ממשלת ארה"ב לא תיסגר, אבל משבר המשילות נמשך

הפרדת הרשויות של ארה"ב עולה יפה באחד משני המקרים: כאשר הרשויות בעצם אינן מופרדות, מפני שמפלגה אחת שולטת בבית הלבן ובשני בתי הקונגרס; או כאשר שתי המפלגות מוכנות להתפשר, אם כל אחת מהן שולטת לפחות בזרוע מחוקקת אחת (הסנאט או בית הנבחרים).

הנטייה התקופתית של ישראלים להתפעל מהפרדת הרשויות האמריקאית מעוגנת לא פעם באי-הבנה ובאי-ידיעה. ואין לנו זמן מתאים יותר להזכיר את מומיה של השיטה האמריקאית מאשר במהלך משא ומתן קדחתני ונואש של הרגע האחרון למנוע את סגירת הממשלה הפדרלית.

נתחיל מהסוף: היא אינה נסגרת, מפני שהרפובליקאי החשוב ביותר בארה"ב, יושב ראש בית הנבחרים קווין מקארתי, החליט ליפול על חרבו. הוא העמיד להצבעה הצעת החלטה שפילגה את סיעתו, והסתמך על קולות האופוזיציה הדמוקרטית כדי להעבירה. אפשר שבזה הוא סלל את הדרך להדחתו.

מקארתי טמן מארב

זה היה מהלך מדהים. הוא בא לאחר כישלונה של הצעת החלטה קודמת, שמקארתי קיווה לאמץ רק באמצעות קולות של מפלגתו. לרפובליקאים יש רוב קטנטן בבית הנבחרים, חמישה מושבים מתוך 435. בהצבעה של יום שישי, 22 רפובליקאים התנגדו. כל 211 הדמוקרטים הצביעו נגד, וההצעה נפלה.

ביום שבת, כאשר נשארו רק 12 שעות ופחות עד סגירת הממשלה, מקארתי טמן מארב בלתי צפוי לשתי המפלגות. עם מינימום של התייעצות בתוך מפלגתו, ומבלי להימלך כלל בדעתם של הדמוקרטים, הוא הגיש הצעת החלטה להאריך את מימון פעולות הממשלה ב־45 יום, ועמד על הצבעה מיידית. מנהיג המיעוט הדמוקרטי השתמש בתכסיס השהיה פרלמנטרי כדי לגנוב שעה ולהעניק למפלגתו את ההזדמנות לוודא שנוסח הצעתו של מקארתי אינו כולל הפתעות.

התוצאה הדרמטית של ההצבעה מדברת בעדה: הרבה יותר דמוקרטים (209) מרפובליקאים (126) סמכו עליה את ידיהם. 90 רפובליקאים ורק דמוקרט אחד הצביעו נגדה. חמתו של ציר רפובליקאי אחד בערה בו להשחית. "מזימה של קווין מקארתי להאריך את מדיניות התקציב של ננסי פלוסי ושל ג'ו ביידן", הוא הכריז.

פלוסי הייתה היושבת ראש האחרונה של בית הנבחרים לפני שהדמוקרטים איבדו את הרוב שלהם, בבחירות לפני שנה. זיהוי המנהיג הרפובליקאי הבכיר ביותר בוושינגטון עם ביידן ועם פלוסי הוא העלבון הפוליטי החמור ביותר שרפובליקאי יכול להטיח ברפובליקאי.

עצם יכולתה של ממשלת ארה"ב לתפקד הייתה תלויה על בלימה, והיא תוסיף להיתלות ב־45 הימים הבאים, מפני שקשה ביותר לחזות נוסחת פשרה.

הסאגה הזאת מתרחשת בדרך כלל בסוף שנת הכספים (המסתיימת בארה"ב ב-30 בספטמבר, זכר לימים שבהם הפעילות הכלכלית נָסַבָּה סביב סוף עונת הקציר).

הקונגרס בדרך כלל אינו עומד בלוח הזמנים ואינו משלים את 12 חוקי ההקצאה, המצטרפים לכלל תקציב הממשלה. או אז קורה אחד משני הדברים: הקונגרס מאריך את חוקי ההקצאה הקיימים, עם או בלי הגבלת זמן; או שהקונגרס אינו מאריך, ואז הממשלה מכבה את רוב האורות ושולחת את עובדיה הביתה.

7 מיליון נשים ועולליהן

בפעם הרביעית בתוך עשר שנים, חלקים של ממשלת ארה"ב היו קרובים לסגירה בחצות הלילה שבין שבת לראשון, ו-4 מיליון עובדים עמדו לצאת לחופשה ללא תשלום. בין עובדי המדינה שתשלום שכרם נפסק אוטומטית נמצאים כל המשרתים בצבא הקבע (אין בארה"ב צבא חובה). השכר המושהה מוחזר להם לאחר שהמחלוקת מתיישבת. הבית הלבן טרח להזכיר באתר שלו שהסגירה תשבש בין השאר את הסיוע להזנת 7 מיליון נשים עניות ועולליהן. עובדי מדינה יחדלו לתחזק פארקים לאומיים. הסיוע הצבאי והאזרחי לארצות זרות יועמד בסכנת השעיה.

הסנאט, שבו יש רוב דמוקרטי קטן (49-51), אמנם העדיף הצעת מימון זמני משלו' אבל משאומצה ההצעה בבית הנבחרים הסנאט הצטרף אליה. הסיבה היא נוהלית: שינוי כלשהו יחייב הצבעה חדשה בבית הנבחרים, וסופה מי ישורנו.

אין אוקראינה

יש הבדל אחד בולט מאוד בין ההצעה שהסנאט עמד לאמץ, בתמיכה רחבה של שתי המפלגות, להצעה שאימץ בית הנבחרים: הסנאט כלל סיוע לאוקראינה, בית הנבחרים השמיט את אוקראינה לחלוטין. 45 יום בלי סיוע לאוקראינה לא יהיו קריטיים. השאלה היא אם וטו רפובליקאי ישתק את הסיוע מכאן ואילך.

הימין הרדיקלי סיגל לעצמו עמדה אנטי־אוקראינית נחרצת, שדונלד טראמפ הוא מקור ההשראה שלה. אבל רוב הרפובליקאים, בשני בתי הקונגרס, עדיין תומכים בסיוע. אם תוגש הצעת חקיקה נפרדת לסיוע לאוקראינה, הדעת נותנת שיימצא לה רוב גדול. אבל בהתחשב בתוהו ובוהו בסיעה הרפובליקאית בבית הנבחרים, לא ברור אם יו"ר הבית יעלה אותה להצבעה.

בידי מי יהיה פטיש היושב ראש, לא ברור כלל. עוד לפני התרגיל הנועז של מקארתי, מספר גדל של רדיקלים רפובליקאים הודיעו על כוונתם להשתמש באמצעי פרלמנטרי ולהכריז כי "מושב היושב ראש התפנה". או אז מליאת בית הנבחרים תיקרא להחליט אם לבחור יושב ראש חדש. עריקתם של חמישה רפובליקאים תספיק להדחתו, בהנחה הסבירה מאוד שכל הדמוקרטים יצביעו נגדו.

ואז? האם היושב ראש הבא יהיה כאחד הרדיקלים? האם הוא ייכנע לחלוטין לתכתיביו של דונלד טראמפ? טראמפ התנגד למימון זמני של הממשלה והעדיף את סגירתה. הוא עצמו סגר את הממשלה בימים האחרונים של 2018 למשך חודש ויותר, כאשר הקונגרס סירב לממן את החומה המפורסמת, שהוא רצה לבנות לאורך גבול מקסיקו.

הדמוקרטים טוענים שהפעם הוא להוט לסגור את הממשלה בהנחה (השגויה) שאם היא תיסגר, שניים מארבעת משפטיו יצטרכו להידחות, מפני שהתובעים בהם הם עובדי הממשלה הפדרלית. בשני המשפטים האחרים, התובעים מקבלים את שכרם מן השלטונות המקומיים.

להוריד ממשלה מהמסלול

אי אפשר שכל זה יהיה מובן לצופים זרים. יש משהו כה בלתי רציני בהתנהלות המערכת האמריקאית עד שהיא מוכרחה להניב חרדה בין ידידים ושמחה לאיד בין אויבים.

המשטר הנשיאותי החזק הוא לאמתו של דבר חלש בהרבה ממה שאנחנו נוטים להניח. ממשלה תקינה אינה יכולה לתפקד בלי רוב פרלמנטרי. אבל חוקת ארה"ב לא יצרה התניה כזאת. ב-1788 עדיין לא היו מפלגות פוליטיות בארה"ב. מנסחי החוקה הניחו שהכול יעשו יד אחת לטובת האינטרס הלאומי. לפחות ברבע המאה האחרונה, ההנחה הזאת חזרה והתבדתה.

משבר משילות שורה על אמריקה. הוא נעשה בן-לוויה כמעט קבוע. הפעם האחרונה שבה הקונגרס השלים חקיקת הקצאה בזמן הייתה לפני 26 שנה. מאז, כל אימת שהשליטה בקונגרס התחלקה בין שתי המפלגות היריבות, תהליך החקיקה התקרב לקיפאון מלא.

מה שאמריקאים קוראים "דוּ־מפלגתיוּת", קואליציות אד-הוק לצורכי חקיקה ספציפיים, נעשו נדירות או כמעט לא-סבירות. התופעה ניכרת במיוחד בין רפובליקאים, שמפלגתם נסחפה אל קוטב ימני פופוליסטי, כמעט ניהיליסטי, הרוחש בוז וחשד כלפי "הממשלה", ומאמין שבהיעדר היכולת לתקן את מסלולה מוטב להורידה לחלוטין מהמסלול.

רעיון לישראלים? לא. בשביל זה צריך הפרדת רשויות מלאה. רק היא יכולה להרוס את הרשויות שהיא מפרידה.