נשיאי ארה"ב וסין נועדים בסן פרנסיסקו כדי להגן על העולם מפני "אפקט עזה"

משמעותה המלאה של מלחמת עזה אינה יכולה להתחוור מבלי להשגיח בממדיה הבינלאומיים. היא עכשיו המוקד הקריטי ביותר של משבר גלובלי, אבל לא המוקד היחיד, ולא בהכרח המוקד המסוכן ביותר.

את ההתבטאויות רמות הדרג בשורה של דמוקרטיות מערביות נגד פגיעת ישראל "בנשים וילדים" צריך להבין בעיקר בקונטקסט הרחב: החשש מפני ערעור דרמטי של היציבות הבין לאומית.

חמאס ושלוחי איראן עושים כמיטב יכולתם להצית מדורה רחבה. מהפגנות השרירים של שכירי חרב איראניים - מעיראק ומסוריה, עבור דרך לבנון וגמור בהרי תימן, נודף ניחוח ניהיליסטי. הם מיידים טילים, כטב"מים, רקטות, פצצות מרגמה בתקווה לטמון מלכודת לארה"ב ולישראל, כדי להרחיב את המלחמה.

עדות לדינמיקה הזו נתנה התערבותו המעניינת של שר החוץ האיראני לשעבר, מוחמד ג'אוואד זאריף. בשלישי הוא הזהיר בנאום פומבי וברשומת טלגרם מפני היסחפות של איראן למלחמה עם ישראל וארה"ב. הוא שפע ריאליזם לא מהפכני, בשיעורים שאנחנו איננו רגילים לצפות מאישים איראניים.

זאריף דיבר על הסכנות האורבות לפשוטי העם של איראן מצד מלחמה, בניגוד ל"אלה המשתכרים מיליוני דולרים ביום". הוא דחה את סבירות שאיפתו של חמאס לסכל את הנירמול ביחסי ישראל עם שכנותיה. הוא אפילו הבליע ביקורת פנימית נדירה על איראן עצמה. עליה לחתור להסכמי אי־התקפה עם שש מדינות המפרץ, הוא אמר, כדי להפיג את חששותיהן שאיראן מאיימת על שלומן.

ברוכים באים לסראייבו

יהיה מעניין לראות איזה מחיר ייגבה מזאריף על כנותו ועל העזתו. אין זה מן הנמנע שהדריך אותו משהו הראוי אולי לאיפיון ייאוש אסטרטגי. נראה שזאריף מנסה להזהיר מפני סדרה קלאסית של טעויות הערכה, מסוג אלה שהניבו את מלחמת העולם הראשונה. אז, בתוך חודש אחד, הנחות שגויות על מניעים ועל תוצאות הפכו משבר מקומי קטן למלחמה כללית.

הפחד מפני "אפקט סראייבו" עומד על סדר היום הבין לאומי זה מאה שנה ויותר. בסראייבו, ביוני 1914, מתנקש סרבי רצח את יורש העצר האוסטרי פרנץ פרדיננד. ביסוד ההתנקשות עמד רצונה של המשטרה החשאית הסרבית להכניס שינויים בסטאטוס קוו של דרום אירופה. איש לא העלה בדעתו שהתוצאה תהיה לא רק מחיקה זמנית של סרביה מן המפה, אלא הריסת חלקים נרחבים של אירופה, התמוטטותן של שלוש קיסרויות, מותם של 11 מיליון חיילים וחורבן הסדר העולמי.

הצורך למנוע את "סראייבו" היה מניע מרכזי בהתנהגות הבין לאומית מ־1918 ואילך. נעשו נסיונות לייצב את העולם באמצעות אכיפה של כללי התנהגות. אנחנו יודעים מה גדול היה הכישלון בדרך אל מלחמת העולם השנייה. אבל לא תמיד אנחנו מעריכים את ההצלחות היחסיות ב־50 השנה שבאו אחריה. סכסוכים מקומיים, מהם גדולי ממדים ועתירי קורבנות, לא התפתחו למלחמה גלובלית. סראייבו לא נשנתה, מפני ששתי מעצמות העל לא היו מעוניינות בהריסת הסטאטוס קוו; ואף לאחת מן המעוניינות הקטנות יותר לא היה הכוח להרוס אותו בעצמה.

זה משתנה עכשיו. מעצמת על גרעינית אחת, רוסיה, עומדת בעיצומו של ניסיון להפיל את סדרי העולם ולשנות מעיקרם את כללי ההתנהגות. היא נעזרת באיראן. שתיהן מקוות שסין תצטרף אליהן. סין עצמה נוטה אהדה לציר מוסקבה־טהראן, אבל נמנעת מלהתגייס במלוא העוצמה של תעשייתה או של צבאה כדי לעזור לציר הזה, באוקראינה או במזרח התיכון.

"יש לנו אלף סיבות"

התנהגותה של סין היא המפתח למניעת התמוטטותו של הסדר העולמי. זה הטעם שעינינו צריכות להיות נשואות השבוע אל ועידת הפסגה בין נשיא ארה"ב לרודן סין בסן פרנסיסקו. היא אמנם מתרחשת בצידה של ועידת APEC, בהשתתפות הארצות השוכנות באגן האוקיאנוס השקט, אבל התקשורת הסינית מתארת את משימתו העיקרית של שי ג'ינפינג כ"פיסגה עם נשיא ארה"ב ג'ו ביידן".

אף כי יחסי סין־ארה"ב עומדים בסימן הידרדרות, הצטננות, חשדות ואיומים, שני הצדדים מואילים להסכים, כי בכל העולם אין יחסים חשובים מיחסיהם. שי דיבר לפני כחמישה שבועות באוזני משלחת של הקונגרס האמריקאי בשנגחאי. הוא אמר לאורחיו, "יש לנו אלף סיבות לטפח את היחסים בין סין לארה"ב, ואף לא סיבה אחת להרוס אותם".

כיוצא בזה, דוברים אמריקאיים בכירים חוזרים ומטעימים, כי "אנחנו חותרים לתחרות אסטרטגית עם סין, אבל איננו חותרים לעימות". זה ניסוח החוזר ונשמע זה 20 שנה ויותר. פירושו הוא שפגו הלבביות ותחושת הקירבה מן השנים הראשונות של הרפורמות הכלכליות בסין, ברבע האחרון של המאה ה־20; שתחתיהן באה התמודדות כלכלית, טכנולוגית, מדעית, צבאית ודיפלומטית, אבל היא אינה מוכרחה להתפתח לממדים של מלחמה קרה.

התפיסה של "תחרות, לא עימות" הניבה תוצאות מסובכות. במרכזן עומד סחר שהגיע ב־2022 ל־750 מיליארד דולר ויותר (ustr.gov). לסין יש עודף עצום במאזן המסחרי עם ארה"ב, היא מייצאת 368 מיליארד דולר יותר ממה שהיא מייבאת.

והנה, אף כי כלכלותיהן קשורות זו בזו בטבורן, ארה"ב וסין קרובות עכשיו לעימות צבאי יותר ממה שהיו זה 70 שנה ויותר. ב־11 שנות שלטונו, שי ג'ינפינג חוזר ומזהיר מפני מזימות המערב נגד סין.

"העוצמה של ארצנו"

הניו יורק טיימס מציג השבוע אוסף של נאומים בדלתיים סגורות, שהרודן נשא באוזני הצמרת הצבאית הסינית. הוא הדריך את הגנרלים שלו עוד ב־2015, כי "מעל לכל ספק, עוצמתה הגוברת של ארצנו היא הגורם החשוב ביותר, המוביל את השינויים המעמיקים ביותר בסדר הבינלאומי. ארצות מערביות אחדות גמרו אומר למנוע את התחזקותה של סין הסוציאליסטית בהנהגת המפלגה הקומוניסטית הסינית".

מאז 2015, "העוצמה הגוברת" של סין גברה עוד יותר. תכפו גם החריפו איומיה להשתמש בכוח, כדי לכפות את רצונה על סביבתה המיידית, בייחוד כלפי טייוואן ובאיזור הרחב יותר של ים סין הדרומי. הערכות צבאיות ומודיעיניות מעמידות על חמש שנים את הטווח הצפוי של פעולה צבאית סינית נגד טייוואן. הסכנה שהיא תתפתח למלחמה סינו־אמריקאית היא לא רק ממשית, אלא כמעט־ודאית.

אבל סין אינה רוסיה, אינה איראן, אינה חמאס ואינה צפון קוריאה. היא אמנם רוצה להכניס "שינויים מעמיקים בסדר הבין לאומי", כדברי שי, אבל בניגוד לארבע הנ"ל יש לה כל כך הרבה מה להפסיד מהריסה אלימה של הסדר הזה.

המשבר הגלובלי, שאוקראינה ועזה הן מרעומיו הנפיצים ביותר, מצריך יותר מאשר אוסף קלישאות, או מחוות של יחסי ציבור. חומרתו היא כזאת שהוא מחייב טיפול שורש דרמטי ומיידי. אפשר שהוא מצריך ארכיטקטורה חדשה, מן המין שהמנצחות בשתי מלחמות העולם ניסו ליצור כדי למנוע מלחמה נוספת.

ספק אם בסן פרנסיסקו יתחיל להיוולד השבוע סדר עולמי חדש. אבל מוטב שלשותפים ב"מערכת היחסים החשובה ביותר בעולם" יהיה מושג כלשהו איך לחסן את יחסיהם מפני אפקט סראייבו, או אפקט עזה. הקריאה "תמות נפשי" עריבה לשורה של אוזניים במזרח התיכון, אבל אינה יכולה להתקבל על דעתן של הארצות שהסדר הקיים מוסיף לשרת את צורכיהן.

רשימות קודמות בבלוג וב-יואב קרני. ציוצים (באנגלית) ב-טוויטר