האם יש "קול יהודי" ומה הוא יגיד בקלפי?

"הקול היהודי" נכנס לשימוש ממשי בעגה הפוליטית האמריקאית רק ב־1948. אין לנו נתונים מספיקים על התפלגויות הצבעה יהודיות לפני שנת הבחירות ההיא, אם כי הנחה סבירה היא שהיהודים התחילו להצביע בהמוניהם בעד המפלגה הדמוקרטית ב־1932, בעיצומו של השפל הגדול.

● פרשנות | האריס מכוונת ל"משאל עם" על טראמפ, שכבר מכין את מאה ימי השלטון הראשונים
● הסקרים בארה"ב אומרים דבר והיפוכו, ובדרן אחד מאיים לשבש את החישובים

המועמד שבו הם תמכו, פרנקלין רוזוולט, לא היה זקוק לקולותיהם כדי להיבחר. הוא נבחר, וחזר ונבחר, ארבע פעמים; ובפעמיים הראשונות הרוב שלו היה עצום, במידה שגימדה את "הקול היהודי" וייתרה אותו.

רוזוולט כונן ברית של מיעוטים אתניים וגזעיים, שהיתה בסיס בכורתה של המפלגה הדמוקרטית בפוליטיקה האמריקאית בחצי המאה הבאה. עניין טבעי היה בשביל היהודים למצוא את עצמם בברית כזאת. הם הקדימו לגלות את הקשר בין הבטחת זכויותיהם להבטחת זכויותיו של הזולת. הארגונים היהודיים הפוליטיים הראשונים באמריקה חרתו שיווי זכויות אזרחי על דגליהם. מאבק נגד אפליית יהודים התחזק, כאשר הוא התרחב למאבק נגד אפליה כלשהי.

היהודים מצאו את עצמם אפוא בצד הליברלי של המפה הפוליטית. זה לא הוליך אותם מיד אל המפלגה הדמוקרטית, מפני שהיא עצמה לא היתה תמיד אכסנייתם הטבעית של הליברלים. אבל היא נעשתה כזאת תחת רוזוולט.

היהודים נעשו שותפים רמי־קול וגבוהי־פרופיל במפלגה הדמוקרטית. לא היה צריך אלא לבדוק את מספר היהודים שנבחרו מטעמה לקונגרס; או למנות את היהודים שמילאו תפקידים בכירים ובכירים פחות בסגל הבית הלבן; או התמנו לכהונות דיפלומטיות. תחת נשיאים דמוקרטיים נוצר באופן לא־פורמלי "'המושב היהודי" בבית המשפט העליון. בימי ברק אובמה, מספר היהודים בעליון הגיע עד שלושה, מתוך תשעה. יחסית לחלקם באוכלוסייה, היהודים נהנים מייצוג־יתר, אם כי כמובן עצם ההיגיון של ייצוג יתר סותר את העקרונות הליברליים המנחים את שותפותם של היהודים עם הדמוקרטים.

 אובמה ביד ושם, ב־2008. בימיו כנשיא, מספר היהודים בבית המשפט העליון הגיע עד שלושה, מתוך תשעה בסה''כ / צילום: ap, Ronen Zvulun

בתקופה הזו, השפעתם של יהודים במפלגה הרפובליקאית היתה מוגבלת, שלא לומר מבוטלת. בקבינט של רונלד רייגן למשל לא היה אף יהודי אחד, אף כי הוא נחשב לאחד הנשיאים הפרו־יהודיים ביותר. בקבינט של ביל קלינטון ישבו לעומת זאת חמישה יהודים.

פעם אחר פעם, רוב גדול מאוד של היהודים תמכו במועמדים דמוקרטיים. ב־90 השנה האחרונות רק פעם אחת שיעור התמיכה היהודית בדמוקרט נפל מ־50%.

"מצביעים כמו הפורטוריקאים"

אני נזכר במערכת הבחירות הראשונה שסקרתי, ב־1984. רייגן התמודד על כהונה שנייה, והיה פופולרי להפליא. נכחתי בוועידת המפלגה הרפובליקאית בדאלאס, טקסס. בקבלת פנים של אייפא"ק, השדולה הפרו־ישראלית, פגשתי את היהודי הבכיר ביותר בממשל רייגן, פיליפ אייבראמס, שהיה המשנה לשר הבריאות. הוא אמר כי אין לו כל ספק שהפעם רוב היהודים יתמכו ברייגן, ידיד היהודים וידיד ישראל.

רייגן נחל ניצחון עצום ממדים. הוא קיבל כמעט 59% של הקולות, וגרף 49 מ־50 המדינות. אבל רק קצת יותר מ־30% של היהודים הצביעו לטובתו. כמעט 60% תמכו בדמוקרט המובס, וולטר מונדייל.

למחרת הבחירות ההן, עסקן יהודי בכיר מאוד ספק כפיים. הוא התלונן שהצבעת היהודים מטילה משימה כבדה של "תיקון נזקים" על כתפי הארגונים היהודיים, שיידרשו לנסות ו"לחדש את השפעתם על הממסד האמריקאי". זו היתה הפרזה, אם כי חלק מן הבכירים הרפובליקאים אמנם שמרו טינה, שהגיעה אל שיאה בימי יורשו המיידי של רייגן, ג'ורג' בוש האב. ישראל התנחמה אז בהשפעתה הפנומנלית בקונגרס, תוצאת שימוש מבריק של השדולה הישראלית בשרירים פוליטיים ובתרומות מפלגתיות.

התחושה שהיהודים מצביעים "נגד האינטרסים שלהם" פיעמה מאז בימין האמריקאי ובין יהודים ימניים. הלצה קצת עבשה אומרת, ש"היהודים חיים כמו אפיסקופלים ומצביעים כמו פורטוריקאים", זאת אומרת נהנים מרווחה חומרית האופיינית לאליטה הפרוטסטנטית, אבל תומכים בפוליטיקה של עניים. יהודים התגאו באפיון הזה, מפני שנבעו ממנו אחריות חברתית והזדהות עם חלשים.

דונלד טראמפ היה אחד הרפובליקאים שהצבעת היהודים חרתה לו מאוד. רק רבע היהודים תמכו בו ב־2016, כאשר נבחר לנשיא. בניגוד לקודמיו הוא ביטא את רגשותיו בפומבי. הוא אמר שיהודים המצביעים לטובת הדמוקרטים "שונאים את עמם ואת דתם", ו"צריך לבדוק את ראשם".

זו היתה דעתם של אחדים בימין היהודי עוד לפני 40 שנה ויותר. הקנאים שבהם חשבו את התמיכה בדמוקרטים לסטייה רעיונית קולקטיבית; הפרגמטים חשבו שהיהודים פשוט מזיקים לעניינם. אם הדמוקרטים יכולים לסמוך על "הקול היהודי" באופן אוטומטי, אין להם צורך להתאמץ במיוחד כדי לקבל אותו. ממילא הם אינם מרגישים צורך לגמול ליהודים.

אבל הביקורת הזו מתעלמת מן הסיבות להצבעה היהודית. היא אינה ניתנת בציפייה לתמורה קונקרטית. היא ניתנת מתוך קרבה לרעיונות ליברליים.

ישראל נולדה בדיוק כשטרומן חיפש קולות

ב־1948, הנשיא הארי טרומן נאבק על חייו הפוליטיים. ישראל הכריזה על עצמאותה רק ששה חודשים ופחות לפני הבחירות לנשיאות ארה"ב. כל הסקרים (המעטים בזמן ההוא) וכמעט כל ההערכות חזו את תבוסתו הניצחת.

כאשר החליט להעניק הכרה דה־פקטו לישראל, דקות אחדות לאחר שהכריזה על עצמאותה, טרומן הצטייר בעיני מבקריו כמי שהעדיף אינטרסים מפלגתיים פנימיים על פני אחריות גיאופוליטית. הממסד של מדיניות החוץ האמריקאית, ובראשו מזכיר המדינה המהולל ג'ורג' מרשל, התנגדו להכרה. הם חשבו שטרומן הכיר בישראל כדי לזכות ב"קול היהודי". היהודים הם 2% ופחות של אוכלוסיית ארה"ב. הם יכולים להשפיע על תירוצים מקומיים במדינות או בערים. השפעתם על מירוץ ארצי בהכרח מוגבלת.

1948 היתה אחת הפעמים הבודדות מאוד שבהן אולי היתה לקול היהודי השפעה כלשהי על תוצאות הבחירות, בגלל הפרשי נצחונו הקטנטנים של טרומן בשלוש מדינות חשובות: באילינוי, בטקסס ובקליפורניה. מעניין שהוא הפסיד דווקא בריכוזים הגדולים ביותר של היהודים, כמו ניו יורק, ניו ג'רזי ומישיגן.

האם היהודים שהצביעו לטובתו עשו כן בגלל הכרתו בישראל? ייתכן. אבל תיכף להכרתו, טרומן הטיל אמברגו צבאי על כל הצדדים הלוחמים במזרח התיכון. נשק צ'כי בהסכמת סטאלין הוא שעמד לישראל במלחמת הקוממיות. היתה בזה הרבה אירוניה, מפני שגנרל מרשל ואחרים הזהירו את טרומן שישראל עלולה להפוך לסוס טרויאני סובייטי.

אפשר ש"הקול היהודי" העניק ניצחון דחוק להפליא גם לג'ון קנדי בבחירות של 1960. הוא קיבל רק 112,000 קולות יותר מריצ'רד ניקסון. הפרשי נצחונותיו במספר מדינות־מפתח עמדו על כמה אלפי קולות. ליחידים יהודים היתה השפעה ניכרת בממשלו, אם כי קשה לטעון שהוא האיר פנים במיוחד לישראל. סביר הרבה יותר שיהודים הצביעו בעדו בגלל הסתייגותם החד־משמעית מניקסון, שנחשב לשמרן נוקשה ומעוט סובלנות. ספק אם אפשר לזקוף את התוצאות של בחירות כלשהן לנשיאות ב־64 השנה האחרונות לזכות "הקול היהודי".

מה שמביא אותנו אל 2024. השאלה התלויה ועומדת היא אם הפעם תתגבש הצבעה יהודית חריגה סביב נושא יהודי קונקרטי. זאת אומרת,"

רק 29% מן היהודים הם רפובליקאים

בעקבות הבחירות של 2020, אוניברסיטת ברנדייס שרטטה דיוקן של הבוחרים היהודיים. היא מצאה כי שני שלישים של היהודים מזוהים עם המפלגה הדמוקרטית, ורק 29% נוטים אל הרפובליקאים. 45% מן היהודים הם "ליברלים", 36% הם "מתונים" ורק 19% הם "שמרנים", היפוך כמעט מושלם של המציאות הישראלית.

שני סקרי דעת קהל אישרו בחודשיים האחרונים את מגמת פניהם של המצביעים היהודיים. סקר אחד בא מארגון של דמוקרטים יהודיים. הסקר השני בא ממכון מחקר ימני בניו יורק. שניהם הניבו תוצאות כמעט זהות. היהודים סולדים מפני טראמפ. הנשיא לשעבר סובל מגרעון אהדה של 39% בין מצביעים יהודים, לפי הסקר של מכון מנהטן הימני. קמלה האריס נהנית מיתרון אהדה של 32%. חלוקה פנימית מראה שהמינוס הופך לפלוס והפלוס הופך למינוס בין יהודים אורתודוקסיים, אבל הם מיעוט בקהילה היהודית, שרוב חבריה מזוהים (במידה שהם מזוהים) עם הרפורמים ועם הקונסרבטיבים ("מסורתיים").

לפי מכון מנהטן, שפרסם את הסקר שלו ב־18 באוקטובר, אלה הנושאים העיקריים המעסיקים מצביעים יהודים: חופש הבחירה של נשים (33%); הכלכלה (28%); הגנה על הדמוקרטיה ועל הגינות הבחירות (28%); ביטחון, ישראל ואנטישמיות (22%); הגירה (19%); אינפלציה ומחירים (19%); בריאות (16%); אקלים וסביבה (14%).

הסקר הדמוקרטי מראה עדיפויות קצת שונות. בראש הרשימה עומדת החרדה לגורל הדמוקרטיה (44%), ורק אחר כך הפלות (28%) ואינפלציה (24%).

שני הסקרים מאשרים נטייה יהודית ברורה לטובת האריס. הסקר של הדמוקרטים מעמיד את התמיכה בה על 72% לעומת 25% לטראמפ. הסקר של השמרנים מעמיד את התמיכה על סביבות 65%, ועורכיו מעדיפים להבליט את העובדה שזה "השיעור הנמוך ביותר מאז 1988". זה עדיין שיעור גבוה מזה של כל קבוצת אוכלוסייה אחרת זולת השחורים.

שני הסקרים מאשרים רמה גבוהה מאוד של תמיכה בישראל, אם כי הסקר הדמוקרטי מעמיד אותה על 75% והסקר השמרני על 86%. הסקר הדמוקרטי מראה שישראל תופסת רק מקום תשיעי מתוך 11 ברשימת הדאגות העיקריות של יהודי אמריקה. 87% מן הנשאלים בסקר הדמוקרטי סומכים את ידיהם על מדיניות ביידן־האריס במזרח התיכון, 40% אומרים שהמדיניות הזו אינה משפיעה על העדפותיהם האלקטורליות. 36% אומרים שהיא מניעה אותם לתמוך בהאריס, ו־24% אומרים שהיא מניעה אותם להתנגד לה.

91% מן המרואיינים בסקר הדמוקרטי מטעימים דאגה מפני אנטישמיות, כולל 66% ה"מודאגים מאוד" מפניה. הם מעניקים להאריס ציון גבוה ב־37% על פני טראמפ בטיפול באנטישמיות. 80% מהם דוחים את הכרזת טראמפ, ש"כל אדם יהודי המצביע לטובת הדמוקרטים שונא את דתו… וצריך להתבייש בעצמו". 84% מאלה הדוחים את דברי טראמפ מאמינים שהוא עצמו אנטישמי.

איך היהודים יגזלו את נצחונו?

קשה לחשוב על עולמות מרוחקים יותר בימים האלה מאלה של יהודי ישראל ושל יהודי אמריקה, בשעה שסקר של ערוץ 12 מראה השבוע כי 66% של הישראלים מעדיפים את טראמפ ורק 17% מעדיפים את האריס. אלה אינן העדפות פוליטיות גרידא. אלה ביטויים של מצבי צבירה פוליטיים וחברתיים. הם נובעים מסולם ערכים שונה מעיקרו, שלא לומר מנוגד.

מנין יהודי אמריקה שואלים את הנחת האנטישמיות של טראמפ? למשל מהכרזתו בכינוס של "המועצה הישראלית אמריקאית" ב־19 בספטמבר, כי אם הוא יפסיד בבחירות, ליהודים "יהיה הרבה קשר" לתבוסתו. נכונותו להטיל האשמות קיבוציות על היהודים מתיישבת בהחלט עם הגדרות היסטוריות של אנטישמיות.

 טראמפ נואם בקואליציית היהודים הרפובליקנים. סקרי דעת קהל מאשרים כי היהודים סולדים מפניו / צילום: ap, John Locher

הייתכן ש"הקול היהודי" יגזול ממנו את הניצחון? כן, אבל רק באותו המובן שיהודים יישארו נאמנים לדפוסי ההצבעה שלהם. אם טראמפ יפסיד בשלוש מדינות קריטיות - ויסקונסין (33 אלף יהודים מאוכלוסייה של 5.8 מיליון), מישיגן (120 אלף מתוך 10 מיליון) ופנסילבניה (430 אלף מתוך 13 מיליון) - בהפרש של מאות או אלפי קולות, יהיה אפשר להטיל את האחריות על יהודים, או לצורך זה על כל קבוצת אוכלוסייה אחרת שלא עברה אל טראמפ. אבל טראמפ מביע נכונות להאשים את היהודים יותר מכל קבוצה אחרת.

אי אפשר להפריז בתיאור החרדה והמתח של סוף עונת הבחירות. הם נוגעים לכל כך הרבה תחומי חיים בארה"ב. הם נוגעים ליהודיה אולי יותר ממה שנגעו בבחירות כלשהן מאז מלחמת העולם השנייה.

רשימות קודמות בבלוג וביואב קרני . ציוצים (באנגלית) בטוויטר