הנשיא ביידן דיבר על מצב העולם והקרין חולשה אישית וחולשה פוליטית

חלש, חיוור, זקן, מועד לטעויות: נשיא ארה"ב לא היה במיטבו ביום ג', כאשר נאם באוזני העצרת הכללית של האו"ם. הופעותיו הפומביות אינן מועילות לו. הן נוטות לחזק את הרושם הכללי שהוא עבר את שיאו. הסקרים מראים שאפילו רוב גדול של תומכי מפלגתו חושבים שהוא אינו צריך לחזור ולהתמודד.

ואף כי אפשר בהחלט להגיד עליו שהוא הנואם הגרוע ביותר בתולדות הנשיאות המודרנית (נאומי נשיאים התחילו להיות מוקלטים לפני מאה שנה ויותר), נוסח נאומו ביום ג' היה חשוב, אבל גם מעורר תהיות.

אמריקה לעולם אינה חלשה מכדי להשפיע, אבל עכשיו היא אינה מקרינה את העוצמה ואת הביטחון הנחוצים כדי להשיג תוצאות.

ביטויים של החולשה ניתנו ממש בבוקר נאומו של הנשיא.

החוב הלאומי של ארה"ב הגיע בפעם הראשונה ל-33 טריליון דולר. 33,000,000,000,000, אבל מי סופר את האפסים.

מרד של רפובליקאים בבית הנבחרים העמיד בספק את יכולתו של הקונגרס להעביר חוק חדש למימון פעולות הפנטאגון.

המרד הזה מעמיד בספק ניכר את יכולתה של הממשלה הפדרלית לקבל מימון זמני להמשך פעולותיה. אפשר שחלקים שלה יצטרכו להיסגר בסוף שנת הכספים האמריקאית, זו המסתיימת ב-30 בספטמבר.

מחיר הפרדת הרשויות

איך אפשר לנהל מדיניות חוץ פעילה ובונה, כאשר שני בתי הקונגרס לוחמים זה בזה, ומסכלים יוזמות תחיקתיות משותפות?

הרושם שוושינגטון מתקשה לתפקד בשום פנים אינו חדש. האיומים לסגור את משרדי הממשלה מלווים את הפוליטיקה האמריקאית זה כמעט 30 שנה. אמריקה לא התמוטטה, אבל בהכרח פחתה ההתפעלות משיטתה הפוליטית, זו המבטיחה הפרדת רשויות מלאה - ומניבה התנהלות חלקית.

מדיניות החוץ כשלעצמה אינה כפופה במישרים לקונגרס. הנשיא אינו זקוק לאישור של רוב מהלכיו הבין לאומיים, אלא כאשר הוא רוצה להכריז מלחמה, או לחתום על אמנה, או לממן פעולות. אבל קונגרס סרבן יכול לתקוע מקלות בגלגלים.

אתר הרשת DefenseOne הסביר השבוע, שהפסקת מימונה של הממשלה עלולה להשבית "כוח עבודה קטן, המופקד על אישור של העברות נשק ועל חתימת חוזים". בהיעדר הסגל הקטן הזה, הסיוע האמריקאי לאוקראינה ולטייוואן יושעה.

"זעם כלפי רעב ומלחמה"

מלחמת אוקראינה נדחתה עד הדקה ה-25 של נאום בן חצי שעה. אמנם הנשיא לא חסך את שבטו מרוסיה, אבל עצם הורדת אוקראינה אל התחתית הייתה הכרה בעניין המוגבל שהיא מעוררת אצל הארצות המשויכות ל"דרום הגלובלי".

אומנם דברי הנשיא על אוקראינה עוררו תשואות, אבל הן באו כמעט בלבדית מנציגי המערב. רוב האפריקאים, האסיאנים, הערבים והמוסלמים ישבו בחיבוק ידיים. "ניטרליות" מביאה אותם אל אדישות, וטינה היסטורית עמוקה כלפי המערב מקרבת אותם אל שמחה לאידה של אוקראינה.

במידה שיש להם תלונות, הן נוגעות להשפעת המלחמה על אסמי התבואה שלהם ועל עלות האנרגיה. אבל הם אינם נוטים להטיל את האשמה על רוסיה. "יותר מדי נשק (לאוקראינה), פחות מדי דיבורי שלום", התלונן הנשיא השמאלי הרדיקלי של ברזיל, "לולה" דא סילבא, המסרב בתוקף להטיל את אשמת המלחמה על רוסיה.

לולה, שנאם ביום ג', רואה את עצמו דובר מרכזי של "הדרום הגלובלי". במרכז נאומו הוא העמיד את הדרישה לעיצוב-מחדש של המוסדות הבין לאומיים, כמו האו"ם, הבנק העולמי וקרן המטבע הבין לאומית, כדי שיקבלו עליהם את המשימה של קידום שוויון גלובלי. כדי לעמוד במשימה נחוץ "זעם. זעם כלפי רעב, כלפי עוני, כלפי מלחמה, כלפי היעדר דרך ארץ אל בני אדם".

המילים האלה הניבו הרבה יותר תשואות מכל מה שאמר ביידן. ארה"ב מתקשה בימים האלה להעמיד את "הדרום הגלובלי" לצידה, מפני שהיא אינה מדברת את לשונו. ביידן השתדל ביום ג' לתקן את מצב העניינים הזה.

"עתידנו קשור בעתידכם"

הנשיא הטעים את הצורך בשיתוף פעולה רחב, בניגוד למהלכים חד-צדדיים שהיו חביבים על קודמו. "שום ארץ אינה יכולה לעמוד באתגרי ההווה לבדה", הוא אמר. ארה״ב חותרת אל עולם שיתייחד ב"יתר ביטחון, יתר שגשוג, יתר שוויון, מפני שאנחנו יודעים כי עתידנו קשור בעתידכם". הוא חזר על המילים האלה לצורך הדגשה.

להלן הוא דיבר בשבח הישגיה של המערכת הבין לאומית שהדמוקרטיות המערביות יצרו לאחר מלחמת העולם השנייה, כולל "הוצאת מיליארד בני אדם מעוני קיצוני", "חינוך למיליוני ילדים", "הצלת חייהם של עשרות מיליונים ממחלות בנות-טיפול", "הצלת חייהם של 25 מיליון בני אדם ויותר מאיידס/HIV". השבחים האלה התקבלו בשתיקה. הם אינם מתיישבים עם נרטיב של ניצול ושל "ניאו קולוניאליזם".

ביידן דיבר גם על תמיכתו בתיקון המוסדות הפיננסיים, ועל אמצעים שארה"ב מחייבת כדי להגדיל השתתפות של בנקים רב-לאומיים בהשקעות מסיביות בארצות עניות. הוא הזכיר את תוכניתן המוצהרת של שבע הדמוקרטיות התעשייתיות (G7) לגייס 600 מיליארד דולר עד 2027, לשם פיתוח תשתיות מסביב לעולם.

היוזמה הזו נועדה להתחרות ב"יוזמת החגורה והדרך" של סין, אשר שימשה בשבע השנים האחרונות להרחבת השפעתה במידה המדאיגה את ארה"ב ואת בעלות בריתה. אבל ביידן הבטיח לשומעיו, שאין לו כוונה "לבלום שום ארץ".

ביחסים המסובכים ועתירי החשד עם סין הוא רוצה "לנהל את התחרות בין ארצותינו באופן אחראי". בניגוד לחששות שסין חוזרת ומביעה, מטרתו אינה היפרדות (de-coupling) מסין, אלא הפחתת סיכונים (de-risking). קשה לחשוב על נושא חשוב ומסובך מזה ביחסים הבין לאומיים.

"תהיה ארץ בטוחה?"

הגינוי של ביידן לרוסיה היה חד-משמעי. היא "מאמינה כי העולם יתעייף, ויניח לה להתאכזר לאוקראינה מבלי לשאת בתוצאות". אבל "אם אנחנו נתכחש לעקרונות היסוד של מגילת האו"ם, ונפייס את התוקפן, התוכל חברה כלשהי בגוף הזה להרגיש בטוחה ומוגנת? אם אנחנו נניח לאוקראינה להתחלק, התהיה ארץ כלשהי בטוחה בעצמאותה?".

הקושי האמריקאי לשכנע ארצות מחוץ לאירופה באמת הפשוטה הזו הוא מקור של תסכול ושל דאגה. אין כל ודאות שהמנצח בבחירות הבאות בארה"ב יוסיף לדגול אף באחד מן העקרונות שביידן הציג בנאומו, במיוחד בשאלת אוקראינה.

תמיכתה ארוכת-הטווח של ארה"ב בסדר העולמי הליברלי, שקם לפני כמעט 80 שנה, אינה מובטחת כלל. החשש מהלא-צפוי מעיק עכשיו על ממשלות דמוקרטיות, הנזכרות ללא חמדה בימי נשיאותו של טראמפ.

המנהיגים הזרים, המוזמנים להיפגש עם הנשיא, שואלים את עצמם אל נכון אם יש לו הכוח האישי והפוליטי להוציא את תוכניותיו אל הפועל. ידידיה האמיצים של ארה"ב, השותפים לרצונה לקדם את הדמוקרטיות בעולם, חוששים מפני מראה עיניהם ומפני משמע אוזניהם.

ידידיה האמיצים-פחות של ארה"ב מקווים אולי לדייר חדש בבית הלבן, שיהיה מעוניין רק ב"שורה התחתונה", וישאל אותם פחות שאלות, הרבה פחות, על ענייניהם הפנימיים ועל העדפותיהם החיצוניות.

גם בשנה אחת ויחידה של נשיאות אפשר להשיג פריצות דרך ממשיות. אבל מה רבות הן הפריצות שאפשר להשיג בחמש שנים נוספות.