רגע מכונן במעמד ישראל באמריקה: הפגנת שרירים חסרת תקדים של אויביה

המילים "מזל" ו"ישראל" אינן מתחברות בימים האלה. חלק חשוב של חוסר המזל בימי הסתיו הקודרים קשור בנסיבות הפוליטיות בארה"ב: קיטוב ימין-שמאל, קרע מעמיק בין ליברלים מתונים לשמאל רדיקלי בתוך מפלגתו של הנשיא ביידן, קשיי התנהלות איומים בקונגרס והתחלתה של שנת הבחירות (השבוע).

ישראל מוצאת את עצמה שוקעת בביצות מפלגתיות, שמהן היא בדרך כלל רשאית להתעלם: עדיפויות רפובליקאיות בענייני תקצוב כלליים מכבידות על הקצאת כספים ספציפית לישראל; והקרע הקיים במפלגה הדמוקרטית מעמיק ומתרחב סביב היחס לישראל ולפלסטינים.

כשארץ קטנה מסתמכת על עזרתה של ארץ גדולה אין לה ברירה אלא להביא בחשבון את משוואת הכוחות הפנימית בארץ הגדולה. מה שמתרחש עכשיו לא התרחש מעולם בהיסטוריה המורכבת של יחסי ישראל-ארה"ב. בפעם הראשונה מתהווה והולך גוש אנטי-ישראלי גדול בדעת הקהל האמריקאית.

מי מתעניינים בענייני חוץ

הבה נקדיש רגע אחד של מחשבה לתופעה הזו. מחקרים וסקרים של עשרות שנים חוזרים ומראים, כי רוב עצום של האמריקאים אינם מתעניינים בענייני חוץ. זה אינו מייחד את האמריקאים, אבל זה חשוב מאוד מפני שלארה"ב יש הכוח להשפיע על העולם יותר מכל ארץ זולתה. היא מפנה משאבים ותשומת לב לעולם החיצון, היא מחזיקה כוחות צבא בכל רחבי העולם, היא חוזרת ומתערבת במישרים או בעקיפים בסכסוכים בארצות רחוקות; היא עושה כן זה 75 שנה.

איך היא מצליחה לעשות את זה אף כי רוב אזרחיה אינם מתעניינים, ולעתים קרובות גם אינם מעוניינים? בעיקר מפני שחוסר העניין שלהם אינו לובש אופי מאורגן. אמריקאים מתארגנים פוליטית כדי לקדם שורה של עניינים פנימיים, בעד-ונגד, מהפלות מלאכותיות, עבור דרך בעלות על כלי נשק פרטיים, המשך בהגירה, במסים, בתשתית, במערכת הלימודים בבתי הספר… וכן הלאה וכן הלאה.

אמריקאים אינם מתארגנים בהמוניהם לטובת ענייני חוץ. אלה המתארגנים מייצגים בדרך כלל קבוצות מיעוט, שענייני החוץ נוגעים להן רגשית או רעיונית. זה מעניק לקבוצות אוכלוסייה קטנות, או קטנטנות, השפעה מפליגה על ענייני החוץ שלשמם הן מתארגנות.

היהודים לא היו הראשונים, ולא היו היחידים. שדולות יווניות וארמניות הפליאו עשות; במידה פחותה גם שדולות של עמים מזרח-אירופיים קטנים.

אבל השדולה הישראלית היטיבה מכולן, בייחוד מאז תחילת שנות ה-80, כאשר התחוור מלוא הפוטנציאל הפוליטי והאלקטורלי שלה.

הסקרים חזרו והראו, שלרוב גדול של האמריקאים אין מושג מה קורה במזרח התיכון, וגם אם יש להם מושג הוא אינו מקבל ביטוי קונקרטי. אומנם ברבע האחרון של המאה ה-20 התחיל להתארגן הימין הנוצרי, שהתמיכה בישראל על סדר יומו, אבל עדיין עניין לנו בפלחים דמוגרפיים קטנים.

היהודים הם פחות מ-2% של האוכלוסייה. בניגוד למיתוס המקובל, ספק אם "הקול היהודי" הכריע אי פעם בחירות לנשיאות. אולי ב-1960, כאשר ג'ון קנדי גבר על ריצ'רד ניקסון בהפרש זעיר. אולי. אבל יהודים הצביעו כמעט תמיד, ברוב גדול עד גדול מאוד, לטובת מועמדים דמוקרטיים לנשיאות. זה לא מנע את תבוסותיהם של חלק מן הדמוקרטים ההם, לא פעם בהפרשים פנומנליים (כמו בבחירות של 1972 ושל 1984, שבהן שני שלישים של היהודים ויותר הצביעו לטובת מועמדים שקיבלו 40% ופחות מן הקולות).

"הקול היהודי" מילא תפקיד מסוים במרוצים פוליטיים מקומיים, כמו בחירות לקונגרס, או כהונות מדינתיות ועירוניות. אבל מקור השפעתם הגדול ביותר נגע לנכונותם של יהודים בעלי אמצעים להעמיד את אמצעיהם לרשות מועמדים פוליטיים, בדרך כלל דמוקרטים. עצם הזכרת "הכסף היהודי" מעוררת אי-נוחות אצל יהודים, אבל שתדלנים פרו-ישראלים בכירים הודו בתפקיד הכסף בגלוי ובגאווה עוד לפני 40 שנה.

היכולת הכספית הזו גרמה תסכול ניכר אצל מתנגדי ישראל, והם ניסו בשנות ה-80 לתעל את תסכולם לערוצים משפטיים. הם טענו שהשדולה הפרו-ישראלית הפרה חוקי מימון בחירות. זה לא הסתייע. אף כי חזרו וניסו, הם לא השכילו ליצור משקל-נגד לאייפא"ק, השדולה הפרו-ישראלית ששמה ושריריה הלכו לפניה. הם חרקו שיניים.

כיכרות, רכבות וגשרים

מכאן נובעת החשיבות ההיסטורית הדרמטית של מה שמתרחש עכשיו. עינינו חוזות בהתארגנות מסיבית, מחוף אל חוף, שבמרכזה עומדת איבה עמוקה לישראל. ההפגנות רבות המשתתפים מדברות בעדן, בייחוד זו של יום שבת בחזית הבית הלבן. היה קשה להאמין למראה המפגינים ולמשמע קריאותיהם. אפילו דגל חיזבאללה נראה שם. קריאות לחיסול ישראל בקעו מגרונותיהם. הכתובות "מוות לישראל" הופיעו על קירות בתים סמוכים.

על זה צריך להוסיף את הג'סטות הדרמטיות של השתלטות על תחנות רכבת מרכזיות (ניו יורק ופילדלפיה) ועל גשרים (כמו זה המחבר את ברוקלין עם מנהטן). התופעות האלה הן שוות-ערך פוליטיות של זוועות חמאס בעוטף-עזה. מי ידעו שהפוטנציאל הזה קיים? מי ידעו שהאנרגיה העצומה הזו מוכנה להתפרץ? מי ידעו על יכולת הגיוס והשלהוב?

אל נכון, כל זה הופיע על המכ"ם של פדרציות יהודיות (המאגדות ארגונים יהודיים בזירה המקומית) ושל אגודות "הילל" (המאגדות סטודנטים יהודיים במוסדות להשכלה גבוהה). אבל עובדה היא שהרחוב נפל בידי המערכה המכנה את עצמה "הפסקת אש עכשיו", זו המשתדלת לעורר את הרושם של סדר יום לגיטימי, אבל במרכז עומד החזון של "בין הים לנהר".

נגד "ג'ו של הג'נוסייד"

בתוך המפלגה הדמוקרטית מתרחש משהו שמעטים הקדימו לחזות: התקוממות של מאות אלפי מצביעים ערבים-אמריקאים במדינת מישיגן (במעלה המערב התיכון של ארה"ב, שדטרויט היא הגדולה בעריה). דוברים בולטים של הקהילה הערבית מאיימים עכשיו שלא יתמכו בג'ו ביידן בבחירות לנשיאות, מפני שהוא מעודד ומממן את ה"ג'נוסייד" בעזה.

שלטים בהפגנת שבת בחזית הבית הלבן דרשו מ"ג'ו של הג'נוסייד" (Genocide Joe) להפסיק את מימון ישראל. "ג'ו של הג'נוסייד"? זה בערך כמו "ישראל של האפרטהייד". תהיה העמדת הפנים מאומצת כאשר תהיה, זיהוי ישראל עם אפרטהייד שקול כנגד דרישה לחיסולה. זיהוי ביידן עם ג'נוסייד שקול כנגד קריאה להשליך אותו מן הבית הלבן.

למרבה התדהמה, מפגינה אחת נשאה את השלט "התעורר-נא, ג'ו הישנוני" (Sleepy Joe), תואר בוז שהמציא בשבילו דונלד טראמפ במערכת הבחירות של 2020. האומנם הערבים של מישיגן יצביעו לטובת טראמפ, זה המאיים לגרש מוסלמים, או לא להרשות את כניסתם? כאן יש רמז של ניהיליזם, המתיישב היטב עם המגמה המשוערת של הציר מוסקבה-טהראן-עזה: עצם מיטוטו של הסטאטוס-קוו הוא היעד, כמעט בלי קשר למה שיחליף אותו. יהודים וידידי ישראל אינם מורגלים בהפגנות שרירים קולקטיביות כאלה מצד יריבים.

אכן, ביש מזל הוא שיש קהילה ערבית כה גדולה דווקא במדינה מתנדנדת, שמבלי לנצח בה קשה מאוד להיבחר לנשיא. ביידן ניצח במישיגן בהפרש של 150 אלף קולות מתוך 5.5 מיליון. ב-2016, טראמפ ניצח בה בהפרש של 11 אלף ופחות.

עצם האפשרות שנשיא אמריקאי יפסיד בנסיונו לחזור ולהיבחר בין השאר בגלל תמיכתו בישראל צריכה להדיר שינה מעינינו. אם זה יקרה, זה יהיה מאורע מכונן בתולדות יחסיה של ישראל עם ארה"ב. 12 החודשים הבאים בחיי ישראל עומדים להיות עמוסי חרדות. הנה כי כן יש עוד סיבה אחת לחרדה.