הצוותים הרפואיים על הקצה: "מתקשים לעמוד במראות של הפצועים"

"צוות הפסיכולוגים של בית החולים התחיל לעשות סדנאות, ופתאום, הרגע הזה שנותנים לך לחשוב על כל מה שקורה, ראיתי אנשים סביבי נשברים, גם אני נשברתי ובכיתי. אף אחד לא הכין אותנו לסיטאוציה ולזה שתהיה מלחמה". כך מספרת לגלובס ד"ר נאנא מקלדה, מומחית לרפואה דחופה ומנהלת חדר הלם במחלקה לרפואה דחופה באיכילוב. מקלדה חזרה לארץ בראשון באוקטובר, אחרי שנתיים בקנדה, לשם נשלחה מטעם משרד הבריאות לטובת התמחות במסגרת תוכנית לקידום רפואת המיון בארץ.

● טיסה לבית חולים במהירות של עד 100 קמ"ש: פיילוט הרחפנים שמגיע לישראל
● השבוע בביומד | חברת הביומד שגייסה 75 מיליון דולר והבוט שיודע אם כדאי לבטח אתכם

ב-7 באוקטובר, שבוע לאחר חזרתה לארץ, התעוררה בשעות הבוקר המוקדמות לקול האזעקות. "בדיוק נגמר שבוע הסתגלות אינטנסיבי עבורי, אז שמחתי על יום החופש". באותו היום כבר התייצבה בחזרה במיון, ומאז היא והצוותים הרפואים שם, במשמרות מסביב לשעון. ד"ר מקלדה מספרת כי "כשעובדים במיון, קשה לעצור ולקחת רגע לעצמנו, לחשוב איך אנחנו מרגישים. גם אם אנחנו בדיכאון, עצובים או דואגים, שמים את הרגש בצד כי חייבים לתת את המקסימום בסיטואציה. יש הרבה פצועים וחולים והחייאות שצריך לעשות, וחייבים להיות הכי בפוקוס, בלי לבכות ובלי להתרגש".

ד"ר מקלדה היא אחת מיני רבים שעובדים לילות כימים בצוותים הרפואיים בבתי החולים ברחבי הארץ, ונאלצים שבוע אחרי שבוע, חודש אחרי חודש, להמשיך לטפל באלפי פצועי מלחמה, החיילים והאזרחים, כשקץ המלחמה עוד לא נראה באופק.

 ד''ר נאנא מקלדה / צילום: תמונה פרטית

"אוכלוסייה שחיה את הכאב בעוצמות"

"מי שעובד במערכת הרפואית קצת פחות יכול להשתמש במנגנוני הגנה. בעוד שלאזרחים יש בחירה, כמה לצפות בחדשות, כמה להתעמק וכמה להיות במגע עם הכאב, מי שעובד בבתי החולים, במרכזי חוסן או בכל מקום שמטפלים בו בקו ראשון - פחות יכול שלא להיות במגע", אומרת לגלובס ד"ר רונית לחמנוביץ, מנהלת השירות הפסיכולוגי בביה"ח הכללי והשיקומי במרכז הרפואי שיבא.

"כבר בשנת 2020 פתחנו מרפאה ייעודית לצוותים הרפואיים שלנו", היא מספרת. "במהלך הקורונה, ככל שהגל התארך, קיבלנו יותר ויותר פניות מצוקה מהצוותים הרפואיים, והבנו שאנחנו צריכים לתת מענה נפשי מוסדר. בימי שגרה, המרפאה שלנו מחולקת לשני ענפים, הראשון, טיפול פרטני שכל עובד בבית החולים זכאי לקבל כולל סבסוד, עם השתתפות אישית שלו. השני הוא טיפול לצוותים". לדבריה, "ככל שהצוותים איתנים יותר ובעלי חוסן, גם המוסד עצמו איתן ואנחנו מעניקים טיפול טוב יותר".

עכשיו הימים קשים מאוד לעובדים הללו. "חלק מהעבודה שלנו עם הצוותים הרפואים היא לייצר מעין 'איים' של ביטחון או הפוגה, כי הימים עצמם מציפים מאוד. אנחנו אוכלוסייה שחיה את הכאב בעוצמות גבוהות וברמות חשיפה ממושכות, ולכן יש חשיבות לתת מענה בדיוק במקומות האלה".

לדברי לחמנוביץ, מספר הפניות למרפאה הייעודית המשיך לעלות ככל שהלחימה נמשכת, והגיע כבר למאות פניות. "התכנים שאפיינו את הפניות לעזרה מצד הצוותים הרפואיים היו בתחילה סביב תחושת הלם ובלבול מאוד גדול, בעיקר שאלות על זהות ושייכות למדינה, כמו גם איזשהו צורך להחזיר ביטחון בסיסי. היום אנחנו מקבלים הרבה יותר פניות סביב היבטים של כאב ושחיקה לאורך זמן בתוך הסיטואציה".

במרפאה הטיפולית פוגשים יותר ויותר אנשי צוות הורים לחיילים ולמילואימניקים. "לאחר שלושה חודשי לחימה, אנשי המילואים חזרו לעבוד בבית החולים, ויש ביקוש מאוד גדול מצדם ורשימת המתנה. להערכתנו זה יגבר".

 הגעת פצועים לבית החולים איכילוב בתל אביב / צילום: ap, Petros Giannakouris

"רמת המצוקה מתחילה מדרגה 5 ולא מאפס"

"יחידת הצוותים הוקמה עוד לפני הקורונה, ממש רגע לפני שפרצה המגפה, במטרה לתת מענה לצוותים רפואיים וסיעודיים בכל בית החולים", מספרת לגלובס קרן מיפנו, פסיכולוגית רפואית מומחית באיכילוב ומטפלת ביחידה. "מהרגע שפרצה המלחמה, זה היה עניין של ימים עד שהבנו שאנחנו באירוע בסדר גודל אחר. קיבלנו פניות מאנשי צוות בחרדה שמתקשים לצאת מהבית, כאלה שמתקשים לעמוד במראות של הפצועים, כמו גם נפח העבודה שגדל. התחלנו לתת מענה קבוצתי ואישי למי שצריך, ובעיקר לעבוד על עיבוד טראומה והתקפי חרדה".

יעל שרון, גם היא פסיכולוגית רפואית, מדריכה ומנהלת יחידת הצוותים של השירות הפסיכולוגי באיכילוב, מוסיפה: "מתחילת המלחמה יזמנו פנייה אקטיבית ויותר אינטנסיבית למנהלי מחלקות ומערכים בבית החולים, והצענו התערבויות קבוצתיות". היא מספרת כי "פסיכולוגים נוספים מתוך המערך הפסיכולוגי התגייסו לטובת הפעילות. החרדות בקרב עובדי בית החולים זינקו מיידית. כולנו בעצם מצאנו את עצמנו בחזית, יחד עם ההבנה שפנינו לאירוע ארוך. לצוות הרפואי אין את הפריוויליגה לשבת בתוך הכאב והאימה והזוועה, ובנוסף, לכל אחד יש נגיעה במה שקרה".

 יעל שרון / צילום: תמונה פרטית

קרין סמוטריאז, פסיכולוגית קלינית מומחית והאחראית על ענף הטיפול הפרטני ביחידת הצוותים, מתארת כי "בהתחלה נתקלנו בהרבה מאוד חרדה והלם, אנשי צוות שלא היו מסוגלים להגיע לעבודה. התקשרתי לעובד שהיה בבארי, לעובדים שהילדים שלהם נפלו בעזה, או להורים שהילדים שלהם מוצבים כעת בצפון".

ככל שמתארכת המלחמה, היא מוסיפה, נערמות עוד ועוד תמות לפניות. "עולות שאלות לגבי התמודדות עם ילדים ואיך להסביר להם את המצב. הורים רבים עובדים בעומס מוגבר. כמו כן, עולה תמה של אשמת הניצול. אנשים מגיעים לעבודה אבל מרגישים לא בנוח לשבת בבית קפה. בנוסף, חלק מעובדי בית החולים מרגישים שהם לא מספיק משמעותיים בתקופה הנוכחית, אם הם לא בצוותים שמטפלים באופן ישיר בפצועים. אנחנו מתחילים את רמת החרדה והמצוקה מדרגה 5 ולא מאפס".

סמוטריאז מדגישה כי "משהו בקיר הטיפולי נשבר. גם המטפל וגם המטופל מתמודדים עם אותה אימה, אותה הסיטואציה. האלמנט של החרדה הרבה יותר חזק, וגם פריצת הגבולות".

חברי הצוותים הערבים מפחדים להגיע לעבודה

הפסיכולוגיות באיכילוב מספרות כי מצוקה נוספת הגיעה מקרב העובדים הערבים, שבשבועות הראשונים אף פחדו להגיע לעבודה. "זה עולה בפגישות הקבוצתיות של הצוותים שלנו, כששני המגזרים יושבים יחדיו, וזה נושא רגיש. העובדים מהמגזר הערבי ממשיכים לטפל בחולים יהודים, והם מקבלים לפעמים תגובות קשות". עובדים אלה הביעו פחד לדבר בשפה הערבית.

"זה מרגיש שאם את דוברת ערבית אז את מחבלת, או שפתאום אנשים מפחדים ממך. מרגיש גם כאילו אנשים התחילו לחפש אותי, שאני צריכה להוכיח שאני נאמנה למדינה וזה לא קרה לי לפני כן", מספרת ד"ר מקלדה. והיא גם חוותה אירועים קשים על רקע זה."חולה נזקקה לייצוב ולאחר שייצבתי אותה, היינו צריכים להעביר אותה למחלקה אחרת, על מנת להמשיך לייצב מטופלים נוספים. היא כעסה על ההעברה וחווינו אלימות מילולית קשה, היא כינתה אותי וחברי צוות דוברי ערבית רוצחים ושורפי ילדים". ד"ר מקלדה מגיעה ממשפחה דרוזית ומספרת שקרובי משפחה רבים שלה משרתים בתפקידים בכירים בצבא. "אני לא אבוא ואסתובב עם שלט שאני דרוזית כדי לקבל יחס שונה, צריך לקבל כל אדם".

מקלדה, שמציינת שהנהלת בית החולים מגבה אותה בצורה מלאה, מוסיפה: "במקום שהמלחמה תביא אותנו למצב בו אנחנו יותר מאוחדים וסבלניים, גם לאור המצב הרגיש בבית החולים, אני לא מרגישה את התמיכה מהחולים. עדיין יש מקרים של צעקות ואלימות, כאילו אין מלחמה".

 ד''ר יעל לבאות / צילום: תמונה פרטית

"הרבה מהעובדים ביקשו עוד משמרות"

"התמודדות שלנו בבית החולים היא ייחודית כי אנחנו תושבי הדרום, וחלקנו גם גרים בנגב המערבי, וב-7 באוקטובר התעוררנו למציאות שפגשה אותנו גם בבית ואצל השכנים שלנו ובכיתות של הילדים שלנו. כבר באותו היום, בשעות מאוד מוקדמות, הגיעו עובדים רבים לבית החולים מבלי שהתבקשו, לתגבר", מספרת לגלובס ד"ר יעל לבאות, אחראית יחידת החוסן במרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה. "הרבה מהעובדים בחרו להישאר בבית החולים וביקשו עוד משמרות. בבית החולים יש חוויה של שליטה ושל מסוגלות מקצועית, ויש משמעות, כי אנחנו מצילים חיים, וההיבטים האלה מאוד מחזקים, במיוחד כשבחוץ יש חוויה של חוסר אונים. זה לא אומר שאין כאב ואין עצב, אבל לצדם יש גם חוויה של משמעות".