כדי לדעת את מעמד ישראל בארה״ב, או לפחות בממשל ביידן, לא היה צריך אתמול אלא לעיין בהצהרת הנשיא ולהאזין למזכיר המדינה שלו. תגובותיהם על הריגת עובדי-ההצלה בעזה הצטיינו בקוצר-רוח ובאי-אמון. הנשיא אמר, שהוא "מזועזע ושבור לב", דרש מישראל ״דין-וחשבון״, ותיאר את המלחמה בעזה כ״חמורה ביותר בזיכרוננו מבחינת מספר עובדי ההצלה שנהרגו בה״.
● האיום האיראני נגד ישראל: חימוש של 12 אלף מחבלים מירדן כנקמה
● 18 מיליארד דולר ל-50 מטוסים: ארה"ב מתקדמת לעסקת ענק עם ישראל
בלינקן קרא הצהרה מן הכתב. ״האנשים האלה הם גיבורים״, הוא אמר על העובדים ההומניטריים בעזה, ״הם רצים אל תוך האש, לא ממנה והלאה. הם מראים לנו את מיטבה של האנושות בשעת מצוקה. הכרח הוא להגן עליהם״. אילו נדרשנו לאפיין את מצב רוחם של הנשיא ושל מזכיר המדינה אולי היינו אומרים שהתנהגות ישראל קרובה להימאס עליהם, אם עדיין לא נמאסה.
זו נקודה טרגית. אנחנו עדים לשפל היסטורי ביחסי ישראל-ארה״ב. ספק אם מזכיר מדינה אמריקאי דיבר בחומרה כזאת על ישראל מאז המשברים הגדולים של סוף שנות ה-80 (ג'יימס בייקר בממשל בוש האב) או תחילת שנות ה-50 (ג'ון פוסטר דאלאס בממשל אייזנהאואר, אבל מי זוכר).
ההסבר המצוי בארץ הוא פוליטיקה אמריקאית פנימית. אביב דרוקר התחכם בערוץ 13, ואמר שנוסחת "שתי המדינות" של ביידן אינה נוגעת לישראל ולפלסטין, אלא ״למישיגן ולנבאדה״, שתי מדינות קריטיות במשוואת הניצחון שלו, בבחירות בנובמבר. יש בזה כמובן מרכיב של אמת, אבל זה פירוש צר מדיי.
ים סוף - או ים סין הדרומי?
למדיניות החוץ של הנשיא ביידן יש יעד עיקרי אחד: למנוע הידרדרות ביחסים הבין לאומיים. אתמול (ג') הוא בילה כמעט שעתיים על קו הטלפון עם שליט סין, שי ג'ינפינג. היחסים בין שתי מעצמות-העל שקועים במשבר עמוק זה שנים אחדות, ואי הבנות בעניינים מדיניים, צבאיים, כלכליים וטכנולוגיים מעמיקות את החרדה מפני עימות.
נראה ששיחת המנהיגים אתמול הייתה שזורה באי הסכמות, אבל הם דיברו. זו כשלעצמה אולי סיבה להניח שאיש מהם אינו רוצה בהחמרה נוספת. רוסיה ואיראן דווקא היו רוצות לראות נושאות מטוסים גרעיניות של ארה״ב מפליגות במי ים סין הדרומי במקום במי הים הערבי או הים התיכון או הים הבלטי.
השיחה הארוכה עם שי ג'ינפינג באה על רקע של חדשות מדאיגות מים סין הדרומי. סין תובעת עליו בעלות כמעט-בלבדית וארה״ב אומרת שלא-בא-בחשבון. בימים אחרונים מחמיר המתח הצבאי בים סין בין סין לפיליפינים. לזו האחרונה יש הסכם הגנה עם ארה״ב זה 70 שנה ויותר. נשיא הפיליפינים התלונן בשבוע שעבר על ״התקפות מסוכנות ובלתי פוסקות״ מצד הצי הסיני. ״הפיליפינים לא ייכנעו״, הוא הכריז.
ב-23 במארס, ארה״ב הודיעה, כי היא ״עומדת לצד בעלת בריתנו הפיליפינים ומגנה את פעולותיה המסוכנות״ של סין. יש קשר ברור אם גם לא ישיר בין ים סין הדרומי למזרח התיכון. ביידן אינו רוצה עוד מלחמה אחת, בהשתתפות מעצמת-על. הוא גם אינו רוצה להעניק לסין סיבות להתקרב עוד יותר אל רוסיה.
״רף התעוזה של איראן עלה״
מדיניות חוץ ממלאת תפקיד מוגבל בפוליטיקה הפנימית של ארה״ב, אבל יותר ממה שביידן רוצה להבטיח קולות של ערבים אמריקאים במישיגן, הוא רוצה להשתחרר מכל חשד שהוא שייך לדור הקודם של הפוליטיקה, שבו חסידים של התערבויות צבאיות מעבר לים נתנו את הטון בשתי המפלגות הגדולות.
דונלד טראמפ עושה שימוש מסיבי במוטיב הזה. הוא אמנם מתאר את כל מבקריו בתוך מפלגתו כ״רפובליקאים בשמם בלבד״, אבל מבחינה היסטורית, הוא-הוא הרפובליקאי בשמו בלבד. הוא מתנער לחלוטין ממדיניות החוץ של המפלגה ב-70 השנה שקדמו לו. את השמרנים האקטיביסטים של ימי ג'ורג' בוש הבן הוא מאשים שרצו ב״מלחמה מתמדת״, ואמנם הציתו אותה בעיראק ובמידת מה באפגניסטן.
ואף כי הוא האיש שהורה על חיסול קאסם סוליימאני, הוא לא רצה מלחמה עם איראן. הוא חזר ודיבר על רצונו להגיע ל״עיסקה״ איתה. פעם נשכחת אחת הוא ביטל ברגע האחרון פעולת עונשין נגד איראן מפני ש״יותר מדיי איראנים״ עמדו ליהרג בה. בשעתו, ראש הממשלה מתח ביקורת מרומזת על טראמפ. ״רף התעוזה של איראן עלה״, אמר מר נתניהו באוקטובר 2019, ״שבהיעדר תגובה, הוא עוד יעלה - אבל ישראל לא תגיש את הלחי השנייה״.
טראמפ כמובן אינו פציפיסט. הוא שולל מדיניות חוץ ניצית פעילה מאותה הסיבה שכמעט כל נשיאי ארה״ב ב-150 השנה הראשונות של הרפובליקה שללו אותה; מפני שסכסוכי העולם החיצון אינם מעניינה של אמריקה.
חוכמת ג'ורג' וושינגטון
ביידן אינו שייך לאסכולה הזו. הוא היה מימיו הפוליטיים הראשונים חלק מן האגף הניצי של מפלגתו, ותמך בעזרה לבעלות ברית, מימי המלחמה הקרה עם ברית המועצות, עבור דרך מלחמות יוגוסלביה ועיראק וגמור באוקראינה. אבל הוא התכוון בהחלט למה שאמר כאשר הקדים להזהיר את ישראל לבל תחזור על שגיאתה של ארה״ב בטיפול במצבי משבר. אמריקה, הוא רמז, הפעילה יותר מדיי כוח, ופגעה ביותר מדיי אזרחים.
במרוצת השנים גברה ספקנותו של ביידן לגבי אופי התפקיד האמריקאי בהבסת טירור. אף כי תמך במלחמת עיראק ב-2002, הוא נעשה ממבקריה החריפים ביותר בשנים הבאות, ובהיותו סנאטור לעג בפומבי להתיימרות ממשל בוש להתקרב אל ״ניצחון סופי״.
כאשר נעשה סגן הנשיא של ברק אובמה הוא היה הבכיר היחיד בממשל שחזר והתנגד לניסיון עתיר המיליארדים ״לבנות אומה״ באפגניסטן. הוא הציע להסתפק במשימות קטנות ומוגדרות נגד טירוריסטים. הוא עורר עליו ביקורת פומבית חסרת תקדים מצד מפקד הצבא האמריקאי באפגניסטן, גנרל סטנלי מקריסטל. אובמה הדיח אותו על המקום, אף כי שר ההגנה אמר עליו, שהוא ״הלוחם המעולה ביותר שפגשתי מימיי״. דעתו של ביידן על אפגניסטן לא השתנתה. באוגוסט 2021 הוא החליט להניח לאפגניסטן לחזור לידי הטליבאן, עם תוצאות הרות אסון לאפגנים. רוב האמריקאים נשמו לרווחה.
הרוב הגדול של האמריקאים מעדיפים להתרחק מענייני חוץ, בעיקר כשהם מסתבכים ומתארכים. ביטוי מובהק של הנטייה הזו הוא האדישות הגוברת, אפילו האיבה, כלפי אוקראינה.
היסטוריונים אוהבים לצטט את הנשיא הראשון, ג'ורג' וושינגטון, שיעץ לבני ארצו שלא לכונן בריתות קבועות מעבר לים. במשך שנים, לארה״ב לא היו התחייבויות סנטימנטליות כלפי איש. הרבה אמריקאים יפטרו את עצמם מכל ייסורי מצפון, אם חוכמת וושינגטון תחזור ותאומץ בימינו. זה ההיגיון של 'אמריקה תחילה' מבית מדרשו של טראמפ.
ישראל, בעל כורחה ומבלי להתכוון, ממלאת עכשיו תפקיד חשוב ורב אירוניות בנירמול יחסי אמריקה עם העולם החיצון. אם אפשר לוותר על 'יחסים מיוחדים' איתה, אפשר לוותר כמעט על כל מערכות היחסים המיוחדים.
רשימות קודמות בבלוג וביואב קרני. ציוצים (באנגלית) בטוויטר.