חצי מיליון שקל בשבוע: הצצה למרכז החדש של האולטרה עשירים

ביום בהיר ניתן להישען מחוץ לחלונות פאראצלסוס ריקברי (Paracelsus Recovery), מרכז גמילה ושיקום יוקרתי בציריך, ולהביט מעבר לאגם אל הרי האלפים שבמרחק. המים הכחולים והפסגות הלבנות הם סוג הנוף שמבטיח התחדשות מיידית, טוהר שקרוב לקדושה. הקליניקה, לעומת זאת, מציעה טיפולים מורכבים יותר, בעלות שנעה בין 95 אלף ל-120 אלף פרנק שוויצרי (כ-500-400 אלף שקל) לשבוע, לשהייה ממוצעת של שישה עד שמונה שבועות.

ההגעה שלי לא הייתה אירוע טיפוסי בפאראצלסוס, שנקראת על שם הרופא השוויצרי בן המאה ה-16 שהאמין, בניגוד לדעה המקובלת בזמנו, שמי שסובלים ממחלות נפש אינם אחוזי דיבוק, אלא ראויים לטיפול הומני. על התרמיל שלי היו כתמי קפה ישנים ובגב המעיל היה לי חור שממנו התעופפו מדי פעם נוצות. הצוות כאן רגיל לאנשים שאינם סוחבים את המזוודות שלהם, ושעבורם מיליון בכל מטבע הוא סכום זניח. הקליינטים הם בדרך כלל בני משפחות מלוכה מהמזרח התיכון, מיליארדרים שעשו את הונם בעצמם, שחקנים מפורסמים או כוכבי ספורט, והילדים הבעייתיים של כל הטיפוסים הללו, שירשו את הונם ואת העול הנלווה לו.

יותר מהפאר החומרי של המשרד הרשימה אותי תשומת הלב שהורעפה מרגע שנכנסתי בדלת. לא הגעתי לטיפול, אני אשהה באחת הדירות בזמן שאראיין את הצוות. למרות זאת, אחיות מטופחות, רופאים ורופאות, מנהלנים ותזונאים הגיחו מכל חדר. פרצופיהם מחייכים באותה תכלית מודעת שלעיתים קרובות ניתן לראות על פניהם של אנשי דת, פסיכולוגים או כל מי שמאמינים שיש להם גישה לאמת שבכוחה להקל את הכאב.

מאחוריהם התנשא יאן גרבר (Jan Gerber), המנכ"ל, גבוה ונאה עם צעיף משי כרוך סביב צווארו. בעקבותיו, ברוב טקס, היה פאבל מובליק (Pawel Mowlik), השותף המנהל: אדם שעשה מיליונים בקרנות גידור בשנות ה-20 שלו, נכנע להתמכרות מרובת-שנים לקוקאין ולאלכוהול, התאשפז לגמילה פעמים רבות, ואז, לאחר שלושה חודשי עבודה פסיכולוגית עמוקה בפאראצלסוס, גילה שייעודו בחיים הוא לעזור לאנשים כמוהו.

 יאן גרבר, מנכ''ל פאראצלסוס / צילום: באדיבות Paracelsus Recovery

הם מגיעים לציריך לסוג מסוים של טיפול, שידוע כגמילה ללקוח יחיד או "לקוח אחד בכל פעם", שבו העיר קנתה לה שם עולמי בקרב האולטרה-עשירים. נוסף על פאראצלסוס, ציריך היא ביתו של מרכז Kusnacht Practice, שם נולדה התפיסה. אין טיפול קבוצתי, אין אזור משותף. הלקוחות שוהים בדירה או בווילה פרטית, ולרשותם עומדים נהג, עוזרת בית ושף משלהם וכן פסיכולוג צמוד שגר איתם. לצד זה מתקיימים מפגשים פרטיים עם צוות של 20-15 פסיכיאטרים, רופאות, אחיות, מורי יוגה, מעסים, תזונאיות, מטפלים לטראומה ומטפלים בהיפנוזה - שמתדרכים זה את זה על מצב הלקוח ועל התקדמותו לאחר כל פגישה. למרות שעשויים להיות שלושה או ארבעה לקוחות בקליניקה, לוחות הזמנים נבנים כך שיישמר הרושם שהם המוקד הבלעדי של המרכז כולו. מלבד הצוות איש לעולם לא ידע שהם שם.

כך, אומר לי גרבר, זה צריך להיות. לא שהכאב של הסופר-עשירים מורכב יותר מזה של כל אחד אחר. חרדה, דיכאון, התמכרות והפרעות אכילה ממש אינם ייחודיים לקהל הזה. כולם משתמשים בסמים ובאלכוהול. פשוט אצל העשירים "הסמים יקרים יותר", אמרה ד"ר אנה ארט (Anna Erat), המנהלת הרפואית של פאראצלסוס (הרגלי קוקאין באלפי דולרים בשבוע, ולא תלות בוודקה זולה).

למרות זאת, גרבר מתעקש, גמילה רגילה פשוט לא תעבוד. הלקוחות הם לעיתים קרובות מפורסמים בקנה מידה עולמי, ורוצים דיסקרטיות מוחלטת. אבל מעבר לרצון בפרטיות, לעושר קיצוני יש אפקט מפריד תמוה. "שימי מיליארדר בסיטואציה קבוצתית, אפילו עם אנשים אמידים, הם לא יצליחו לתקשר". הם לא כמונו האנשים האלה, הונם שינה להם את החיים ואת הראש.

גישה ייחודית ושוק צומח

במורד אחד הרחובות הראשיים בציריך חלפתי על פני הטירה שאליה פרשה טינה טרנר ב-2009. מתברר שכשהיא הולכת לסופרמרקט, אף אחד לא נועץ מבטים. ציריך היא מקום שבו העשירים והמפורסמים יכולים להתחבא בשקט. מרחק טיול קצר משם, בשכונת קוסנכט שלשפת האגם, ניצב ביתו של קארל יונג, שבו חי הפסיכואנליטיקאי את מרבית חייו. בסוף שנות העשרים של המאה הקודמת טיפל יונג במשך כמה חודשים באיש עסקים אמריקאי אלכוהוליסט, רולנד הזאר השלישי. לאחר שהזאר שב לשתות, יונג אמר לו שהוא יחלים רק אם תהיה לו התעוררות רוחנית כלשהי. בתגובה פנה הזאר לארגון נוצרי שנקרא קבוצת אוקספורד, הפסיק לשתות, והפך למנטור של חבר ותיק בתהליך הגמילה שלו. החבר הזה נהפך למנטור של ביל וילסון, שייסד ב-1935 את אלכוהוליסטים אנונימיים.

לציריך, אם כן, יש היסטוריה של ריפוי. היא המקור של תוכנית הגמילה החינמית הגדולה בעולם, ובקצה השני של הסקאלה, של האקסקלוסיבית ביותר.

הקליניקה הראשונה של "לקוח אחד בכל פעם" נוסדה כאן ב-2009 על ידי אחות, ומי שהיה אז בעלה, יועץ התמכרויות. הזוג, כריסטין מרצדר (Christine Merzeder) ולואל מונקהאוס (Lowell Monkhouse), החליטו להקדיש עצמם לסיוע לחבר אלכוהוליסט.

מרצדר גילתה שהטיפול היומי הממוקד בלקוח אחד היה מספק יותר ויעיל יותר מהגישה הרגילה במוסדות ציבוריים. אך זה היה כרוך בעבודה רבה. בנה של מרצדר, יאן גרבר, זיהה הזדמנות. מאז שסיים את לימודיו בלונדון סקול אוף אקונומיקס, הוא עבד כיועץ פיננסי בבנקי השקעות והקים כמה חברות, בהן קליניקת ניתוחים קוסמטיים לגברים בציריך. הוא הכיר את ההרגלים של העשירים מאוד ואת בעיותיהם. הוא ידע שיהיו הרבה אנשים שיסכימו לשלם.

יחד הם הקימו את Kusnacht Practice ב-2011. בהתחלה ההצלחה הגיעה משמועות מפה לאוזן. לדברי מוסטפה חמוד (Moustafa Hammoud), שעבד בקוסנכט כאיש קשר ללקוחות מהמזרח התיכון, לקוח סעודי אחד שלח לפחות שלושה מילדיו, שכולם נאבקו בהתמכרות או בדיכאון. חמוד העריך כי כ-70% מעסקי קוסנכט בשנים הראשונות הגיעו מערב הסעודית, מאיחוד האמירויות, מכוויית וממצרים.

הקליניקה צמחה במהירות, העסיקה עוד אנשי צוות ושכרה עוד וילות ללקוחות. ב-2013 גרבר עזב והקים את פאראצלסוס. מאז מונקהאוס מכר את קוסנכט לקרן פרייבט אקוויטי. היא מנוהלת כיום בידי יזם ברזילאי ומציעה טיפולים רפואיים מגוונים, כולל "שיקום ביו־מולקולרי", נוסף על גמילה. פאראצלסוס נותרה קטנה - "יותר בוטיקית ואישית", לדברי גרבר.

 פאר ששואף להיראות חסר מאמץ / צילום: באדיבות Paracelsus Recovery

גרבר מכיר את השוק שלו, ויודע שהוא צומח. מ-2019 ל-2021 מספרם העולמי של בעלי הון בשווי נקי גבוה במיוחד, יותר מ-50 מיליון דולר, צמח מ-174.8 אלף ל-264 אלף. לדברי גרבר, למרות התמיכה הפיננסית שמגינה מקשיים רבים, הסבירות שאנשים במדרגת העושר הזאת יסבלו ממחלת נפש או מהתמכרות גבוהה פי שלושה עד חמישה מהממוצע. בהתחשב בכך שפאראצלסוס מקבלת 40-30 לקוחות בשנה, המאגר הוא בבירור גדול מספיק שהקליניקה תישאר עסוקה.

לו הייתי רוטשילד

צריך לעבוד קשה כדי שהמותרות לא יפתו אותך. גרבר הראה לי את הדירה שבה אשהה בפאראצלסוס, סדרת חדרי פנטהאוז שצופים לאגם והכול בהם מנצנץ: שולחנות זכוכית, פמוטי כסף, משטחי שיש. בחדר השינה הסדינים בהקו בסוג של לובן שלא ניתן להשיג אם אתם מכבסים לעצמכם. מגש של מיני־קנלוני חציל וריקוטה טריים הוגש לשולחן הקפה, שיהיה.

הפאר הזה שואף להיראות חסר מאמץ, העבודה שמאפשרת אותו מתרחשת הרחק מן העין. סוכנת הבית איזבלה בורובסקה-ויולנטה והשף מוריץ פון הוהנזולרן בדרך כלל מגיעים לעבודה לפני שהלקוחות מתעוררים. בשעה ששוטטתי בחדרים המושלמים, ניסיתי לא לגעת בכלום וייחלתי שהתרמיל שלי לא היה כזה מטונף, הם הגיחו ממגורי הצוות בדירה כאילו המתינו שם ברוגע. גרבר אמר לי שהצוות יכול להתנהג בהתאם לרצון הלקוחות, להיות פטפטני או בלתי נראה. בכל מקרה, עליהם להיות "הרוחות הטובות והשקטות של הבית", כמעט כמו משפחה, אבל לא כמו שום משפחה שאני הכרתי.

 בסלון המרפאה / צילום: באדיבות Paracelsus Recovery

בהתחלה הסתבכתי, לא בדיוק הבנתי את כללי ההתנהגות. הודיתי לכולם ללא הפסקה, עד כדי עצבים. מחוסר נעימות ניסיתי לעשות דברים בעצמי, כמו לקחת מים, עד שפון הוהנזולרן הזכיר לי שזו העבודה שלו. בבוקר הראשון הוא שאל אותי אם אני אוהבת פטריות. ודאי, שיקרתי בנימוס. מאוחר יותר הוא הגיש פטריות לארוחת הערב ואני אכלתי את כולן. למחרת, במפגש לדוגמה עם התזונאית, היא שאלה אותי אם יש משהו שאני לא במיוחד אוהבת לאכול. פטריות, אמרתי. עוד לפני שחזרתי לדירה המידע החדש כבר הופץ בקרב הצוות. פון הוהנזולרן היה מבועת. למה לא אמרו לו קודם? איך הוא יכול לבצע את עבודתו כראוי אם הוא לא מספק לי כל הזמן בדיוק את מה שאני רוצה?

הלקוח הטיפוסי רגיל לכזה שירות, כמובן. אם כבר, הדירה בפאראצלסוס - מטבח וחדר אוכל ואזור פרטי גדול עבור הלקוח - בטח צפופה ביחס לבתיהם. הקליניקה ביקשה ליצור סביבה בטוחה ועוטפת, מושלמת לשיקום, הסביר גרבר. לעומת זאת, בקוסנכט, מרחק עשר דקות נסיעה, משכנים את הלקוחות בווילות רחבות ידיים. בזמן שהראו לי את אחת מהן, בת שלוש קומות עם חדרי אמבטיה משיש, בריכה חיצונית ומרפסת גג גדולה, הבחנתי בדיוקן של אדם שמישיר מבטו מתוך המסגרת. הקונסיירג' אמר לי שהם לעיתים מורידים אותו, אם מטריד את הלקוח כשמסתכלים עליו, אפילו אם זה ציור.

המרכיב האחרון בדירה של פאראצלסוס, שנעדר משהותי, הוא הפסיכולוג שחי איתך: "קשר קדוש מאוד", אמרה דנוטה סיימק, שממלאת את התפקיד זה שנה. היא תאכל איתם, תדבר איתם מתי שירצו, תטפל בהם אם יהיה להם התקף חרדה בארבע לפנות בוקר. זו עבודה אינטנסיבית ואינטימית, דינמיקה שהפתיעה פסיכולוגים אחרים שעימם שוחחתי, שרגילים לפורמט שגרתי של מפגשים שבועיים בני 50 דקות בעלי גבולות קפדניים. כדי להימנע מאי-הבנות לקוחות בדרך כלל מקבלים פסיכולוגים מקבוצת גיל אחרת ובני מין שאינו תואם את העדפותיהם. "החיים כפי שאנו מכירים אותם עוצרים", אמרה סיימק. תהיתי איך היא שומרת על שפיות. "הליכות כוח", היא השיבה.

 מרפסת הקליניקה / צילום: באדיבות Paracelsus Recovery

יש לזה השפעה ייחודית, להיותך במוקד תשומת הלב של כמה אנשי מקצוע. ציינתי שאני חובבת אגוזים. הגיעו אגוזים, בתיבול קל. אם רק חלפתי ליד מגבת, כמעט מיד קיפלו אותה מחדש כך שתיראה כאילו לא נגעו בה. במהלך ההערכה של התזונאית, התחלתי לתהות אם הרגלי האכילה שלי הם אכן ייחודיים ומרתקים. גלישה חלקה לעבר נרקיסיזם נראתה בלתי נמנעת.

אכל במיליון דולר בשנה

שיקום פסיכולוגי, בין שאתה עשיר מאוד ובין שלאו, הוא עבודה קשה. הפסיכיאטר הראשי של פאראצלסוס תילו בק הוא בין המובילים בציריך, אדם בעל דיבור רך וראש מגולח, נעלי ספורט לבנות ענקיות ונימה שלווה ובלתי מעורערת. בק מחלק את זמנו בין פאראצלסוס וארוד, אחת ממרפאות היום הגדולות ביותר בשווייץ לטיפול בהתמכרויות, שאינן למטרות רווח. שם הוא מטפל באנשים בקצה השני של הספקטרום הסוציו־אקונומי, מכורים שחיים בעוני על סף החיים ברחוב.

בקרב שתי הקבוצות בק נתקל לעיתים קרובות בהזנחה רגשית. מצד אחד אולי גידל את המטופל הורה שעבד בכמה משרות כדי לגמור את החודש. בצד השני הלקוח לעיתים קרובות "גדל אצל אומנת". לעיתים קרובות הייתה תחושה, כפי שניסח זאת, שלאף אחד לא באמת היה אכפת.

הלקוחות משתייכים לשתי קבוצות בגדול: אלה שנולדו לתוך עושר ואלה שהשיגו אותו בבגרותם. אלה שבקבוצה הראשונה לעיתים קרובות מרגישים חסרי כיוון, תחת הדיכוי של הצלחת הוריהם ובושה על הקלות של החיים שלהם.

"החבר'ה שהצליחו בכוחות עצמם שונים לגמרי", אמר בק. "לא קלים יותר". לעיתים קרובות מוסר העבודה שלהם היה כזה שהביא להרס עצמי והוביל אותם להזניח את המשפחה, החברים ואת בריאותם שלהם. אבל יש גם קווי דמיון בין שתי הקבוצות. שתיהן הרגישו שמשהו חסר, "בעיית ערך" עמוקה יותר, כפי שהגדיר זאת בק, שהתמצתה בשאלה: "מה אני אמור לעשות בעולם הזה?". היה היעדר מטרה, משהו חסר או אבוד; ריקנות פעורה ששכנה מתחת לכסף.

בערב השני שלי בציריך סיפר לי פאבל מובליק על הרגע שבו הוא חש את הריקנות. בקיץ של 2014 הוא התעורר בסוויטה הנשיאותית של מלון במונקו מוקף בגופותיהם העירומים של אנשים שהוא לא הכיר. לחיים שלו לא הייתה משמעות, כך הבין. היינו באחת המסעדות האהובות עליו בציריך, אחת מהמאות שפקד במהלך שנה אחת aבה הוציא יותר ממיליון דולר על מסעדות יוקרה.

הוא נולד בעיירה קטנה בפולין לאם שהשליטה משמעת ואב אומלל. לאחר שהוריו התגרשו הוא החל להתנסות באמפטמינים. הוא עזב את בית הספר בגיל 15 ועבד כבל-בוי במלון אטלנטיק קמפינסקי בהמבורג. הוא נודע בקסמו האישי וכתבו עליו בעיתון מקומי (הוא שומר תמונה של הכתבה בטלפון).

בזמן שלמד מלונאות בציריך, הוא פגש מנהל קרן גידור שהציע לו עבודה בקשרי משקיעים במשרד השוויצרי של הקרן. עד גיל 24 הוא כבר עשה מיליונים, עבר מניו יורק ללונדון וחגג בדיוק כמו מישהו שהגיע מכלום והשיג את הכול. הוא לבש חליפות לואי ויטון וחולצות טום פורד והפך, כפי שהציג זאת, "לטיפוס ג'יימס בונד הזה". קוקאין, בשלב הזה, כבר לא היה בעיניו סם אלא צורך פונקציונלי.

כשהבין שהוא קרוב להשמדה עצמית, הלך לגמילה. בהתחלה בפלורידה, ואז עוד כמה פעמים עד שנחת בפאראצלסוס. לאחר שהשתקם הצטרף לצוות של גרבר. התחביב של מובליק היה להתיידד עם הלקוחות, ולעיתים קרובות הוא נסע איתם לפרובנס, למונאקו, למילאנו.

"כל חיי הרגשתי קצת בודד, למרות שאני מכיר כל כך הרבה אנשים", סיפר לי. "יש הבדל בין להיות לבד ולהיות בודד. הרגשתי בודד, לא לבד. אני עדיין מרגיש כך". הוא נראה די שלו ביחס לעובדה הזאת, כאילו זה פשוט המחיר של חיים כמו שלו. "זה כבר לא משהו שאני עצוב בגללו, אני פשוט מקבל את זה".

זו נקודה שחוזרת שוב ושוב, הבדידות. גרבר שרטט פרופיל טיפוסי של ילד של מיליארדרים, שגידלו אותו אומנות יקרות, שנשלח לפנימיית עילית, ואז ציפו ממנו להצטרף לעסק המשפחתי או לפחות להתיישר לפי סגנון חיים מסוים. לעיתים קרובות לא ירשו להם להתחתן עם מי שהם רוצים, בגלל שהוריהם "יוודאו שאתה לא מביא אף אחד הביתה, מטעמי אבטחה".

הסופרמרקט כחוויה רוחנית

עלה בדעתי שהתנאים בקליניקה משכפלים את הבדידות שהגדירה את חייהם של לקוחות רבים: מנותקים מקהילה, בבידוד ביוקר, סובלים מתחושת מיוחדות בלתי מוצדקת. גרבר לעיתים קרובות אמר לי שחשוב לשיקום של הלקוחות שהסביבה תהיה מוכרת וברמה שאליה הם רגילים. אבל כפי שאמר לי פסיכולוג לשעבר באחת הקליניקות: "זו ברכה וקללה. למעשה אנחנו מזינים את הדינמיקה הזאת שלפיה אתה האדם הכי חשוב בחדר".

סימנים מטרידים החלו להופיע. ביום השני בדירה צמצמתי באופן קיצוני את הכרת התודה הבלתי פוסקת שלי. נעשיתי כה מורגלת לליווי, שבפעם האחת שהייתי צריכה להסתדר לבד, ננעלתי בחוץ והייתי צריכה לצלצל לאחות שתכניס אותי, חסרת אונים כמו ילדה.

נדמה שהסביבה מטפחת חוסר אחריות אישית שכזה. לעיתים קרובות, חמוד אמר לי, לקוחות לא רגילים להתעורר מוקדם. "לפעמים אסור לך להעיר אותם. הם בוחנים אותך מלמעלה למטה ואומרים: מי אתה שתעיר אותי?". לחלקם אף פעם לא אמרו 'לא', אמר גרבר. אבל הם עדיין אנשים שחווים כאב גדול, הדגיש, ייתכן כי הבחין בגלי השיפוטיות שחולפים על פניי.

דנוטה סיימק, הפסיכולוגית, אמרה לי שהיא מקבלת אותם ללא שיפוט. זה לא אומר שאף פעם לא מאתגרים אותם, אבל "כשאנחנו מאתגרים אותם יותר מדי", הסביר גרבר, "אנחנו יכולים ליצור מצב שבו כולם מפסידים. הם אורזים ומתחפפים". לא נדיר שטייס המטוס הפרטי משתכן במלון סמוך בציריך כך שלקוחות יוכלו לעזוב כשירצו. באופן טבעי, יותר טוב למאזן כשהלקוח נשאר.

לא שהשיקום נגמר כשהם עוזבים. לאחר התקופה בשווייץ הלקוח טס הביתה, לעיתים קרובות עם הפסיכולוג, בעלות של כ-2,500 דולר ליום. "יש לנו פסיכולוגית בשנות ה־70 לחייה", אמר גרבר, "שפחות או יותר עשתה רילוקיישן לערב הסעודית".

ברוב המקרים, עם זאת, הפסיכולוג יעזוב בסופו של דבר. הקליניקה שומרת על קשר, אבל כמו ילד שמתבגר הלקוח חייב ללמוד להסתדר לבד - עם נהגים, שפים, סוכנות בית, פסיכולוגים ופסיכיאטרים משל עצמו.

יותר מפעם אחת שמעתי שהרגע הטרנספורמטיבי של לקוחות, ההתעוררות הרוחנית, היה במכולת. בגרסה אחת הילדים של בת משפחת מלוכה מהמזרח התיכון צילמו אותה עומדת בתור בקופה, מאושרת מהחוויה שבה שמה דברים בסל ואז שילמה עליהם. היא אף פעם לא עשתה משהו דומה. בסיפור אחר לקוח צעיר מצא עצמו המום מול מדפי היוגורט. מעולם לא היה צריך לבחור יוגורט.

תהיתי אם באמת צריך צוות שלם של מטפלים כדי לחוות התגלות בסופר. ובכל זאת, לאור האופן שבו נדמה שעושר קיצוני הופך אנשים לשילוב בעייתי של מתבודדים וילדים מפונקים, אולי הם צריכים (כפי שאמרה לי פסיכולוגית במגורים-מלאים לשעבר: "הלוטוס הלבן למעשה מתארת בדיוק הרבה מהבעיות שאני רואה").

בלילה השני מצאתי עצמי משוטטת בדירה, תלושה. לאחר יומיים שבהם צפו את כל הצרכים שלי ודאגו לכל הדברים, לא ידעתי מה לעשות. אלה היו חיי מותרות הלכה למעשה, ידעתי, לא לבשל או לנקות או לנהל לוגיסטיקה יומיומית. אבל היה לכך גם אפקט מובהק של ריקון. כל מה שהיה לי לחשוב עליו הוא על עצמי, וזה מצב נוראי להיות בו.

למחרת בבוקר נפרדתי מפון הוהנזולרן שנתן לי שוקולדים עבודת יד לקחת הביתה. הוא רצה להראות לי איפה לאכול צוהריים, איך להגיע לשדה התעופה ומה המקום הכי טוב בציריך לקנות לחם. אל תדאג, אמרתי, אני אסתדר. לקחתי את המעיל הדפוק שלי ורצתי החוצה מהבניין כאילו אני נמלטת משריפה.

לקריאת הכתבה המקורית שפורסמה בחודש פברואר בעיתון הבריטי הגרדיאן

© Copyright Guardian News & Media Ltd 2023