קשה מאוד להיות דיפלומט או דיפלומטית של ישראל בימים האלה. קשה כמובן להיות ישראלים בימים האלה, אבל בעוד שאיש אינו מוכרח לבלות את פגרת הפסח מעבר לים, דיפלומטים מעבר לים חוצים את קווי האש יום אחר יום.
● יואב קרני, פרשנות | יחסי ארה"ב-ישראל נמצאים ב"שריפה מבוקרת", העלולה לצאת מכלל שליטה
● יואב קרני, פרשנות | הג'וקר הפוליטי בארה"ב? רמז: לא עזה
● יואב קרני, פרשנות | תוכנית ביידן: לצנן את היחסים הבינלאומיים ולנטרל מרעומים במזרח התיכון ובמזרח הרחוק
קווי האש הם בדרך כלל רק מטאפוריים, אם כי בימי האיומים האיראניים המטאפורה עלולה לקרום עור וגידים. אבל מלחמה קרה מתנהלת נגד הדיפלומטים כמעט באשר הם, כולל שערי השגרירות הישראלית החשובה ביותר בעולם, בוושינגטון.
קומץ פעילים אנטי־ישראלים הטילו מצור על גדרות השגרירות באוסף של דגלים ושל כרזות, ואגב רעש בלתי פוסק של סירנות מייבבות, מתוך לועותיהם של מגאפונים המוטלים על המדרכה בשדרת ואן־נס בצפון מערב וושינגטון.
מן העבר השני של הכביש משקיפות השגרירויות הגדולות מאוד של סין ושל איחוד האמירויות. חזקה על הדיפלומטים שלהן שהם מנידים מפעם לפעם בראשיהם ואומרים שהאמריקאים יצאו מדעתם בנחישותם להגן על חופש הדיבור.
בעגת המשטרה בוושינגטון, המחאה נגד ישראל היא "מאורע של התיקון הראשון", אשר נוסף לחוקת ארה"ב ב־1791, כדי להבטיח חופש דיבור מלא, ללא תנאי. חופש הדיבור הוא זה המעניק זכות למהפכנים בעלי פוטנציאל אלים לנסות ולהשבית את פעולתה של שגרירות זרה, להלך אימים על עובדיה ועל אורחיה, ולכפות רעש טורדני ומזיק על שכניה.
אבל זו אמריקה, ושטות תהיה להתלונן על מוזרויותיה, בוודאי לא בשעה שאנחנו מעריצים את מעלותיה.
ההסברה אינה "נכשלת"
ההתנפלות החושית על מצודת ישראל בוושינגטון מזכירה לנו את היקף נסיגתה של ישראל בדעת הקהל ובמערכת הפוליטית. ישראל אינה מוכרחה להתחשב בנסיגה הזו אם היא סבורה שחייה תלויים לה מנגד. אבל כדאי שהיא תשתחרר מרפלקס פיקת הברך, המביא אותה לייחס את דימויה הציבורי ל"כישלון ההסברה". ההסברה אינה נכשלת, היא פשוט אינה מסוגלת להסביר בפשטות מספיקה ובמהירות מספיקה את התמונות הבאות מעזה.
הנסיבות האלה מעמידות במבחן קשה את עצביהם של הדיפלומטים הישראליים ואת שכלם הישר. תפקידם הוא כמובן להגן על מדיניות ארצם, אבל אולי כדאי לבדוק את סבירות ההצלחה של הגנה קולנית ונזעמת. לפי שעה היא לא עזרה בשום מקום: מחוות סרק דרמטיות לא הועילו במוסדות האו"ם.
הן לא עזרו בפולין, כאשר שגריר ישראל התנפל בכעס על מראיין טלוויזיה אוהד במקום להביע צער על הריגת עובדי הסיוע בעזה, שאחד מהם היה פולני. הביקורת עליו בפולין הייתה כללית, משמאל לימין, מממשלה לאופוזיציה.
כשהדיפלומטים הישראליים נדחקים אל הקיר, חלקם נוטים לעודף דפנסיביות. מאז שישראל כ"ץ נכנס ללשכת שר החוץ, טון ההכרזות הבוקעות מן הדיפלומטיה של ישראל התחדד כמעט עד צרימה.
בעיית שר החוץ
עניין מסובך הוא להגדיר את תפקידו של שר חוץ בזמן משבר, בייחוד כאשר השפעת השר הזה על סדר היום המדיני והצבאי מוגבלת למדי. בעיית ההגדרה הייתה נחלתם של שרי חוץ ישראליים כמעט מאז ומעולם.
בן גוריון נטה להתעלם ממשה שרת, ולא העניק משקל יתר לגולדה מאיר; אבא אבן בממשלות אשכול וגולדה היה לפעמים רק קישוט מרשים מאוד בחלון ראווה מדיני; בגין לא הצליח להחליט אם הוא רוצה שר חוץ שימתן את דעותיו (דיין) או יקצין אותן (שמיר). ברק התייחס בכבוד אבל לא ברצינות אל דויד לוי; ונתניהו היה פחות או יותר שר החוץ של עצמו. איך לא, כאשר הוא מתלונן על היעדר אנשים המסוגלים להרכיב משפט יחיד באנגלית.
בהיעדר הגדרה ברורה, שר החוץ נאבק על מקומו ועל תרומתו. הרטוריקה הפומבית של השר הנוכחי נשמעת לא פעם כמו נועדה לאוזני חברי מרכז הליכוד יותר מאשר לאוזני המערכת הבין לאומית.
לא לגמרי ברור מה הוא קיווה להשיג בהתקפתו על נשיא טורקיה ביום ג', כאשר צייץ איומים על עתיד היחסים הכלכליים בין טורקיה לארה"ב. האם מישהו מן הדיפלומטים שלו עבר על הטקסט לפני פרסומו? מאימתי שרי חוץ של מדינות ריבוניות רומזים שהם יכולים לכוון את מדיניות החוץ והכלכלה של ארץ שנייה נגד ארץ שלישית?
השר כ"ץ מפורסם בכעסו הלא־דיפלומטי. על איומו של נשיא קולומביה, גוסטבו פטרו, לנתק יחסים עם ישראל, מר כ"ץ השיב בסוף החודש שעבר, כי פטרו הוא "חרפה לעם הקולומביאני". זה ניסוח היאה למאמרי מערכת, אבל הוא קצת לא שגרתי בשביל זה המופקד על מערכת דיפלומטית.
תגידו שוב? ניקרגואה?
קל לכעוס וקל לאבד עשתונות, בייחוד כאשר אנחנו רואים מי הם כמה מן הקטגורים העיקריים של ישראל, למשל בבית המשפט הגבוה לצדק בהאג. אל דרום אפריקה הצטרפה השבוע ניקרגואה, הרוצה להפליל את גרמניה על תמיכתה ב"ג'נוסייד" של ישראל בעזה. הדיקטטורה המשפחתית בניקרגואה היא המדכאת והמושחתת ביותר ביבשת אמריקה, עם רקורד מזעזע של הפרת זכויות אדם, של רדיפת מתנגדים פוליטיים, של התנכלות לכנסייה הקתולית ושל התעמרות באינטלקטואלים.
אבל בעוד שבניקרגואה הבלתי־חשובה מעיקרה אפשר לטפל בבוז הראוי לה ובתזכורת חסרת רחמים על פשעי שליטיה, טורקיה ראויה להרבה יותר זהירות. ההיסטוריה של היחסים מראה שאם דלתות אינן נטרקות הרמטית, יש דרך כלשהי חזרה. האמנם היה צורך לאסור על טורקיה להצניח באופן סמלי קצת מזון ובגדים בעזה?
היה על שר החוץ לדעת שבשבועות האחרונים התעצמה הביקורת על ארדואן בתוך ארצו, גם מצד האופוזיציה החילונית והליברלית, בגלל היקף המסחר שהוא מרשה עם ישראל. השפלת טורקיה בעניין הסיוע לעזה עזרה למשפילים לפרוק קצת זעם, משהו מעין תקרית הושבתו של שגריר טורקיה על שרפרף, לפני 14 שנה, כאשר אביגדור ליברמן היה שר החוץ. אבל האמנם היא היתה שווה את המחיר? אנחנו שומעים על "פגיעה אנושה" בענף הבנייה בישראל בגלל ההשפלה הזו. האמנם אין סוף מעשה במחשבה תחילה?
בשעה שניקרגואה הקטנה אינה חשובה, אירלנד הקטנה דווקא חשובה מאוד. ראש ממשלתה החדש נשא נאום אנטי־ישראלי חריף ביום השבעתו, השבוע. אירלנד עלולה להוביל ציר אנטי־ישראלי חסר תקדים באיחוד האירופי. אין טעם להוכיח אותה על פניה בציוצים אגרסיביים. צריך למצוא דרך לשכנע אותה שישראל מאזינה לדעתה. כללית, זה אולי מה שהדיפלומטים הישראליים צריכים לעשות. במקום להשיב ברוגז, אבל ללא תוחלת, על עמדות מרגיזות הם צריכים לעורר את הרושם שהם מאזינים בכובד ראש לביקורת. זה חשוב, מפני שברוב העולם שורר עכשיו הרושם (הלא צודק כשלעצמו) שישראל לעולם אינה מאזינה.
רשימות קודמות בבלוג וביואב קרני. ציוצים (באנגלית) בטוויטר.
כתבות
ני"ע
