השכן נתבע כי המזגן שלו מרעיש. מה קבע המפקח?

בעל דירה בקומה השלישית והרביעית בבניין בן חמש קומות בכפר סבא הגיש תביעה למפקח על המקרקעין, נגד בעלי דירה בקומה השנייה ונגד הדייר. הוא דרש מהם לתקן את המזגן שהתקינו בדירתם בשל הרעשים שהוא מייצר, בטענה כי הותקן שלא על פי התקן. התובע טען כי הנחת המזגן גורמת למטרד רעש חמור בדירתו, וכי הוא נאלץ לפנות מספר פעמים למשטרה בשל כך, ולגשת לבית משפט השלום בכפר סבא. שכניו מהקומה השנייה טענו כי הדייר התקין מזגן חדש תוך שהמתקין בדק עם התובע שההתקנה בוצעה כראוי. וכי בשל רצון ליחסי שכנות טובים, שונה מיקום המדחס.

בתחילה הגיעו הצדדים להסכמה לפיה בעלי המזגן יגישו אישור מבעל מקצוע לפיו המזגן מותקן באופן שלא יוצר מטרד, לרבות התקנת גומיות. הנתבעים שלחו צילום הודעה מטכנאי מזגנים, שלטענתם מאשר את התקנת הגומיות במדחס. נטען שהטכנאי סירב להוציא אישור בכתב. הם גם צירפו צילום המוכיח שיש גומיות על המדחס. בשבוע שעבר קבע המפקח על המקרקעין מאיר פורת כי המסמך לא עומד בדרישת ההסכמה: האישור לא מציין שהמנוע הותקן כראוי. הוא קבע כי בתוך 45 יום על הנתבעים להציג לשכן אישור מבעל מקצוע בתחום המאשר כי "בדק את מעבה המזגן כשהוא פועל ומצא שהוא מותקן בצורה כזאת שאינה יוצרת מטרד רעש, לרבות התקנת גומיות ברגליות המעבה, ככל שיש צורך". אם לא יוצג אישור, המפקח הורה לנתבעים לפרק את מעבה המזגן בתוך 60 יום ממתן פסק הדין ולהציג אישור לפירוק.

המפקח קבע כי ככלל, עילת המטרד לא מצויה בסמכות המפקח. עם זאת, חוק המקרקעין קובע כי סמכותו היא "סכסוך בין בעלי דירות בבית משותף בדבר זכויותיהם או חובותיהם לפי התקנון". מאחר והתקנון המוסכם של הבית המשותף קובע כי בעלי דירות לא יבצעו כל פעולות שיש בהן לגרום לרעש לא סביר - התביעה כן מצויה בסמכות המפקח.

משמעות הפסיקה: ניתן להגיש תביעה למפקח על המקרקעין על רעש לא סביר, אם זכות זו נכללה בתקנון הבית המשותף.

מספר תיק: 6/73/24

אב שהתגרש פנה לבית משפט לענייני משפחה בבקשה שיקבע כי הוא לא צריך לשלם מזונות לאחר הגירושים, וכל הורה ישלם באופן שווה על הוצאות שלושת הילדים השוהים אצלם באופן שווה. האב מרוויח כ-15 אלף שקל בחודש והאם כ-12 אלף. צורכי הילדים יחד הוערכו ב-9,000 לשלושתם. הצדדים הסמיכו את בית המשפט לתת פסק דין על דרך הפשרה (סעיף 79 לחוק בתי המשפט) לאחר שטענו לגבי סכומי ההשתכרות וההוצאות. בית המשפט חייב את האב לשלם 5,100 שקל (3,600 מזונות ועוד 1,500 מדור). ומחצית מהוצאות חינוך ובריאות הילדים.

האב הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז בלוד. בחודש שעבר התקבל הערעור באופן חריג. השופטות ורדה פלאוט, יעל מושקוביץ וצביה גרדשטיין פפקין ציינו כי בית משפט בערעור ממעט להתערב בפסקי דין שניתנו על דרך הפשרה, אך מדובר ב"אחד המקרים החריגים והקיצוניים" בהם יש להתערב. זאת כי סכום המזונות שנפסק גבוה מהמקובל באופן קיצוני ובלתי סביר. 5,100 שקל שנפסקו מול חישוב אריתמטי של נתוני הצדדים בהתאם להלכת בית המשפט העליון שקבעה איך מחשבים, באופן המגיע ל־666 שקל בלבד לשלושת הילדים יחד.

לפי החישוב של 3,000 שקל (הוצאות לילד) כפול 15 אלף שקל (הסכום שמשתכר האב) לחלק ל־27 אלף שקל (הסכום שמשתכרים שני ההורים), יוצא שעל כל אחד מההורים לשאת ב-1,666 שקל לילד. האב נושא בצורכי הילדים במחצית מהזמן כשהילדים אצלו (1,500 שקל) ולכן יש להפחית סכום זה מ-1,666 שקל. חישוב זה מביא ל-166 שקל לכל ילד. ועוד 55 שקלים עבור מדור - 222 שקל לילד, וסה"כ 666 שקל.

בית המשפט קבע כי אמנם השופט לא מחויב לחישוב אריתמטי גרידא ויש לו שיקול דעת, אך אם השופט סוטה באופן קיצוני מהסכומים שלכאורה היו אמורים להיפסק - עליו לנמק הכרעתו. גם אם הצדדים הסכימו שפסק הדין יינתן ללא נימוק. השופטים לא פסקו את הסכום לפי החישוב אלא 1,500 שקל לשלושת הילדים שהם 30% מהסכום המקורי שנפסק (5,100). זאת משום שהאב אישר לפרוטוקול כי היה נכון לפסוק לכל היותר 1,500 שקל.

משמעות הפסיקה: שופט לא מחויב לפסוק לפי דרך החישוב שנקבעה בבית המשפט העליון, אך אם הוא סוטה מהחישוב באופן קיצוני, עליו לנמק את הכרעתו.

מספר תיק: 3043-03-24

מתווך מקרקעין הציג ללקוח מספר נכסים, בהם הנכס שרכש לבסוף בנתיבות. הרוכש חתם על הסכם תיווך לפיו ישלם עמלה של 2% עבור הנכס המוצע במחיר של 3.5 מיליון שקל. ארבעה חודשים וחצי לאחר הצגת הנכס, חתם הרוכש על הסכם לרכישתו ב-3.3 מיליון שקל ללא ידיעת המתווך.

המתווך תבע את הרוכש על דמי התיווך בגובה 75 אלף שקל וטען כי הוא מנע ממנו את האפשרות להמשיך בפעולות התיווך בכך שהוליך אותו שולל, ואמר כי אינו מעוניין בנכס, אף שבפועל רכש אותו "מאחורי גבו". הרוכש טען כי המתווך לא היה הגורם היעיל בעסקה כפי שנדרש בחוק, אלא מתווך אחר.

הרשמת הבכירה מיטל פרי מבית משפט השלום בבאר שבע קיבלה את התביעה בשבוע שעבר ודחתה את הטענה כי המתווך אינו זכאי לתשלום כי חלקו הסתכם בביקור אחד בנכס. "הפסיקה קבעה שהדגש בבחינת שאלת הגורם היעיל אינו על ריבוי פעולות המתווך, אלא על יעילותן". נפסק כי די במסירת כתובת או בהפגשת הצדדים כדי שהמתווך ייחשב גורם יעיל.

פרי התרשמה כי הניסיון לתאר את המתווך כפסיבי נולד מתוך כוונה לצמצם את מעורבותו בעסקה מצד הרוכש. בתי המשפט חייבו בעבר קונים לשלם עמלת תיווך עבור נכס שהוצג אך יכולתו של המתווך להיות הגורם היעיל סוכלה. נקבע כי אם הקונה סיכל את יכולת המתווך להיות הגורם היעיל, לא ניתן למנוע את שכרו. "אם לא נעמיד לקוחות החותמים על הסכמי תיווך על חובותיהם, כל אדם יוכל למצוא מתווך ולקבל ממנו מידע ופרטים על דירה מסוימת ולאחר מכן יפעל באופן עצמאי כדי שיוכל לטעון לאחר מכן כי המתווך לא היה 'הגורם היעיל'", קבעה.

התביעה התקבלה גם בהתחשב בכך שרכישת הנכס בוצעה בתוך פרק זמן קצר ממועד הצגת הנכס לקונה; ושסכום הרכישה נמוך ב-5.7% בלבד ממחירו המקורי, כאשר הרוכש הציג מצג כאילו הנכס לא מתאים לו. הרוכש ישלם את מלוא סכום התביעה - 75 אלף שקל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מאז הגשת התביעה. בנוסף חויב לשלם ב-11,500 שקל שכר טרחה והוצאות משפט.

משמעות הפסיקה: מתווך יהיה זכאי לדמי תיווך גם אם פעולתו היחידה הייתה להראות את הדירה. בפרט אם לא היה באפשרותו לבצע פעולות נוספות, כי הרוכש הסתיר ממנו שהוא מעוניין בנכס.

מספר תיק: 25790-05-23