העולם כולו נגד הנשיא: ג'ו ביידן נתון במצור, מבית ומחוץ

חיווי פוליטי רב-שנים, הנוגע לנשיאים אמריקאיים במשבר, מועמד עכשיו במבחן: כאשר נשיאים מתוודעים אל חולשותיהם המערכתיות בענייני פנים, הם מחפשים ניחומים במדיניות חוץ.

● מרוץ החימוש: האם אירופה "תעתיק" מישראל את כיפת ברזל?
● ההימור המסוכן של נתניהו, והחות'ים במלחמה לא רק עם המערב

החולשות המערכתיות נובעות בדרך כלל מהיעדר רוב בקונגרס; או מן ההתקוטטות הבלתי פוסקת על חלוקת סמכויות בין הממשלה הפדרלית ל-50 המדינות; או מפני שהכלכלה מסובכת מדי מכדי להגיב להוראות הנשיא או למשאלותיו.

אפילו נשיאים שידעו מעט מאוד בענייני חוץ לפני כניסתם לבית הלבן, פיתחו חיבה אליהם לאחר כניסתם. ג'רלד פורד לפני 50 שנה היה דוגמה מובהקת. ככל שהתחוורו הממדים הדרמטיים של משבר האנרגיה, הוא מצא את עצמו מתעניין יותר ויותר ביחסי המעצמות הגדולות ובמזרח התיכון.

ג'ימי קרטר מצא את עצמו שקוע ראשו ורובו בענייני חוץ, לא תמיד מבחירה, אבל בוודאי מתוך עונג. לא במקרה: אינפלציה הרסנית וריבית מאמירה שחקו את בסיס התמיכה שלו.

ג'ורג' בוש האב התקשה לחשוב על ענייני פנים באיזשהו חלק של נשיאותו, אבל לקראת סיומה, על רקע מיתון כלכלי חריף, הפנימיים כמעט סרו מן המכ"ם שלו.

מעזה לאוקראינה, ממדבר הסהרה להרי תימן

מעניין, ואולי לא מקרי, שכל השלושה הנ"ל הפסידו בניסיונם לחזור ולהיבחר. ג'ימי קרטר עשה שלום בין ישראל למצרים, ג'רלד פורד ביסס (אם רק זמנית) את ההפשרה ביחסי מזרח ומערב, בוש האב נחל ניצחון מהולל ומעוט-אבדות במלחמת כוויית ואפילו לא שילם בשבילה (היא מומנה מתקציביהן של בעלות ברית, מיפן עד סעודיה). ההישגים האובייקטיביים לא עזרו להם. הבוחרת האמריקאית (לא ציון מגדרי) פשוט אינה מתעניינת בענייני חוץ.

ועכשיו ג'ו ביידן. כמה שהוא מזכיר את שלושת הנשיאים ההם. סקרי דעת הקהל מראים, כי הפופולריות שלו נמוכה אפילו מזו שלהם. הסקרים מעניקים לו סיכוי שאינו גבוה מ-50-50 לחזור ולהיבחר. הוא מטופל במשברי פנים, המקיזים את דמו הפוליטי.

העולם החיצון משווע לתשומת ליבו, מעזה לאוקראינה, מטייוואן לוונצואלה, ממדבר הסהרה להרי תימן. איפה היה ביידן רוצה להיות עכשיו? מותר לנחש, על סמך ניסיון העבר, שהוא היה מעדיף להיות בעיצומו של ניסיון לתקן את העולם, בהתחשב בזה שסיכוייו ויכולתו לתקן את ארצו מעולם לא היו קטנים יותר.

אך על פי כן, העולם עומד עכשיו בדרכו. כדאי לשים לב למידה שבה הוא חדל לדבר בפומבי על אוקראינה. בשבוע שעבר ממשלו הצליח למצוא פרצה, שאפשרה העברת סיוע צבאי של 300 מיליון דולר לאוקראינה, אבל היה קשה מאוד להשתבח בזה. בימים כתיקונם, זה סכום עתק. בימים כאלה, זה לא יותר מטפטוף.

הוא אומנם שלח השבוע את שר ההגנה שלו לגרמניה, לפגישה של 50 ארצות המסייעות לאוקראינה. השר לויד אוסטין אמר, בפעם המי-יודע-כמה, ש"מערכת אוקראינה מוסיפה להיות אחת המשימות הגדולות של זמננו".

אבל נשיא צ'כיה הקטנה, פטר פאבל, הוא המנהל עכשיו מאמץ רב-יבשתי לרכוש 800 אלף פגזים, כדי לאפשר לאוקראינים לירות במתקיפיהם. קווי ההגנה שלהם עומדים בסימן התמוטטות ואבידותיהם עצומות. כל זה אינו משפיע אף כמלוא הנימה על הרפובליקאים בבית הנבחרים. הם מוסיפים לסכל סיוע צבאי רחב ממדים לאוקראינה.

״מצביעים תוהים אם המפלגה שותפה לערכיהם״

המלחמה באוקראינה ניטשת זו השנה השלישית, ולאמריקאים לא ממש אכפת. לא כן עזה. ה"ניו יורק טיימס" דיווח בבוקר יום ד', כי מאה תורמים מרכזיים למפלגה הדמוקרטית כתבו לנשיא, כי מספר גדל של מצביעים "תוהים עכשיו אם המפלגה הדמוקרטית שותפה לערכיהם". הם מזהירים אותו, כי "בגלל האכזבה העמוקה של חלק חיוני של המפלגה הדמוקרטית, מלחמת עזה מגדילה את סיכויי ניצחונו של טראמפ".

מערכות בחירות בארה"ב ניטשות כמובן סביב נושאים, אבל הן תלויות לחלוטין במימון מסיבי, מפני שהן מתייקרות והולכות. ביידן רכש יתרון חשוב במימון על פני טראמפ, אבל הזהרה כזאת מפי תורמים, הרגילים לכתוב צ'קים של אלפי דולרים, אינה מבשרת טובות. הם אומנם אינם מאיימים להפסיק את תרומותיהם, אבל זה כמובן מה שמשתמע.

אכן, בנימין נתניהו צודק כאשר הוא מתחכם (כפי שעשה השבוע באוזני מנהיגי אייפא"ק, השדולה הפרו-ישראלית) ש"יש פוליטיקה מקומית, אבל השאלה היא מאיזה צד של האגם", זאת אומרת בישראל או בארה"ב.

 שער העיתון Elko Daily שבנבאדה: ''נתניהו מגיב בחריפות על ביקורתה של ארה''ב''

התשובה היא כמובן שבשתיהן, אבל עוצר נשימה הוא שיעור כניסתה של מלחמת עזה למשוואות הפוליטיות המקומיות באמריקה. ישראל לא הייתה מוכנה ל-7 באוקטובר, אבל לא רק לזה שפרץ בעוטף עזה, כי אם גם לזה המתנהל בעוטף-וושינגטון. זה בעוטף עזה גילה לישראל לא רק את ליקויי המודיעין שלה כי אם גם את מידת פגיעותה. זה בעוטף-וושינגטון מעמיד בספק היסטורי את ההנחות של 75 השנה האחרונות על מעמדה של ישראל בארה"ב.

ביידן היה שמח לוותר על הגילוי הזה. ב-8 באוקטובר הוא לא היה מסוגל להעלות על דעתו שחמישה חודשים אחר כך תמיכתו הטבעית, הנדיבה, החד-משמעית בישראל, תיכרך כאבן ריחיים סביב צווארו.

ההתפרצויות של טראמפ באות לעזרת ביידן

דונלד טראמפ הוא היריב המסוכן של ביידן, אבל הוא גם הנכס העיקרי שלו. והוא חוזר ומציע את שירותיו לנשיא, במובן הזה שהתפרצויותיו הלא-מאוזנות עשויות להזכיר לאמריקאים את אופי הברירה העומדת בפניהם. ביום ג' הוא אמר בראיון, ש"היהודים התומכים בדמוקרטים שונאים את דתם ושונאים את ישראל", ועליהם "להתבייש". הוא אמר את זה יום אחד לאחר שהכריז, כי המהגרים לארה"ב, ברובם הגדול לטינו-אמריקאים, "הם לא בני אדם".

הרוב הגדול של היהודים בארה"ב אמנם תומכים בדמוקרטים זה כמעט מאה שנה. טראמפ אינו הרפובליקן הראשון המתלונן על הנטייה הזו. אבל הוא כמובן חצה את הקווים.

מעניין שהוא השמיע את הנזיפה ביהודים בראיון עם איש ששמו סטיבן גורקה (Gorka), הונגרי-אמריקאי שהיה פעיל במשך שנים בארגון ימני קיצוני, שאחד ממושאי הערצתו העיקריים הוא האדמירל הורטי, שליט הונגריה בימי מלחמת העולם השנייה, האיש שכרת ברית עם היטלר וחוקק חוקי גזע נגד היהודים. גורקה איפשר את נזיפת טראמפ, כאשר אמר לו, "אתה הנשיא הידידותי ביותר לישראל שישב אי פעם בבית הלבן".

ביידן אומנם דיבר עם ראש הממשלה בתחילת השבוע, אבל בילה חלק ניכר של זמנו הלא-ישראלי במסע בחירות. את יום ג' הוא עשה בשתי מדינות מפתח בדרום מערב ארה"ב, נבאדה ואריזונה. ב-2020, הוא ניצח בשתיהן, בהפרשים קטנים או קטנטנים. עכשיו, שתיהן נשמטות מידיו, וסיבה מרכזית אחת היא עריקה המונית של מצביעים היספאניים.

הנה כי כן, טראמפ אומר שהם "לא בני אדם", אבל נראה שזה לא מפריע להם. תארו לעצמכם את "הפוליטיקה מן הצד הזה של האגם".