מלונדון עד טורונטו: "מלחמת המזרח התיכון חודרת אל שכונותינו"

חצי מיליון מפגינים במרכז לונדון הזכירו לנו בסוף השבוע את המידה הלא־צפויה, שבה חמאס הצליח להרחיב את הקונטקסט של מלחמתו בישראל.

יש מקום להתחיל לראות את המלחמה הזו בהקשר גלובלי גובר, לא רק מבחינת יחסי החוץ של ישראל כי אם גם בהשפעה על החברה, על התרבות ועל הפוליטיקה של שורת ארצות, במיוחד הדמוקרטיות המערביות.

מתנגדי ישראל נאבקים לא רק לטובת "הפסקת אש", אלא נגד הממסד ונגד הסטאטוס קוו בארצות פעולתם. כפי שהראתה ההפגנה של יום שבת, הם נאבקים אפילו נגד ההיסטוריה המקומית ונגד התודעה הלאומית. מלחמת עזה היא עכשיו אמצעי לזעזע את הסדר הקיים, באשר הוא.

 עיתון 'איבנינג סטנדרד' בלונדון מציע למזג את פרח הפרג, סמל יום הזיכרון הלאומי של בריטניה, עם מצעד המחאה נגד ישראל

מי היה מאמין לפני שלוש שנים וחצי, כי חניקתו האכזרית של עבריין שחור זוטר בידי שוטרים לבנים בעיר אמריקאית תשנה את מהלך ההיסטוריה של היחסים הבין גזעיים בעולם כולו? ייסורי מותו המוסרטים של ג'ורג' פלויד הפכו אותו לקדוש מעונה. בשמו ותחת דיוקנו התפשטה תנועה רב יבשתית נגד ניצול גזעי, חברתי ולאומי. מות פלויד דחק את אירופה, את אמריקה, בעצם את הציוויליזציה המערבית כולה, אל הקיר, בעמדת התגוננות והצטדקות. היסטוריונים אולי יגידו יום אחד שזה היה המאורע המכונן של זמננו.

מלחמת ישראל בעזה מתפתחת למהדורה חדשה של ג'ורג' פלויד. היא קוראת דרור לא רק לשנאת ישראל ולאנטישמיות. גם זה. אבל יותר מזה, היא קוראת דרור לשנאת המערב.

הם שונאים את ההיסטוריה הבריטית

לונדון ראתה מעמד מיוחד במינו: על מרכז העיר השתלטו מאות אלפי מפגינים אנטי־ישראליים בשעה שבירת בריטניה ציינה את היום החשוב ביותר בלוח השנה האזרחי. לבריטניה אין יום עצמאות בתור שכזה. התאריך הקרוב ביותר להיות יומה הלאומי הוא 11 בנובמבר. בו, ב־1918, הגיעה אל קיצה מלחמת העולם הראשונה, שנהרגו בה כמעט מיליון חיילים בריטיים, יותר מאשר בכל מלחמה אחרת. אפשר שהטובים ביותר נפלו, והשאירו בעקבותיהם חלל שלא התמלא.

מאז, זה 85 שנה, הבריטים (ואירופים רבים אחרים; ואמריקאים, וקנדים, ואוסטרלים, וניו זילנדים) מציינים את "יום שביתת הנשק", או "יום הזיכרון", או "יום הפרג", או "יום ותיקי המלחמות".

ביום הזה, באופן מסורתי, ימין ושמאל בריטיים עולים לרגל אל האנדרטה ל"נופלים המהוללים", שניתן לה השם Cenotaph, או "הקבר הריק". הבריטים מוזמנים להשתתק שתי דקות לציון "השעה ה־11 של היום ה־11 של החודש ה־11", שבו פסקה האש.

 סאן׳ של טורונטו, מזהיר כי המלחמה בעזה מושיבה את ערי קנדה על ''חבית חומר נפץ''

ההפגנה האנטי־ישראלית האדירה ביום הזה ובשעה הזו הייתה אפוא לא רק מחאה על מעשי ישראל, אלא קריאת תיגר על הנרטיב הבריטי, אף כי מארגני ההפגנה לא הודו בזה במפורש.

ההיסטוריה הבריטית מרתיחה אותם, או לכל הפחות נוסכת בהם אדישות. העבר הבריטי הוא אבי־אבות הטומאה, יוצר האימפריאליזם המודרני, עמוד התווך של סחר העבדים, מדכא האומות, הרוצח והשודד. את אנדרטאותיו יש להפיל, את ספרי ההיסטוריה שלו יש לקרוע לגזרים, את מוסדותיו ואת תרבותו צריך להוקיע, מבריטניה יש לדרוש מחילה ופיצויים בוקר וערב. וכמובן, בריטניה היא ממציאת הציונות, הורתה של הצהרת בלפור, מאפשרת הנכבה.

בשעה שלונדון עמדה להתעטף באבל חגיגי, בביטוי נדיר של זיכרון לאומי משותף, הקואליציה של הים־והנהר גמרה אומר לגנוב את ההצגה. ומה? הקשה אחד המארגנים, "היש דבר טוב יותר מאשר להפגין לטובת הפסקת אש ביום שביתת הנשק?". ליתר ביטחון הוצמד גם דגל פלסטיני לאחת האנדרטאות, והונפו הכרזות "עזה־אושוויץ" לצד מגן דוד.

החשש מפני התנגשויות בלונדון הביא עיתונים לקרוא לשקט. 'איבנינג סטנדרד' הרחיק לכת. על מלוא עמודו הראשון הוא מרח דגל פלסטיני לצד פרח הפרג, סמלו המסורתי של יום הזיכרון. "לונדון חייבת להתאחד", הכריזה הכותרת. הנה כי כן, עיתון מן הזרם המרכזי קורא לאחדות לבבית בין אלה המפגינים לטובת חיסולה של ישראל לבין אלה המכבדים את נופלי מלחמותיה של בריטניה.

אמצעי גיוס קל בשביל הרדיקלים הרב־יבשתיים

אבל כאמור עניין לנו במשהו הגדול הרבה יותר משחרור פלסטין. הרדיקלים הרב־יבשתיים מחפשים זה שנים אחדות נקודת משען ארכימדית, כדי לקעקע את הבסיס המוסרי והאתי של הדמוקרטיה המערבית.

נסיונות קיקיוניים לא עלו יפה, עד שבא תחילה דונלד טראמפ, והניב התעוררות חטופה של תנועת "מצעד הנשים" בארה"ב ומחוצה לה. במצעד בוושינגטון למחרת השבעתו של טראמפ השתתפו מיליון ויותר מכל שדרות האוכלוסייה. אבל התנועה לא האריכה ימים, בין השאר מפני שלא הצליחה "להישאר על המסר", כפי שמומחים פוליטיים אוהבים לייעץ ללקוחותיהם. היא פנתה בכיוונים רדיקליים, וסיבה חשובה לקריסתה הייתה החשד של אנטישמיות בין קומץ מנהיגותיה.

אחר כך באה הטרגדיה של ג'ורג' פלויד, והעלתה את התנועה האנטי־מערבית על מסלול חדש. ברור כמובן שרצח פלויד עורר תביעה ממשית וכנה לצדק; אבל נתפסו עליה כה הרבה טרמפים, והיא נלקחה הרבה מעבר למחוזות חפצה.

האנרגיה של השנים האחרונות מתועלת עכשיו אל עזה. צריך להודות, ללא אירוניה וללא סרקזם, שעזה היא אמצעי גיוס מושלם. היא אינה מצריכה שכנוע. התמונות, הנפוצות בכל העולם גם אם הן ממעטות להיראות בישראל, מדברות בעדן.

אין טעם להתכחש לאפקט שלהן. ישראל לא התנדבה לצאת למלחמה הזו, כשם שלא התנדבה להיטבח ב־7 באוקטובר. אבל זה לא מה שנראה על המסך.

בחירת המילים השגויה של מקרון

קל להתרעם על עמנואל מקרון. הוא שגה לחלוטין בבחירת המילים, כאשר תבע מישראל להפסיק "להרוג תינוקות". זו הייתה טעות לא רק בקונטקסט של מלחמת עזה, כי אם גם בקונטקסט הצרפתי הפנימי. כאשר שערי עיתונים ושבועונים בצרפת מזהירים יום אחר יום מפני התפשטות האנטישמיות, נשיא הרפובליקה צריך להיזהר בלשונו. האשמה שהיהודים "הורגים תינוקות" היא עתיקה כמעט כמו כתבי הקודש הנוצריים.

ברור שהוא לא התכוון, כי אין בו קורטוב של אנטישמיות. הוא פשוט התבונן בתמונות. גם הנשיא רונלד רייגן, ידיד גדול של ישראל, עשה כן כאשר חיל האוויר הפציץ יום אחר יום את מערב ביירות, בקיץ 1982. בחדר העבודה שלו בבית הלבן הוא שמר צילום של ילדה לבנונית, שאיבדה את רגלה. באופן אנושי וטבעי, גם ידידים כנים מזדעזעים ממראות כאלה.

זה בדיוק מקור הסכנה: הקושי הגובר של ידידים ושל בעלי ברית להגן על ישראל, או אפילו להצדיק אותה בעיני עצמם. לעת הזו צריך חוכמה, רגישות וניואנסים. אי אפשר להגיב רק ברוגז.

אולי חצי מיליון צעדו ברחובות לונדון ביום שבת. זה מספר שאין כל דרך לטאטא אל מתחת לשטיח. זה יימשך גם בשבת הבאה, וכנראה בהרבה שבתות נוספות, כידוע למפגיני שבתות מנוסים.

כותרת בטבלואיד בקנדה אומרת די הרבה. 'טורונטו סאן' מכתיר את עמודו הראשון במילים "חבית חומר נפץ", על רקע צילום של כרזה, "הפסיקו את רצח העם בעזה". העיתון מוסיף: "הפרת חוק, גזענות וזעם - מתחים גואים מבית בשעה שמלחמת המזרח התיכון חודרת אל שכונותינו". המלחמה הגלובלית של חמאס עולה יפה.

רשימות קודמות בבלוג וב-יואב קרני. ציוצים (באנגלית) ב-טוויטר.