"יש לרבים מאיתנו קרובי משפחה מעזה. זה לא סותר. מאז המלחמה זזתי ימינה"

"הרגשתי שזה היה צו 8 שלי, המילואים שלי", מספרת ד"ר יסמין אבו פריחה, רופאה פנימית בסורוקה, יזמית ופעילה חברתית, על עבודתה במערכת הבריאות מאז אירועי 7 באוקטובר. "התנדבתי לתורנויות טיפול נמרץ בלילה, אפילו שאני רופאה בכירה וזה לא מצופה. באותה השבת כולם הגיעו - רופאים, צוות סיעודי, סניטרים, צוותי מעבדות. גם אנשים שלא הוקפצו פשוט הופיעו בדלת". גם ד"ר עבד אגברייה, מנהל המחלקה האונקולוגית בבית החולים בני ציון בחיפה, מדבר באותם מונחים. "הרגשנו שאנחנו ב'צו 8 לבריאות'. אנשים סיכנו את חייהם כדי להגיע לבתי החולים, עשו תורנויות אקסטרה".

● ראיון | "כל עוד לארגוני הטרור יש חמצן כלכלי, והעולם לא נאבק בזה, הם ימשיכו לנשום"
● כך הפך סגן הקנצלר למסביר הטוב ביותר של ישראל לשמאל האירופי
● הניסוי הגדול של ישראל: נשק להמונים

השימוש הזה ב"צו שמונה" או "המילואים שלי", שהתרגלנו לשמוע בשבועות האחרונים, מעניין במיוחד בהתחשב בעובדה שהרופאים הבכירים הללו מהחברה הערבית. כך גם אותם "כולם" שהם מספרים שהגיעו למלא את מקומם של מגויסי מילואים ולהתמודד עם גל הפצועים. "היום אנחנו מהווים כ-40%-50% מהצוותים בבתי החולים", מעריך אגברייה.

זו לא תקופה קלה להיות בה ערבי בישראל. מאז האירועים ערבים נבחנים בשבע עיניים, חשודים תמיד, תחת הציפייה להפגין נאמנות יתרה. חלק מן המתחים צפו עוד במבצע שומר חומות, הודחקו אחריו, וכעת שבים בעוצמה.

במערכת הבריאות המצב מורכב עוד יותר. בימים רגילים ערבים מהווים כ־30% מכוח האדם במערכת. היום, כפי שמציין אגברייה, חלקם גדול יותר, וכך גם העול על כתפיהם.

שני הרופאים הבכירים ויזמת ביו־רפואית, שהתכנסו במסגרת חברותם ב־8400, רשת של בכירים מתחומי הבריאות שמקיימת מעגלי שיח רב־מגזריים, הסכימו לספר לנו בפתיחות על חוויותיהם מאז אותה שבת שחורה.

איפה הייתם ב־7 באוקטובר?
"במיון של סורוקה, טראומה אמיתית", אומרת אבו פריחה. "ראיתי תוצאות של פשעים נוראים, עשרות גופות, איברים של ילדים בשקיות. זו ממש תחושת שבר, להבין איזה רוע יכול להיות בעולם. הפצועים היו מכול וכול. משפחה בדואית שאיבדה שש נפשות בבת אחת כי נפל טיל בבית שלה שמוגדר כשטח פתוח, עובדים זרים, משתתפי המסיבה ברעים". אבו פריחה גדלה בעומר ולמדה בבית ספר יהודי. "יש לי קולגות וחברים טובים בעוטף שנרצחו, שנחטפו".

 ד''ר יסמין אבו פריחה / צילום: יונתן בלום

בשבועות לאחר מכן עזרה באיתור נעדרים, בהתאמת תיאורים ומידע רפואי לגופות אלמוניות במחלקות. "לדבר עם אדם שמחפש בן או בת ולדעת שאם הם לא נמצאו עד כה הם כנראה לא בין החיים, זה נורא".

רים יונס, יזמת ומנכ"לית חברת אלפא אומגה, המפתחת מכשור רפואי בתחום המוח, מספרת: "אנחנו בחברה בערך 80% ערבים 20% יהודים. ביום העבודה הראשון אחרי האירועים שום עובד יהודי לא הגיע כמעט. לא ידענו איך לאכול את זה. לאט לאט הם חזרו".

 רים יונס / צילום: שלומי יוסף

"האירועים הללו פוגשים אותנו בשלוש רמות", אומר אגברייה: "ברמה האנושית, אירועי 7 באוקטובר היו פשוט מזעזעים. ברמה האישית, אם קרוב משפחה של קולגה נרצח, אני לא אזדהה? או אפילו אם הוא דואג לקרוב משפחה שלו בצבא. ואז יש את הרמה החברתית. האירוע הזה פגש אותנו כחברה מאוד נחשלת, מאותגרת, מיעוט מאוד מותקף, בעיקר בשנה האחרונה".

האירועים שינו משהו ביחס שלכם לתפקיד שלכם במערכת הבריאות או במדינה?
אגברייה: "הייתי אחד מתוך 11 ילדים, אבא שלי לא ידע קרוא וכתוב אבל רצה שכולנו נלמד ונצליח. למדתי בטכניון ומאוד לא טריוויאלי שהגעתי לאן שהגעתי, וזה קרה אך ורק בזכות המוסדות הישראליים. כך שלי יש פטריוטיות גבוהה מאוד למערכת הבריאות הישראלית".

יותר קל לך לומר שיש לך פטריוטיות למערכת הבריאות הישראלית מאשר למדינת ישראל?
אגברייה מתרגז. "שוב השאלות על נאמנות. אני דור שני במדינה הזאת, וזו המדינה שלי. אין לי שום דילמה לגבי נאמנות, ושום רצון להחליף את המדינה. מה, הייתי רוצה שסוריה תבוא לשלוט פה? וכך חושבים כ־70% מהציבור שלנו. מי שחי 70 שנה במדינה, חרד לגורלה. אני רוצה להמשיך לגדול במדינה כמו זו שנולדתי אליה וגם שהילדים שלי ימשיכו לגדול כאן, ושאם הם יצאו למסיבה הם יחזרו ממנה בשלום, וזה חשוב לי לא פחות מאשר ליהודים. וכל זה נכון אף שלרבים מאיתנו יש קרובי משפחה בעזה. זה לא סותר. מאז האירועים אפילו זזתי קצת ימינה".

 ד''ר עבד אגברייה / צילום: פרטי

"חייבים לכתוב סיפור חדש"

גם אבו פריחה מאסה בשאלות הנאמנות. "אנחנו כבר רגילים, רודפים אותנו שנים. כל הזמן צריכים להוכיח את עצמנו. בערך כמו יהודים בארצות אחרות, כל הזמן צריכים להוכיח נאמנות למדינה אפילו שיש להם גם זהות משלהם. מבחינתי נאמנות היא לא היעדר ביקורת. גם את אחותי אני אוהבת ואני אגיד לה אם היא עושה משהו לא בסדר בעיניי. זו הנאמנות, לשאוף שיהיה טוב יותר, ומי שרוצה לחיות לנצח על החרב, יש לו תפיסת נאמנות אחרת משלי".

איך היחס אליכם מאז האירועים?
אגברייה: "מהצד היהודי בהתחלה הרגשתי כעס. כלפי מי? טוב, יש פה צד חלש, בואו נאשים אותו. ואני אומר 'חבר'ה, אני לא הכתובת'".

יונס: "חמאס נוצר במלחמה עם ישראל. הערבים הישראלים לא יצרו את חמאס".

אבו פריחה: "חמאס הוא רעיון. אי אפשר לחסל רעיון באופן צבאי אלא בהבאת רעיון אחר. אנחנו חייבים לכתוב סיפור חדש".

היו תגובות קשות גם במערכת הבריאות?
אגברייה: "אצל הרופאים זה קצת יותר מעודן. הייתה רוקחת שאמרה שהיא מפחדת לישון בבית החולים כי היא מפחדת שמישהו יאנוס אותה או יערוף לה את הראש. רבים מהצוות הערבי הרגישו תחת מיקרוסקופ. מה חשבת? מה כתבת בערבית? למה לא באת להזדהות איתנו? הצוותים התכנסו בתוך עצמם כי לא היו בטוחים מה להגיד, לא משום שלא היו מזועזעים".

יונס: "במשך שנים נושא החברה המשותפת לא היה על האג'נדה הישראלית והרגשנו שאנחנו סוג ב' וצריכים להתאמץ פי עשרה. אני מרגישה שהרווחתי את מעמדי ביושר ושובר לי את הלב שכל פעם מצפים ממני לגנות, להוכיח נאמנות. עם כל הצער והכאב, אני חושבת לארוז ולצאת מפה. לא אופתע אם מחר בבוקר אקום ואגלה שמשהו קרה לבית שלי, לא יודעת מה, שום דבר לא יפתיע אותי. כל החברים שלי קונים עכשיו בתים במקומות אחרים, ואלה האנשים החזקים בחברה הערבית־ישראלית. אני לא רוצה לתאר לעצמי מה יקרה אם החזקים יהיו בחוץ וכאן יישארו רק החלשים עם הגזענות כמו שכולנו חווים אותה".

אבו פריחה: "גם אבא שלי, בן ה־69, פתאום מתחיל לדבר על לעבור. זו הזיה בשבילי. מבחינתי האירועים האחרונים רק מחזקים את הרצון שלי להישאר פה ולספר סיפור אחר".

אגברייה: "אנחנו כאן במקומות טובים, אבל האוכלוסייה שלנו באמת מוחלשת. גם לגבי המחאה נגד ההפיכה המשטרית אמרתי לחברים - זה גדול עלינו. לא אפשרתם לנו להגיע לנקודה שבה נרגיש שאנחנו יכולים לעמוד לידכם. בטכניון היינו 65 תלמידים, מהם ארבעה ערבים, והיו סטודנטים ששבע שנים לא החליפו איתי מילה. אז זה דו־קיום, אבל לא חברות.

"אח שלי עובד בשיפוצים והוא היה הסמל של החיים המשותפים, נוסע בכל יום לגוש דן מאז שהיה ילד, היום הוא בן 60 כמעט. בנה הרבה בניינים, יש לו הרבה קליינטים שהם חברים. מרכז החיים שלו בתל אביב. והנה, כבר חודש שהוא בקושי עובד. הקליינטים אמרו, תעודת זהות כחולה לא מבטיחה היום כלום. ואני קצת מבין אותם. קרה אצלם משהו, אבל תראו איזה שבר זה יוצר בחיים של אחי".

אבו פריחה: "כששאלו מדוע אני לא באה להפגנות, שאלתי באיזו מין דמוקרטיה הן תומכות? היום אנחנו רואים אסקלציה במצב הזה: הצעות חוק לירי חי במפגינים וצריכה של תוכני טרור. זה מתחיל בחברה הערבית ולא ייגמר בה".

שני רופאים נעצרו מתחילת אוקטובר בחשד לתמיכה בטרור. בנוסף הודח מתפקידו באופן מתוקשר ד"ר עבד סמארה מבית החולים השרון, מה שהוביל לדיון מומחים בתרבות האסלאם. סמארה העלה לדף הפייסבוק שלו דגל ירוק עם כיתוב דתי. בעבר כתב פסוק שתורגם כ"אויבי השאהידים מול אללה ביום תחיית המתים ועם אללה נפגשים המתנגדים". להגנתו טען כי מדובר בסמלים ופסוקים דתיים, ללא קשר לטרור, וכי אפילו את המילה שאהיד ניתן לפרש בהקשרים אחרים. שני הצדדים הביאו פרשנים כדי לרדת לחקר כוונתו, ובמגזר הערבי האירוע נתפס כרדיפה של כל מי שמזוהה עם האסלאם. סמארה ערער על הפיטורים והנושא בדיון.

אבו פריחה: "כאב לי במיוחד שכשהתחילו ההלשנות והחקירות של רופאים ערבים, הובילו את המהלכים הללו גם אנשי אקדמיה, אנשי רפואה ואפילו משתתפים נלהבים במחאה. זה דיסוננס נורא". היא מציינת כי חלק מן הקולגות שלה נרתעו קצת מן הפיטורים החפוזים של ד"ר סמארה. "ומאז דברים קצת נרגעו, ואפילו התחילה איזו שהיא תנועה לצד השני".

גם הקולגות מחו"ל פנו לשמוע את דעתכם?
אגברייה: "שמעתי מאקדמאים שהם רוצים חרם על ישראל. אמרתי להם, החרם שלכם יפגע גם בי. והיום אני חושב שאנחנו צריכים להראות גם כלפי חוץ את הפנים היפות של החיים המשותפים ולדאוג לקשרים עם חו"ל, אבל כרגע זה גדול עליי".

אבו פריחה: "חבל שלא השקיעו חצי מהמאמץ ההסברתי החוצה, גם פנימה. מה מעניין אותי הרווארד? מעניין אותי מה השכן שלי חושב".

חודש חלף. מה השתנה במצב סביבכם וביחס שלכם לקולגות? למדינה?
אגברייה: "בכל יום אנחנו קמים לזוועות משני הצדדים. המצב מאוד דינמי ושברירי. הייאוש מכך שהאירועים מתמשכים הוא גדול. מנגד, המערכת עכשיו מתחילה להירגע".

אבו פריחה: "החלוקה לצדדים לא רק שגויה, היא גם מרושעת. אנשים שמאמינים שאלימות היא לא התשובה הם אותו הדבר. הלב שלנו מספיק גדול להכיל את הכאב על כל הקורבנות החפים מפשע של מי שמאמין באלימות".

אגברייה: "דיבורים על גיוון ושוויון זה יפה, ומערכת הבריאות באמת מאוד משתדלת, מגיעה ממקום מכיל והומני. אבל הדבר החשוב הוא שמערכת הבריאות תטפל בלי הבדל. ושהנגישות של יהודים וערבים לבריאות תהיה דומה".

"לא צריכים רק להתקיים"

כל המרואיינים מתייחסים ללקחים מאירועי "שומר חומות", ונראה כי הם לא מאמינים שהופקו הלקחים הנכונים. אבו פריחה: "שומר חומות תפס חלק גדול מן הרופאים היהודים שעבדו איתי בהפתעה. הם אמרו, אני בהלם. אנשים שטיפלתי בהם שורפים צמיגים. איך זה יכול להיות? אנחנו שכנים. ואני אמרתי, הנגב שאתם חיים בו וזה שאני חיה בו, הם לא אותו דבר. אם מישהו מביט מתל שבע לעומר, עוברים לו דברים בראש שאתם חייבים להבין".

אך לאחר שהאירועים נגמרו, היא אומרת, כולם הפסיקו לדבר על זה. "הגישה הייתה, אנחנו עובדים פה כתף אל כתף, זה מספיק טוב, זה דו קיום. אבל אנחנו לא צריכים רק להתקיים. אנחנו מכוונים לחיים משותפים ובהם אי אפשר להתעלם ממתחים, אחרת דברים יתפרצו בצורה מאוד אלימה ופוגענית. כמו ברפואה, חייבים לגעת בדברים עצמם. זה כואב ומלוכלך אבל אין ברירה".

בתי החולים לקחו את הדברים לתשומת ליבם, כפי שמספרת פרופ' עידית מטות, מנהלת מערך ההרדמה באיכילוב. "המתח במחלקות מאוד נוכח, תחילה סביב סיפור המחאה נגד המהפיכה המשפטית, וכעת סביב המצב הנוכחי. פתאום ראיתי את צוותי הסיעוד יושבים בנפרד, בשתי קבוצות, בחדר המנוחה שבו אני רגילה לראות את כולם יושבים ביחד".

מטות החלה בסבב של שיחות של 10-15 עובדים כל פעם, יהודים וערבים, על פי משמרת. "ובשיחות הללו לא הופגן כעס, לא היו תלונות. בעיקר הסתבר שאנשים לא ידעו מה להגיד אחד לשני, אז הם התרחקו". גם מטות מספרת כי בתקופת המחאה, העובדים הערבים לא התערבו בשיח. "אבל דווקא אז השיח היה חם וסוער, ואולי לכן דווקא פחות מדאיג ממשהו שמחלחל מתחת לפני השטח", היא אומרת.

והיום המערכת עושה את זה טוב יותר?
אבו פריחה: "גם הקורונה וגם שומר חומות הובילו להבנה שצריך לתת מקום לבריאות הנפש, גם של המטופלים וגם של הרופאים, שהם קודם כל בני אדם עם זהות. הנהלת בית החולים היום מבינה שחייבים לפרק את המתחים האלה".

יונס: "בשומר חומות עובדים פרסמו פוסטים פוגעניים שהיינו צריכים לבקש מהם למחוק, כי הם לא מכבדים את הצד השני. הפעם זה לא היה".

אבו פריחה מציינת כי "לא הופתעתי משומר חומות כמו שלא הופתעתי שעכשיו לא היה 'שומר חומות 2'. עכשיו הכאב משותף. יש סוג של אחוות לוחמים במערכת הבריאות, ורצון לעזור לאזרחים שסובלים, יהודים או ערבים, זה לא רלוונטי".