הממשלה נדרשת להחלטה לא פופולרית - הבלגה היא הדבר הנכון

הכותב הוא סגן ראש המל"ל לשעבר וחוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי

ארה"ב, בריטניה, צרפת וירדן נלחמו לצדנו בקואליציה צבאית רב-צדדית נגד איראן. סעודיה והאמירויות כנראה סיפקו מודיעין. חזון אחרית הימים. ליתר דיוק, חזון שארה"ב מנסה לקדם בצורה מעשית בשנים האחרונות. תהליכי הנורמליזציה האזוריים, שהובילו לשילובה של ישראל בסנטקו"ם (פיקוד המזה"ת של ארה"ב), סללו את הדרך לכך. ישראל נהנתה בעבר מהגנה אמריקאית פעילה, במלחמת המפרץ הראשונה ובתחילת המלחמה בעזה, אך מעולם לא נלחמה במשותף עמנו, ועוד יותר מזה במסגרת קואליציה בינלאומית. התוצאה הייתה מדהימה.

● האם זה מה שיעצור את הנשק האיראני? 
● מסירה ראשונה למערכת הביטחונית הישראלית המסקרנת ועסקת הענק של הסעודים 

מדיניות הביטחון הלאומי הישראלית הדגישה מאז ומתמיד את הצורך בהירתמותה של לפחות מעצמה עולמית אחת לצידנו, אך גם הניחה שישראל תישאר מדינה מבודדת הנתונה לעימות אינסופי עם מדינות ערב. משום כך, הושם דגש מיוחד על העיקרון של הסתמכות עצמית ושימור חופש הפעולה העצמאי. הנחות נוספות היו, ששימור וחיזוק ההרתעה מחייבים תגובה עצימה על כל התקפה ושהתוצאה המצטברת של תגובות אלו, תהיה שיריבנו יתייאשו לבסוף מהמשך ההתקפות נגדנו. אירועי הימים האחרונים מעלים סימני שאלה לגבי תפיסות יסוד אלו.

ברי לכל שתוצאות המתקפה האיראנית היו טובות הרבה פחות לו נאלצנו לפעול לבד. ברי גם שאין "ארוחות חינם" ושישראל נדרשת עתה להבליג ולא להגיב, או לכל היותר להגיב בצורה שלא תגרום הסלמה אזורית, בהנחה שקיימת אפשרות כזו. השאלה היא, בשקלול כלל האתגרים האסטרטגיים היום, האם עדיף לנו לתקוף כבר עתה, או לשתף פעולה עם הדרישה המערבית, הערבית ובעיקר האמריקאית, להבלגה.

שאלת התגובה האיראנית

אין ספק שהמתקפה האיראנית חצתה גבולות ושההרתעה הישראלית, אם היא נבחנת כסוגיה בפני עצמה, מחייבת תגובה קשה. יכולתנו לפגוע באיראן עדיין גדולה מיכולתה לפגוע בנו, אך מצב זה לא בהכרח יהיה נכון בעתיד, ובכל מקרה הדבר מותנה בהימנעות חיזבאללה ממעורבות עמוקה, מה שמוטל בספק. איראן עלולה גם להגיב במישור אחר לגמרי, למשל, בפריצה ליכולת גרעינית לכל דבר.

בפועל, ההיגיון ההרתעתי אינו מחייב בהכרח תגובה עתה ואף בכלל. הדבר הנכון לעשות, לו השיקולים כיום היו ממלכתיים גרידא, ולא כפופים לשיקולים קואליציוניים, היה להכריז על ניצחון (זמני) בשתי הזירות העיקריות, מול איראן והחמאס, לרבות הודעה על סיום המלחמה בעזה ויציאת הכוחות משם. בפועל, שני הדברים כבר קרו, ישראל יכולה לחדש את הלחימה העצימה בעזה, לרבות ברפיח, בעיתוי מתאים לה, ובינתיים לנצל הזדמנות אחרונה, אולי, להצלת החטופים.

אחת הסיבות שחמאס יצא למלחמה, בעידודה של איראן, היה לסיכול הנורמליזציה בין ישראל לסעודיה ועימה הקמתו של מערך ביטחוני אזורי נגדה. עתה, איראן הפסידה מספר פעמים: ארה"ב, בריטניה וצרפת (ומדינות נוספות במישור ההצהרתי, למשל גרמניה) המחישו מחדש את מחויבותן העמוקה לקיומה ולביטחונה של ישראל, גם בתקופה של מתיחות קשה, כפי שעשו אחרי ה-7 באוקטובר; איראן החזירה את עצמה למרכז תשומת הלב העולמית, שלא בטובתה, וצפויה לעמוד מול לחצים מחודשים לגבי תפקידה האזורי ותכניות הטילים והגרעין שלה; קם נגדה מערך אזורי חזק, מוקדם ממה שניתן היה לשער ואף ללא צורך בוויתורים ישראליים בנשוא הפלסטיני; סוגיית עזה נדחקה מתשומת הלב העולמית, לפחות זמנית; נחשפו מגבלות יכולותיה של איראן; והבלימה המוצלחת של המתקפה שיפרה את הדמוי ההרתעתי הישראלי.

הזדמנות חד פעמית

בפני ישראל נקרתה עתה הזדמנות ייחודית, אולי אף חד-פעמית, לבסס ולמסד את המערך הביטחוני האזורי בהובלתה של ארה"ב. שלא תהיינה אשליות, עדיין לא מדובר "בנאט"ו מזרח תיכוני". מדינות ערב אינן ולא תהיינה "בעלות ברית" של ישראל. בדומה ליחסיהן עם ארה"ב, ובשונה מיחסי ארה"ב-ישראל, חסר המרכיב הקריטי של ערכים ומורשת משותפים.

עם זאת, הן כן הופכות לשותפות אסטרטגיות ומסחריות. במקביל, שוב הומחשה המחויבות המערבית כלפי ישראל, למרות שזו נתפסת בראייתן יותר ויותר כנטל ביטחוני ומדיני, לא כנכס, וזאת לאחר שנים שבהן חשיבותה האסטרטגית דווקא גברה בעיניהן. עתה העניקה לנו איראן הזדמנות לשנות כיוון ולמסד את קשרנו גם עם מדינות המערב וערב גם יחד. כמעט צריך להודות לה. כמעט.

ארה"ב שבה ומדגישה שהיא לא תהיה שותפה למהלך התקפי ישראלי נגד איראן, הגם שלישראל שמורה הזכות לפעול, ושארה"ב אף שתמשיך לסייע לה בהגנה. אפשר לפעול. השאלה היא אם זה הדבר הנכון לעשות. מבקרים יגידו שההמלצה להבליג היא חזרה על הטעויות שהובילו ל-7 באוקטובר, ולא כך. הנסיבות השתנו מאז לטובה ולרעה. ברוח ימים אלה מן התבונה שנאמר דיינו.