"צדק היסטורי": העליון בפסק דין דרמטי לטובת הקיבוצים

בפסק דין דרמטי, בית המשפט העליון ביטל היום (ד') את דרישת המדינה כי קיבוצים ישלמו היטל השבחה עבור שיוך הקרקע שהוחכרה להם לצרכים חקלאיים לטובת מגורים של חברי הקיבוץ.

● רבע מיליון שקל: הוצאות המשפט החריגות בסכסוך העסקי בין בני הזוג לשעבר 
● התביעה שמגלה איחור חריג במסירת דירה במגדל שבשכונת בבלי תל אביב 

השופטת דפנה ברק ארז, אשר כתבה את פסק הדין, קבעה, כי הקיבוצים לא התעשרו כתוצאה מהשיוך למגורים, וכי לא ניתן לראות בתועלות הדמוגרפיות והחברתיות שצמחו להם כתוצאה מקליטת חברים חדשים כאילו מדובר ברווח כלכלי שנוצר להם. ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון, יצחק עמית, והשופטת יעל וילנר, הצטרפו להחלטה.

"הישג שעושה צדק עם אלפי משפחות"

פסק הדין ניתן בערעור על החלטה של בית המשפט המחוזי לחייב 17 קיבוצים במועצה האזורית גליל עליון בתשלום היטל השבחה. בין הקיבוצים שערערו לעליון מצויים שדה נחמיה, כפר הנשיא, להבות הבשן, כפר סאלד, כפר גלעדי, הגושרים, דן, דפנה וכפר בלום.

הקיבוצים הללו נדרשו על ידי הוועדה המקומית לתכנון ובנייה לשלם היטל בגובה 50% מגובה ההשבחה. בפועל, מדובר היה במאות דרישות תשלום, אשר כל אחת מהן נעה בין כמה אלפי שקלים ועד ל-80 אלף שקל עבור כל משפחה של חברי קיבוץ. בסך הכל, הקיבוצים ערערו על היטלים בהיקף מצטבר של 20 מיליון שקל - והערעור שלהם התקבל. עו"ד רון רוגין, שייצג את הקיבוצים, תיאר את החלטה כ"הישג שעושה צדק עם אלפי משפחות. מאבק שנמשך עשר וחצי שנים".

השופטת ברק ארז תיארה בפסק הדין כיצד לאורך השנים הוחכרה הקרקע מהמדינה לקיבוץ כקולקטיב, ולא אישית לחבריו. זאת, בהתאם למדיניות הממשלה בעבר ולמתכונת החיים השיתופית בקיבוצים. חוזי החכירה אף אסרו על הקיבוצים למכור את הקרקע לחברי הקיבוץ. תהליך ההפרטה בקיבוצים שינה את התמונה, ומועצת מקרקעי ישראל (לימים רמ"י) החלה לקדם פתרונות שיאפשרו מכירת זכויות לחברים בחלקת המגורים.

ואמנם, החל מ-1996 התאפשר לחברי קיבוצים לחתום על הסכמי חכירה ישירות מול מועצת מקרקעי ישראל ולשלם במסגרתם דמי חכירה מהוונים עבור הקרקע. מנגנון זה עובד כך שהקיבוץ מחזיר את הקרקע שחכר לידי המדינה, וזו מקצה אותה מחדש לחברי הקיבוץ בחכירה לדורות. התהליך הואץ ב-2000, כאשר יותר ויותר החלו לשייך את דירות המגורים לחברים.

אלא, שב-2014 החלה הוועדה המקומית לתכנון ובנייה בגליל העליון לדרוש מהקיבוצים לשלם היטלי השבחה בכל מקרה של שיוך דירה לחבר קיבוץ. הקיבוצים התנגדו לכך וטענו כי לא הרוויחו כלכלית מהשיוך שכן התשלום עבור הקרקע עובר ישירות מחבר הקיבוץ החוכר אותה לרמ"י. בכך, הסבירו הקיבוצים, לא התקיים "עקרון ההתעשרות" שבבסיס ההצדקה להיטל ההשבחה - שכן הקיבוצים לא התעשרו מהשיוך.

הקיבוצים אף טענו, כי השיוך לא כלל מימוש של זכויותיהם בקרקע, שכן נאסר עליהם למכור את הזכויות, ולכן בסך הכל הפנו את החברים לרמ"י. בנוסף, חברי הקיבוץ קיבלו זכות למגורים בעוד שהקיבוץ היה רשאי להשתמש בקרקע לצרכי חקלאות בלבד.

הקיבוצים אף טענו כי רמ"י היא זו שצריכה לשלם להם חלף היטל השבחה, בדומה לתשלום שקיבלו לאורך השנים רשויות מקומיות אשר שייכו קרקע לצרכי מגורים - ולא היו רשאיות עוד להשתמש בקרקע שהוחכרה להן במקור. גם חלק מהקיבוצים קיבלו תשלום כזה מרמ"י.

הקיבוצים טענו, כי מועצות אזוריות אחרות ובהן עמק חפר, באר טוביה, חבל מודיעין והנגב המערבי קיבלו מרמ"י תשלומים במתכונת של חלף היטל השבחה, וכי בפועל היה מקובל בכל הוועדות המקומיות לתכנון ברחבי הארץ כי שיוך למגורים לא מחייב את הקיבוץ בתשלום היטל. רמ"י דחתה את הטענה, והבהירה כי היא תומכת בהטלת היטל השבחה על השיוך בקיבוצים ובקבלת החזר של התשלומים שכבר שילמה.

"הקיבוצים ויתרו על קרקעות מבלי שניתנה תמורה ממשית בעבורן"

בית המשפט המחוזי דחה את עמדת הקיבוצים, וקבע כי שיוך למגורים מעלה את ערך הקרקע ומחייב בהיטל השבחה. השופטת עירית הוד פסקה, כי הקיבוצים אמנם אינם מקבלים תשלום מחבריהם עבור השיוך, אך הם מקבלים תמורות אחרות ונהנים כלכלית מקליטת חברים חדשים. הקרקע, קבע המחוזי, עוברת בפועל ישירות מהקיבוץ לחברים, בעוד שההעברה דרך רמ"י היא טכנית בלבד.

השופטת ברק ארז קיבלה את הערעור שהגישו הקיבוצים. בפסק הדין כתבה ברק ארז, כי ערך המקרקעין אמנם עלה, כולל בעקבות אישור תוכניות שונות על ידי הרשויות בתחום התכנון והבנייה, ולכן הייתה השבחה. אלא, שהקיבוצים לא התעשרו כלכלית מההשבחה הזו - אלא רמ"י היא זו שקיבלה תשלום במתכונת של דמי חכירה ששילמו חברי הקיבוץ. "הקיבוצים ויתרו על חלק מהקרקעות שנכללו בחוזי החכירה שלהם מבלי שניתנה להם תמורה ממשית בעבורן", קבעה השופטת.

ברק ארז דחתה את הטענה, ולפיה הקיבוצים התעשרו משיוך המגורים לחברים - גם אם לא באופן ישיר. "הטענות בדבר התועלת הדמוגרפית והחברתית עומדות במקומן, אך הן אינן יכולות לשמש תחליף להתעשרות קונקרטית מן הסוג שנבחן במסגרת שומות לצורך היטל השבחה", קבעה.

השופטת הוסיפה בהקשר זה, כי ההתעשרות שבית המשפט המחוזי ייחס לקיבוצים "נעדרת קשר סיבתי ישיר לעליית שווי המקרקעין, ונובעת באופן עקיף מתרומתה הפוטנציאלית של החלטה 751 (החלטת רמ"י לאפשר שיוך לחברים - ע'ג') ליציבות הכלכלית של הקיבוץ".

עוד נקבע בפסק הדין, כי העברת הקרקע מהקיבוצים לרמ"י מובילה לכך שהקיבוצים לא מימשו את זכות החכירה שלהם לדורות, וגם מסיבה זו הם אינם חייבים בהיטל השבחה. "בסופו של דבר, לא נוצרו להם (לקיבוצים) זכויות חדשות בהשוואה למצב שהיה לפני שיוך המגרשים".

לפי ברק ארז, האיסור על הקיבוצים להעביר את הזכויות ישירות לחבריהם איננה עניין טכני, אלא "עניין עקרוני היורד לשורש ההסדרה החלה על מקרקעי ישראל". הקיבוצים אף לא קיבלו תשלום עבור הקרקע, אלא שילמו לרמ"י דמי חכירה.

גורם נוסף שהביא להחלטה על ביטול היטל ההשבחה הייתה העובדה עליה עמדה ברק ארז, ולפיה גם לאחר שינוי הייעוד של חלק מהקרקע כך שתשויך למגורי החברים - הקיבוצים אינם רשאים להשתמש במגורים הללו. לדבריה, חוזה החכירה של הקיבוצים היה ונשאר למטרות חקלאיות, וחל על הקרקעות שלא שויכו למגורים.

ברק ארז עמדה על שיקולי המדיניות והצדק התומכים אף הם בביטול ההיטל. "החברים אשר להם מוקצים המגרשים משלמים גם משלמים סכומים ניכרים - לרמ"י", קבעה. השופטת קראה למדינה לפצות את הרשויות המקומיות על כך שחלף היטל ההשבחה שמשלמת רמ"י באזור קו העימות בצפון נמוך מאוד, אך הדגישה כי גם אם מדובר בסכום מצומצם אין בכך כדי להצדיק הטלת היטל השבחה על הקיבוצים.

לנוכח הדברים, השופטת ברק ארז הורתה לבטל את חיוב 17 הקיבוצים בהיטל השבחה וקבעה כי חלף היטל ההשבחה ששילמה רמ"י לא יוחזר לה.

"האבסורד נגמר היום"

מזכ"ל התנועה הקיבוצית, ליאור שמחה, מסר: "היום נעשה צדק היסטורי עם הקיבוצים וחבריהם. בהחלטת בית המשפט נשמע סוף סוף הקול של אנשי ההתיישבות העובדת, שרוצים לחיות בכבוד ולא להתעשר ממקרקעין. אנשי הקיבוצים מופלים לרעה לאורך הדורות, ובהחלטה ההיסטורית לה שותף נשיא בית המשפט העליון, מכירים סוף סוף בטענות הקיבוצים. כל שחברי הקיבוצים רוצים הוא לחיות חיי התיישבות וקהילה. האבסורד של היטלי ההשבחה שנועדו לפגוע בקיבוצים, נגמר היום״.