה תואם את גידול האוכלוסייה בכדי להתמודד עם מחירי הדיור המשפיעים במישרין ובעקיפין על יוקר המחיה.

הפתרון הכלכלי (והנכון) שמוצע הוא לשחרר יותר קרקעות כדי לבנות יותר. כמובן שזה לוקח כמובן מאליו את העובדה שאנחנו חייבים לבנות 60 אלף יחידות דיור בשנה בגלל הריבוי הטבעי, בהתעלם מכך שבמדינות אחרות כנראה נדרשים לבנות רק חצי מהכמות (ביחס לגודל האוכלוסייה). במצב האלטרנטיבי, לא רק שהעלייה במחירי הדיור מתמתנת, אלא שאותם משאבים יכולים להיות מנותבים לבניית עוד רכבות, מלונות ומסעדות, או לטובת שירותים אחרים, מה שמגביר את הפרודוקטיביות של העובדים ומפחית את יוקר המחיה.

אותו הדבר נכון גם למערכת החינוך. זה הרבה יותר קל לשפר את מערכת החינוך כשנדרשים לבנות בכל שנה רק 200 כיתות במקום 2,000. זה מפנה משאבים וכוח־אדם לטובת עיסוקים אחרים.

ועדיין, חשוב לציין כי הילודה בישראל היא גם פוטנציאל אדיר בגלל מה שנקרא "הדיבידנד הדמוגרפי". לאחר גידול מהיר באוכלוסייה, מתרחשת באופן טבעי האטה מסוימת. כלומר, הריבוי הטבעי יורד, והמאזן הדמוגרפי משתנה. בשלב הזה, שיעור האוכלוסייה בגילאי העבודה גבוה, ואין צורך להשקיע באותה מידה בדור העתיד, לכן הפרודוקטיביות מזנקת.

רוב מדינות המערב כבר פדו את הדיבידנד הדמוגרפי, בעוד ישראל שומרת על שלה. אם וכאשר זה ייקרה, רמת החיים תוכל לזנק בצורה מדהימה.