הפגישה הגורלית התרחשה בצפון איטליה, לפני 2,250 שנה כמעט. הגנרל דובר הפיניקית/כנענית/עברית, הוביל צבא מנצח ועדר פילים אל עבר רומא. עוד פגישה חזיתית אחת עם האויב, והדרך תיפתח לפניו.
● פרשנות | קציב המלחמה של ג'ו ביידן: להציל את אוקראינה, לעזור לישראל, לבלום את סין
● מיליציות הנתמכות על ידי איראן בגל התקפות חדש על רקע תמיכת ארה"ב בישראל
המפקד הרומאי התחכם לו. הוא ידע שאויבו הוא אסטרטג מבריק, הלהוט לעימות ישיר. לאט לנו, הוא אמר לקציניו. לימים יגידו עליו שהוא המציא את מלחמת הגרילה. חייליו טמנו מארבים, שרפו שדות, הרסו גשרים. חניבעל הגדול, הגנרל מקרתגו, לא הצליח להביא את פלישתו הנועזת לאיטליה לכלל מצעד ניצחון בחוצות רומא. למפקד הרומאי ניתן הכינוי "קונקאקטור" (Cuncactor), שתורגם לימים לעברית "המתמהמה". שמו היה פאביוס מקסימוס.
הימים היו ימי הרפובליקה הרומית, שבהם גם גנרלים נועזים היו צריכים לציית לממשלה אזרחית (נבחרת חלקית). הסנאט של רומא מינה את פביוס ל"דיקטטור", לשנה אחת. לימים הדיקטטורה שלו תיזכר כזמן שבו השתנה מהלך ההיסטוריה.
מאה שנה אחר כתב המשורר קווינטוס אניוס בשבח פביוס מקסימוס: "בהתמהמהותו, איש אחד הציל את מדינתנו; בעיניו שלומה היה חשוב יותר מן העלבונות לכבודו; שעל כן יתרבו השבחים לשמו של הגיבור ויילכו ברבות הימים".
"המתמהמה" לא היה מלכתחילה תואר של כבוד, או ביטוי של הערצה. ייתכן שבשנת 218 לפני הספירה הוא נטבע בהתפרצות של בוז או של תסכול. היו ברפובליקה הרומאית הרבה אנשים שאצה להם הדרך. הם רצו לתקוף את צבא חניבעל מייד, ובמלוא הכוח.
איננו יודעים מספיק על מניעיו של פביוס מקסימוס ועל כישוריו, כדי להעריך מה בדיוק הוא רצה ומה הוא חשב על הטווח הארוך. אבל הוא הנחיל ללשונות המערב את הביטוי "פביאני", כדי לתאר מתינות והדרגתיות בקבלת החלטות. גדולי המצביאים אימצו את הגיונו, מראשון קיסרי רומא אוגוסטוס ועד נפוליאון בונפרט. הוא חוזר ומצוטט במדריכים אסטרטגיים ומדיניים; הוא מעניק השראה כמעט קלישאית לפרשנים פוליטיים וצבאיים. לנו, למשל, כאן והיום.
האם בנימין נתניהו הוא פביוס מקסימוס של 2023? לא. הנסיבות כה שונות. קשה להיות פביוס כאשר "המתמהמה" הוא-הוא בעל היתרון הצבאי והחומרי החד-משמעי. קשה להיות "המתמהמה" כאשר דווקא האויב הוא זה הרוצה להתמהמה. אבל יש מקום לדבר על לקחים היסטוריים של רווח והפסד מהתמהמהות, או מהמתנה, או מהבלגה.
אף כי שבחים פואטיים ופוליטיים הומטרו לימים על ראשו של המתמהמה המקורי, אין שום ודאות שהייתה לו תוכנית מעמיקה יותר מטכססנות סתגלנית. האומנם הוא חזה מלחמת התשה נצחית, או שהוא קיווה להגיע להסכם כלשהו עם חניבעל? הוא נשא ונתן לא פעם עם הגנרל מקרת-חדשת. הוא אפילו מכר חלק מאדמותיו כדי לפדות 240 מחייליו, שנפלו בשבי חניבעל. קצת קשה להעלות על הדעת מנהיג כלשהו בן ימינו פותח את חשבון הבנק שלו לצורך כזה.
נפוליאון הצעיר והגורילה
התמהמהויות, והתנצחויות על התמהמהויות, אפיינו כל מלחמה גדולה בהיסטוריה. תיעוד מדויק יש לנו כמובן על מספר קטן של ההתמהמהויות האלה. למשל, החיכוכים הנצחיים בין הנשיא לינקולן ובין גנרל ג'ורג' מקללן (McClellan), הקצין הצעיר, המבריק והמבטיח שלינקולן העמיד בראש צבאות הצפון, בתחילת מלחמת האזרחים של ארה"ב.
משימתו הראשונה הייתה להגן על עיר הבירה וושינגטון, שהיתה כמטחווי תותח קצר-קנה מעמדות המורדים. הוא עשה כן ביעילות יוצאת מגדר הרגיל, וקנה את אמון הנשיא ואת הערצת פקודיו. אבל הוא דחה את הגיונו של הקצין הממונה עליו. זה האחרון רצה להחניק את הדרום במערכה ממושכת, שיהיו בה מרכיבים של מצור ימי, של פלישה יבשתית ושל השתלטות על נתיבי אספקה.
מקללן, אשר כונה "נפוליאון הצעיר", קיווה להכריע את המלחמה במערכה כבירה אחת. תחת פיקודו הוא הקים צבא של 275 אלף חיילים, צייד אותו בכוח ארטילריה אדיר, 600 תותחים. מקללן ניזון ממודיעין לקוי, והיה משוכנע שהדרומיים עומדים לתקוף בכוח גדול. למעשה, ביטחונו באינטואיציות שלו שיתק את החלטותיו.
הוא היה איש יהיר עם יומרות פוליטיות ברורות, שרחש בוז גלוי לכל הממונים עליו, כולל הנשיא. הוא קרא ללינקולן (שלא בפניו) "בבון" ו"גורילה", וסירב לפגוש אותו כאשר לינקולן סר לביקור במטהו. בפגישה של קציני מטה, שבה לא השתתף מקללן, לינקולן השמיע את המלים המפורסמות, "אם גנרל מקללן אינו רוצה להשתמש בצבא, הייתי רוצה לקחת אותו בהשאלה לזמן מה".
גנרל מקללן איבד את כל עמדות הפיקוד שלו עד סוף השנה השנייה של המלחמה. תחתיו התמנה גנרל יוליסיס גראנט, שהוביל את צבאות הצפון לניצחון בשנה החמישית של המלחמה. מקללן התמודד נגד לינקולן בבחירות לנשיאות של 1864. לינקולן היה משוכנע שמקללן ינצח. למעשה, לינקולן גבר עליו בהפרש גדול, וההפרש היה גדול במיוחד בין פקודיו לשעבר של מקללן.
לינקולן היה עורך דין מעיר שדה קטנה, שמעולם לא החזיק בכהונה בכירה, חוץ משנתיים לא חשובות כציר קונגרס. אבל האינטואיציות הצבאיות שלו היו מפותחות מאלה של הגנרל המבריק. הגנרלים המבריקים באמת נטו להיות דווקא בשורות הדרום. הצפון ניצח לא בזכות הברק של קציניו, אלא בזכות עוצמתו התעשייתית וגודל אוכלוסייתו.
אשכול וגם בן גוריון פחדו
ההשוואה ההיסטורית הטבעית תביא אותנו אל סוף מאי 1967, כאשר האלופים במטה הכללי חרקו שיניים לנוכח מה שהם חשבו להיסוסי ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול להורות להם להוציא את "סדין אדום" אל הפועל. לכל הרוחות, הם שאלו, למה הוא מחכה.
הרבה ספרות אפולוגטית נכתבה על המתנתו של אשכול. הוא התחיל לקרוא מילואים באמצע מאי, והמלחמה התחילה שלושה שבועות אחר כך. האם ההמתנה הועילה לצבא? האם הוא היה "מוכן יותר" בזכותה? האם ההמתנה הכשירה את הנסיבות הבינלאומיות, ובלבלה את האויב? אולי. אבל במרוצתה התחוללה בצה"ל דמורליזציה של ממש, וקצת יותר משני מיליון ישראלים היו אחוזים חרדה.
תהיה האפולוגטיקה אשר תהיה, סביר להניח שאשכול לא היה בטוח בתוצאות המלחמה. גם בן גוריון, זה האריה הנועז של מלחמת העצמאות, לא היה בטוח. הוא הזהיר (באופן דיסקרטי) שישראל צריכה להילחם רק אם תובטח לה תמיכתן הישירה של המעצמות, כמו ב-1956. צריך הרבה חוכמה שלאחר מעשה כדי לטעון שתוצאות המלחמה היו ידועות מלכתחילה. אבוי למצביא החושב כך.
הטראומה של צ'רצ'יל
צ'רצ'יל לקה בפיק ברכיים חמור ערב נחיתתן של בעלות הברית בנורמנדיה, ב-1944. נטבעה בו הטראומה של נחיתה קודמת, תחת אחריותו המיניסטריאלית, בגליפולי, טורקיה, כמעט 30 שנה קודם. היא הסתיימה באסון כבד. אבל ההחלטה הייתה בידי המפקד העליון של צבאות הברית, דוואייט אייזנהאור. למרבה המזל, הוא התעלם מן האינטואיציות של המנהיג הפוליטי.
אין פה כלל רמז לדעה על אופי המחלוקת בקבינט המלחמה, או בין ראש הממשלה למטכ"ל. ניסינו כאן רק להזכיר מה עתיקה היא המחלוקת ומה רבים צדדיה.
רשימות קודמות בבלוג וב- יואב קרני. ציוצים (באנגלית) ב-טוויטר.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
