האנטישמיות באוניברסיטאות: הנדבנים איימו לסגור את הארנק, ונשיאת פנסילבניה אולצה להתפטר

"אחת נפלה, שתיים נשארו", צייצה במוצאי שבת אליס סטפאניק, צירת הקונגרס הרפובליקאית, ששאלותיה בשימוע בשבוע שעבר התחילו לגלגל כדור שלג. היא הגיבה על התפטרותה של נשיאת אוניברסיטת פנסילבניה, אליזבת' מאגיל. השתיים שנשארו הן הנשיאות של אוניברסיטת הרווארד ושל MIT, המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס.

● מעל 70 מחוקקים בארה"ב לאוניברסיטת הרווארד: הדיחו את הנשיאה שלכם 
● פרשנות | היהודים נתפסים בארה"ב כ"לבנים פריווילגיים" ונקלעו לסופה המושלמת

נפילתה של פרופ' מאגיל באה ארבעה ימים לאחר השימוע, שבו שלוש הנשיאות כשלו כאשר התבקשו להתנער מקריאות להשמדת העם היהודי הבוקעות מן הקמפוסים שלהן. הן לא נדרשו אפילו להגיב על קריאות קונקרטיות, אלא על איפיון כולל. מה בדיוק עורר בהן ספק? מדוע לא השיבו ב"כן" חד משמעי על שאלה פשוטה להפליא?

יושב ראש חבר הנאמנים של אוניברסיטת פנסילווניה, סקוט בוק (Bok) שהתפטר בעצמו במוצ"ש, ייחס את כישלונה של הנשיאה ל"עודף הכנה משפטית". עורכי הדין של האוניברסיטאות ניסו להגן על מרשיהן מפני האפשרות של תביעה בגין התרשלות, או של תביעה בגין התנכלות לחופש הדיבור של מרצים ושל סטודנטים.

נראה שהם/הן יעצו לנשיאות להיזהר בדיבורן, להשתמט מאיפיונים חד משמעיים ולהימנע מלהודות בטעויות או להבטיח הבטחות. פרופ' מאגיל עצמה היא משפטנית, כך שהזהירות של פרקליטיה ממילא טבועה בה.

היו"ר בוק אומר במכתב שפירסם במוצ"ש, כי מאגיל "נשחקה בעקבות חודשים של התקפות בלתי פוסקות", שהתחילו הרבה לפני הטבח של חמאס. "היא לא הייתה במיטבה", הוא אמר (באנגלית, "היא לא הייתה היא עצמה"). היא התקשתה להתמודד עם "פורום עוין ורב-סיכונים, והיא העניקה תשובה משפטנית (לגליסטית) לשאלה מוסרית. זו הייתה שגיאה. היא הניבה 30 שניות של פסקול מזעזע, מתוך שימוע של חמש שעות".

הסיבה שלאוניברסיטות יש נשיאים

זה כמובן נכון מבחינה טכנית, אבל הסיבה שלאוניברסיטאות יש נשיאים או נשיאות היא בדיוק הצורך שלהן להישמע מוסריות ולא לגליסטיות. משימתם העיקרית של נשיאים או של נשיאות היא לאסוף כספים למימון פעולות האוניברסיטאות שהן מנהיגות. אבל הקשר בין התרמה להשראה הוא לעתים קרובות הדוק מאוד. והא ראיה שלכשלונן המוסרי של הנשיאות ניתן מייד ביטוי כספי: התנערותם של תורמים מרכזיים, יהודים ולא-יהודים.

בעקבות השימוע בקונגרס, מנהל של קרן גידור, רוס סטיבנס, הודיע כי יעצור תרומה של 100 מיליון דולר שנועדה למימון וורטון, בית הספר המהולל למינהל עסקים של האוניברסיטה. צעד דומה עשה יושב ראש חבר הנאמנים של וורטון, מרק רואן (Rowan), העומד בראש חברת ההשקעות 'אפולו גלובל' (עם תיק השקעות של 548 מיליארד דולר). הצטרפו אליו מיליארדר הקוסמטיקה היהודי רונלד לאודר ומושל יוטה לשעבר, ג'ון הנטסמן, בן הדת המורמונית, שגריר לשעבר במוסקבה ובבייג'ינג.

אוניברסיטת פנסילבניה, הראשונה שקמה באמריקה ב-1740, בזמן השלטון הבריטי, היא מוסד פרטי, והיא שייכת לקבוצה המיוחסת של 'ליגת הקיסוס' (Ivy League). יש לה כמעט 25 אלף סטודנטים ו-40 אלף עובדים. הוצאות התפעול שלה (לא כולל הוצאות בריאות עצומות ממדים) יעמדו בשנה הבאה על 4.4 מיליארד דולר.

הואיל והיא פרטית, היא תלויה בעיקר בתרומות. במרכז רשת התרומות והמתרימים עומדת אגודת בוגרי האוניברסיטה, הפועלת מבניין של 14 קומות במנהטן.

הדילמה: יחסים טובים עם סטודנטים מיליטנטיים או עם תורמים?

לא רק איום פוליטי וציבורי ריחף אפוא על האוניברסיטה, אלא סכנה לעצם יכולתה לממן את עצמה. זו הייתה תזכורת חשובה לחבר הנאמנים, כי יחסים טובים עם סטודנטים מיליטנטיים, אשר גמרו אומר לחולל "אינתיפאדה גלובלית", חשובים קצת פחות מיחסים טובים עם בעלי הממון.

מדיניות האוניברסיטה פוטרת סטודנטים, שמשפחותיהם משתכרות פחות מ-75 אלף דולר בשנה, מתשלום שכר לימוד. רבים מן התורמים אינם חושבים שעליהם לתרום למימון לימודיהם של סטודנטים, הרוצים לכונן "פלסטין חופשית בין הים לבין הנהר".

חופש הביטוי על המוקד

הטרגדיה כאן היא שאליזבת' מאגיל וסקוט בוק אינם אנטישמים; גם קלודין גיי נשיאת הרווארד וסאלי קורבנלות' (בעצמה יהודיה) מ-MIT אינן אנטישמיות. הן פשוט הסתגלו לדפוסי התנהגות וחשיבה, שבהם מיטשטש ההבדל בין שנאה גלויה לחופש דעה.

העניין הזה רחוק מלהיות פשוט. אמריקאים מתלבטים בהגדרת חופש הדיבור שלהם כמעט מאז נולד קונצפטואלית, לפני 230 שנה ויותר (בתיקון הראשון לחוקה, בשנת 1791). בתי המשפט שלהם חוזרים ומתחבטים. לא פעם, זרים מתקשים להבין את אופי ההתלבטות הזו. הצרפתים והגרמנים, למשל, הוציאו הכחשת ג'נוסייד אל מחוץ לחוק. ניסיון לעשות כן בארה"ב ייתקל בסוללות הגנה משפטיות סביב העיקרון של חופש דיבור בלתי מוגבל. במרוצת השנים נוצרו הגבלות, אבל לא במידה מספקת, כפי שמוכיח העימות הנוכחי.

מוטב וחשוב לזכור, כי לא האוניברסיטאות עצמן מואשמות באנטישמיות. הן מואשמות בסובלנות כלפי סטודנטים ומרצים, המביעים השקפות אנטישמיות, או אנטישמיות לכאורה.

קבוצה, הנקראת 'הקרן למען זכויות הפרט וההבעה' (וידועה בראשי התיבות FIRE) הזהירה בשבוע שעבר, כי אם אוניברסיטת פנסילבניה "תיסוג מהגנה תקיפה על זכויות ההבעה (expressive rights), מנהלי האוניברסיטה יידרשו באופן בלתי נמנע לקבל החלטות פוליטיות מי רשאים לדבר ומה יכול להיאמר בקמפוס".

"תוצאה כזאת", אומרת הקרן, "תבוא ללא ספק על חשבון התהליך של יצירת-ידע, שהבעה חופשית מאפשרת ואשר לשמה קיימות אוניברסיטאות".

בעיני קורבנות ישירים או עקיפים של הסתה ושל שנאה, האיפיונים האלה הם תרגיל עקר במליצות מופשטות. אבל לא כן בעיני מערכת המשפט האמריקאית ובוודאי לא בעיני הוגי דעות משפטיים.

המערכה רק התחילה. חזקה על תביעות משפטיות ועל תביעות-נגד שיתחילו להיערם בבתי משפט בכל הערכאות. ניסיון העבר מלמד אותנו, שבמוקדם או במאוחר התביעות האלה יונחו על מדוכתו של בית המשפט העליון בוושינגטון.

אנחנו עוסקים כאן ברגעים מכוננים, הנוגעים לתרבות ולמשפט בארה"ב. חמאס, מתחת להריסות עזה וח'אן יונס, רשאי להתפאר שמלחמתו נגד הסטטוס-קוו העולמי מצליחה לזעזע אפילו את חוקת ארה"ב.

רשימות קודמות בבלוג וב-יואב קרני . ציוצים (באנגלית) ב-טוויטר.