משרד הפרסום שעושה בית ספר לגדולים: "לקוחות לא קונים שקפים אלא ביטחון"

בעוד כחצי שנה יעבור משרד הפרסום מנצ' על 70 עובדיו למשרדים גדולים יותר, באותו רחוב ברמת החייל בתל אביב. "אלה משרדים שראינו כשהיינו בני שלוש, וזה היה גדול מדי למה שחיפשנו", מספר המייסד המשותף יניב מלינרסקי, שהקים את מנצ' יחד עם סער נעים ודני צ'כנובר לפני 12 שנים.

"באותו זמן חשבנו להשכיר למישהו אחר חלק מהשטח, אבל אז הבנו שאנחנו לא יכולים לקחת את זה על עצמנו. ב־12 שנה עברנו חמישה משרדים. הראשון היה בחדר אצל דני בקיו דיגיטל (נעים: 'הראשון היה בסניף לנדוור רמת השרון'). בכל המשרדים העיצוב נשאר כל הזמן אותו דבר, רק ביותר גדול. החוכמה תהיה לא לאבד את זה עכשיו". 

● התחרות החדשה של הפודקאסטים היא מול הטלוויזיה, לא פחות מהרדיו
● מקרמיט ועד הארי וסאלי: הפרסומות הגדולות של גמר הסופרבול

השם "מנצ'" מורכב משמות המשפחה של המייסדים - מלינרסקי (שאחראי על הקריאייטיב), נעים (שאחראי על ניהול הלקוחות ומשמש כמנכ"ל) וצ'כנובר. האחרון החליט ב־2017 להפוך לשותף שקט, ונותר בעל מניות בלבד. כמו שהשניים הנותרים מגדירים זאת: "לנופש חברה הוא מגיע, אבל ביומיום הוא לא פעיל, הלקוחות לא מכירים אותו".

לפני כשלוש שנים הצטרפה שרון שלו־לבצור כשותפת אסטרטגיה. "הייתי מבסוטה כעצמאית, אבל זו אחת ההחלטות הכי חכמות שקיבלתי בחיים", היא אומרת. "אני מאמינה שאסטרטגיה צריכה להיות אין־האוס. זה לא זבנג וגמרנו". 

הראיון המשולש מתקיים בחדר של מלינרסקי. 

יש לך פה מכונת מזל. היא גם תעבור למשרדים החדשים?
כולם ביחד: "כן".

מלינרסקי: "זה חלום הילדות שלי. כשהייתי נוסע לאילת עם ההורים, היו שם משחקי מחשב, ואף פעם לא היה לי מספיק מזה. או שהיינו צריכים ללכת, או שהיה נגמר לי הכסף. כשפתחנו את המשרד, החלטתי שאני חייב שיהיה לי את זה בחדר. ואז אתה משחק בזה חודשיים, וזה עומד קפוא. חוץ מהילדים שמגיעים בקיץ, או לקוחות שגם להם הייתה הפנטזיה הזו".

לנהל את מכפיל האגו

לפי דירוג המשרדים של יפעת בקרת פרסום, מנצ' סיים את 2024 כמשרד השישי בגודלו - הישג לא מבוטל למשרד צעיר יחסית, שנמצא בבעלות עצמאית. "רק לפני שנה היינו מקום 12", מציינת שלו־לבצור. "קפצנו קפיצה נחשונית, וזו שנת מלחמה".

בין התקציבים הגדולים של המשרד נמנים כאל (הצטרף השנה), קבוצת דור אלון, מלונות אסטרל, אלטמן וסיבוס. השנה הצטרפו גם התקציבים של קרביץ, טבע נאות, השקעות לעצלנים, כביש 6, קרייזי ליין, שיבא ומחלבות גד (משפיענים בלבד).

"כשבנינו את התוכנית העסקית על הנייר, היו כמה לקוחות שכתבנו על הדף כיעד, וגולדסטאר היה אחד מהם", משתף נעים. "הוא הגיע אלינו בשנה הרביעית, ועדיין איתנו".

שלושת השותפים הפעילים הגיעו מאותו בית גידול: קבוצת הפרסום הגדולה והמובילה בישראל, מקאן תל אביב. "זה מאוד משמעותי", אומרת שלו־לבצור. "יש משהו בדנ"א שכולנו מחווטים אליו, ולכן החיבור הוא אינטואיטיבי. אנחנו משדרים על אותו גל ורצים באותו קצב. זה בא לידי ביטוי בתחרותיות, באמביציה, בשנאת ההפסד ובאותו טמפרמנט".

 קמפיין מלונות אסטרל, מהתקציבים הבולטים של מנצ' / צילום: יוטיוב

איך שלושה שותפים מסתדרים עם האגו?
מלינרסקי: "סער ואני קיבלנו החלטה בינינו שתמיד נשמע את הדעה של השני, אבל לכל אחד יש את הסמכות לקבל את ההחלטה בתחומו. אם זו החלטה קריאטיבית, הוא יגיד לי מה דעתו, ואני אתחשב ואקשיב, אבל בסוף אני מחליט".

נעים: "אם לא היינו כותבים את הסכם המייסדים, מכפיל האגו היה הרבה יותר גדול".

מה אתם יודעים היום, שלא ידעתם כשהתחלתם את המשרד?
נעים: "לא ידעתי שזה כל־כך מורכב. חוזים, למשל, שואבים המון זמן, וכשכיר אתה מקבל את הלקוח עם חוזה מוכן. בתחילת הדרך התעסקנו המון בגבייה, ואמרתי לעצמי ''מה אנחנו, מכולת יוחנן?'. הנושא הפיננסי לוקח 30% מהזמן, וזה המון".

מלינרסקי: "כשהייתי שכיר במקאן, ציפו ממני להביא את הקריאייטיב הכי מופרע, בלי סינון. אורן פרנק (המנכ"ל המשותף לשעבר) נהג להגיד לי 'אני כבר אסדר ואמכור את זה', אז אתה יודע שיהיה מישהו שיפתור בעיות אחריך. במנצ', גם אחרי 12 שנה, אני אומר לעצמי 'בואו נתקדם, מישהו כבר יעצור את זה', ואז נבהל ומבין שאני זה שצריך לעצור את הדברים. זה עליי. לא יהיה עוד מישהו".

איזה שיעור למדתם על התנהלות מול לקוחות?
נעים: "לפני חמש שנים היה לנו רעיון עבור לקוח, שכבר לא נמצא כאן. ליניב היה חזון מאוד ברור, ואז נכנסו מרכיבים של תקציבים וזכויות, וריבוי דעות, ואתה מתחיל לוותר לעצמך, ולא עוצר, גם במחיר של לא לעשות, אתה נגרר ונגמר. ובסוף התוצר עקום, שבור, ולא כמו שתכננת. כשזה לא טוב, כולם רואים. למה זה אושר מלכתחילה? כי חשבו שיהיה בסדר".

מלינרסקי: "הלקח שלמדנו על בשרנו מיושם בימים אלה בפרויקט אחר. יש דברים שאסור לך להתפשר עליהם. אם התעייפת והתפשרת, אתה תפגוש את זה יותר מאוחר בצורה הרבה יותר חמורה. לעומת זאת, כל מקום שאפשר לוותר ולהתפשר תעשה את זה, כי מזה הלקוח לומד מה חשוב לך ואיפה אתה באמת מתעקש.

"אותו לקוח נפרד מאיתנו בסוף עם חיוך. הוא אמר: תקשיבו, זה לא שאתם לא מוכשרים, אבל משהו בחיבור לא עובד. ואמרנו לו שהוא צודק לגמרי. שחררנו".

מה התחושה כשמאבדים תקציב?
מלינרסקי: "תמיד יש קצת עלבון על זה שזרקו אותך. מצד שני, בראי הזמן - בין אם זה לוקח שנה או שלוש שנים - הלקוח הנכון מגיע".

קרה שאתם נפרדתם מלקוח?
נעים: "כן, כי אנחנו לא מוכנים שיעשו אביוז לעובדים. היו לקוחות שקראו לי לפגישה לבריף של הקיץ, ואמרתי להם שאנחנו לא ממשיכים".

מלינרסקי: "היה מישהו שהכנסנו את השם שלו לחוזה, ואמרנו שאם הוא מעורב בעבודה מולנו, אנחנו לא מעוניינים לעבוד עם הלקוח. וזה לא נסגר".

שנה וחצי בלי משכורת

למרות בית הגידול הדומה, המסלול של כל אחד מהם מעט שונה. מלינרסקי היה במקאן 12 שנים נטו, ובשיא כיהן כסמנכ"ל קריאייטיב. "כשהגעתי לשם הרגשתי שהכניסו אותי ללונה פארק. לא האמנתי שמשלמים לי מה שביקשתי בלי להתווכח איתי, ושבאמת מצפים ממני להביא את הדברים הכי משוגעים שאני מסוגל לחשוב עליהם. אני גם אומר את זה לאנשים שמגיעים לפה: תביאו לי את הרעיונות שכתבתם בתור בדיחה".

על אף כל זאת, הוא חתך באמצע והפך לכותב בארץ נהדרת, אחד העם 1 ומה קשור. "מקאן היה משרד אינטנסיבי, והרגשתי שאני צריך להתאוורר, אז מדי פעם עזבתי כדי להיות פרילנסר בטלוויזיה", הוא מסביר. "זה היה דיל הדדי: כשאני שם אני נותן את הכול, וכשאני צריך את החופש, אני נוסע. בגלל שאפשרו לי את זה, נשארתי כל־כך הרבה זמן".

למה בחרת בסוף בפרסום ולא בטלוויזיה?
"כתיבה לטלוויזיה זה נחמד, אבל אומרים שהאגואים בפרסום הם הכי גדולים? אז גם בטלוויזיה יש אגואים לא פחות גדולים ולא פחות קשים. מבחינתי הכי נחמד זה לכתוב לעצמך, ולא בשביל מישהו אחר, ופה במשרד אני מרגיש שאני כותב בסגנון שלי".

מה לקחת מהעבודה בטלוויזיה לעבודה שלך במנצ'?
"ארץ נהדרת זו מערכת תובענית, אבל אתה לומד לדייק בכתיבה, לא לחרטט, כי ירגישו את זה. זה גם מה שאני מעביר פה לאנשים".

לפני הקמת המשרד הוא עבד היטב כפרילנס. "העבודה גדלה וגדלה, ואז הגיעו התסכולים, כי אתה לא אחראי על התוצר שיוצא בסוף. באיזשהו שלב מזיזים אותך הצידה, ואומרים 'סבבה, אנחנו ממשיכים מפה לבד'. אתה רואה את התוצר, ואומר 'אני לא הייתי עושה ככה'. זה חלק ממה שדחף אותי לפתוח משרד, כדי שתהיה לי שליטה על התהליך. הייתי בן 40 כשפתחנו. הייתי יכול לפתוח בגיל 30, אבל מי שהייתי אז זה אדם אחר".

נעים מספר שבתור נער נהג ללכת לקולנוע, לראות את הפרסומות ולצאת החוצה. "בהתחלה חשבתי שאפתח משרד פרסום בגיל 32, אבל זה התפייד עם השנים, כשראיתי שהרווחיות בפרסום יורדת", הוא מספר. "היה לי תואר ראשון, אבל למדתי גם בבצפר, כי רציתי לייצר יתרון בשוק, וידעתי שאני בן, אין לי קשרים, ואני רוצה לעבוד במשרדים הכי גדולים".

וכך הוא הגיע למקאן תל אביב. "התחלתי כעוזר תקציבאי. שירה מרגלית סימנה אותי, ולקחה אותי קדימה במעלה ההר. התקדמתי בתוך המערכת עד לתפקיד של ניהול לקוחות. אחרי עשור רציתי לנסות עוד משרד, אז עברתי לגלר־נסיס בימיו האחרונים. במשך שנתיים היה לי אימון על רטוב של ניהול עסק. כשפובליסיס קנה את המשרד עד הסוף, מלינרסקי אמר 'בוא נפתח משרד פרסום'.

"זה היה שנה לפני שפתחנו באמת, והחלטה מאוד לא רציונלית. קודם כל, כי משרד פרסום עובד על קשרים ולנו לא היו. שנית, כשאתה פותח משרד אתה צריך לבוא עם לקוח ראשון של 10־20 מיליון שקל בשביל הביטחון, ולנו לא היה את זה. ושלישית, זה סיכון".

מלינרסקי: "אני הייתי פרילנס מבוסס, וסער היה שכיר בתפקיד בכיר, זה לא שנפלטנו בלי כלום. אז זה היה לשים בצד את הכול. שנה וחצי לא משכנו משכורת".

נעים: "וגם כשכבר משכנו, זו הייתה משכורת שלא מספיקה למכולת. היו שלוש שנים של הקמה, שבהן השכר הממוצע היה נמוך מהשכר הממוצע בשוק. אבל הלכנו עם החלום. יניב האיר את פניי, ואמר 'בוא נחשוב 20 שנה קדימה, ולא רק שלוש שנים קדימה'".

מלינרסקי: "לפני שהתחלנו, אמרתי לו 'בוא נעשה בחירות', והוא אמר 'בוא נפתח כבר'. הסברתי שאנחנו עומדים לא להרוויח כסף, אז כדאי שיהיה לנו משהו להתחיל איתו. שלושה חודשים עשינו קמפיין עם שאול מופז, וזה נתן לנו אוויר להתחלה. אחרי זה סער הזהיר אותי שלא יהיה לנו קמפיין טלוויזיה בשנה הראשונה, ושאני אצטרך לכתוב פלייארים".

נעים: "כתבנו פלאיירים, אבל גם עשינו קמפיין טלוויזיה, והרגשנו בשמיים".

התקציב הבולט | כך נבחר ראמזי מ"קופה ראשית" לפרזנטור של דור אלון

אחד הקמפיינים החזקים והמזוהים ביותר עם מנצ' הוא זה שיצרו עבור רשת הסופרים אלונית של קבוצת דור אלון, בכיכובו של ראמזי מ"קופה ראשית" שמגלם השחקן אמיר שורוש.

"היה לנו כבר כיוון אחר שנמכר ללקוח, אבל אז הייתה עצירה של חצי שנה, שאחריה היינו צריכים להפשיר את הקמפיין", משתף מלינרסקי. "סמנכ"לית השיווק של דור אלון, יפעת סטאל, אמרה לנו, 'זה לא מספיק'. אמרנו שיש גם את הכיוון של ראמזי, והחלטנו לתת לזה לקרות.

"צריך לזכור שראמזי הגיע מתוכנית נישה ב'כאן 11', עם קהל מעריצים שרוף אבל רק בדיגיטל. היו לזה אחוזי רייטינג בודדים, אני בכלל לא הכרתי את התוכנית. איכשהו הצלחנו למכור את זה יחד, יפעת ואנחנו, למנכ"ל של דור אלון, אבל היו מלא חששות.

"זה היה לקחת פרזנטור ערבי, כשיש הרבה ערבים שעובדים בדור אלון, ואתה לא יודע אם הדמות שלו מגחיכה אותם או לא. יפעת שאלה עובדים, והם אמרו לה שהוא מצחיק וחמוד. גם לא ידענו איך הקהל יקבל את זה שהפרזנטור הוא ערבי. יש צד אחר במפה, וכולם לקוחות של דור אלון.

 אמיר שורוש (ראמזי מ''קופה ראשית'') בקמפיין לאלונית / צילום: מסך מיוטיוב

"אחרי שבדקנו, ראינו שאפשר לצאת לדרך, והשאר היסטוריה. זה אחד הפרזנטורים הכי מדויקים שיש. לקחת אותו למיני סופר, כשהוא העובד הכי חרוץ של הסופר המתחרה, והוא בעצם 'בוגד' בסופר שלו, התאים כמו כפפה ליד. יש גם הצלחה מסחרית מאחורי הדבר הזה, אחרי שהרווחיות בתחנות הדלק ובחנויות הנוחות נשחקה. אנחנו רק עזרנו שיווקית וקריאייטיבית".

לדברי שלו־לבצור, "הרבה פעמים אמיר מזוהה יותר עם הקמפיין מאשר עם 'קופה ראשית'. הסלוגן 'זה לא סופר, זה מיני סופר', הפך לחלק מהתרבות. הוא צעק את זה בפסטיגל האחרון, וכל הילדים ענו".

קראו עוד

שלו־לבצור הצטרפה כאמור לפני שלוש שנים. "פנטזיות הפרסום שלי התחילו בכיתה ט', בעקבות סדרת הטלוויזיה שלושים ומשהו", היא מספרת. "התפקיד הראשון שלי היה מנחת קבוצות מיקוד במכוני מחקר, ומשם עברתי למקאן תל אביב למשך עשור, בתפקיד האחרון כיהנתי כסמנכ"לית אסטרטגיה. ב־2016 יצאתי לעצמאות. הכרתי את סער ויניב ממקאן, ועבדתי איתם במנצ' כפרילנסרית, אבל היו לי גם לקוחות שלי, כמו דיסקונט, הראל, שיבא ושטראוס".

"בזבוז זמן וכסף"

בשלב הזה השיחה מגיעה למה שמוגדר לא פעם כאחת הרעות החולות של הענף: מכרזים. "אנחנו ממעטים להשתתף במכרזים, כי אנחנו לא מאמינים בשיטה הזו. היא מקולקלת, ובדור החדש יש הרבה שמבינים את זה", אומר מלינרסקי. "רוב התקציבים הגדולים פה התקבלו על סמך אמון. יש משרדים יותר טובים מאיתנו במכרזים, אבל זה לא אומר שהם יותר טובים מאיתנו בצד המקצועי".

מה זה אומר להיות טוב במכרז?
"לדעת מה ינצח אצל הלקוח, וזה לא בהכרח מה שנכון לו ולמותג. אנחנו טובים בפיצוח של מה שנכון, ולא אומרים את מה שהלקוח רוצה לשמוע, אז הרבה פעמים אנחנו נופלים על זה. עכשיו היה מכרז שאמרנו ללקוח 'זו האמת שאתה צריך לשמוע', ובסוף הוא לא בחר בנו. זה בסדר גמור, כי עוד שנה, שנתיים שלוש כנראה נגיע למתחרה היותר טוב שלו, שמסוגל ויכול לקבל את האמת כמו שהיא".

אין רגע של באסה כשמפסידים?
כולם ביחד: "ברור שיש!".

נעים: "בסוף, 100% מהכיוונים שמציגים במכרז לא מתרחשים הלכה למעשה. כולם מביאים פרילנסרים, מציגים ומציגים, ואז זה כמו בחוק מלינרסקי שאייל לינור המציא - אסור לקרוא ליניב, כי הוא מפצח את המכרז ואז מעלימים אותו".

מלינרסקי: "אגב, לכאורה החוק הזה היה אמור לגרום לי למכה כלכלית קשה, אבל בפועל הוא הטיס אותי ברמות שלא יכולתי לדמיין. זה עשה לי פרסום חינם, וקיבלתי הרבה יותר מכרזים מאז".

שרון: "הרבה פעמים יש מכרז, עוברים חודשיים־שלושה, הלקוח בוחר משרד, ויוצאים לדרך מהתחלה עם כל התהליך. כלומר בזבוז של זמן, כסף ואנרגיות. המשרד שלנו לא נפתח אתמול בבוקר, יש לנו כבר מספיק מוניטין ויש על בסיס מה לבחור, זו לא ירייה באפלה".

נעים: "לפעמים מתקשרים ומזמינים אותנו למכרזים, אז אנחנו מבקשים פגישת היכרות, ובמקרים מסוימים מצליחים לעצור את המכרז ולעשות עיקוף של כל התהליך המיותר".

יניב, ב־2013 אמרת שבתור פרילנסר תמחרת את עצמך תמיד 30%־40% יותר מהשוק. מה המודל שמנחה אותך היום?
"רוח המשפט נשארה לגמרי. יש בשוק אופציות יותר זולות מאיתנו, אבל ב־95% מהמקרים הלקוח מבין את הערך בסוף התהליך. אנחנו עומדים מאחורי זה בלב שלם".

נעים: "אנחנו לא מותג מחיר. המשרד הוא כמו מפעל ממתקים, ואנחנו לא אמורים להפסיד כסף כי מכונה אחת מממנת את המכונה השנייה. השנה היא 2025, לא 1995. על כל לקוח אנחנו עושים שווי רווחיות, ולפי זה קובעים את ההסכם".

לא תקחו לקוח חדש רק כדי להגיד "גדלנו"?
מלינרסקי: "בהסכם המייסדים כתוב שלוקחים לקוח או אם הוא רווחי למרות שאין בו קריאייטיב, או אם הוא קריאייטיבי ואין בו כסף, אבל הוא אף פעם לא יהיה הפסדי. היו פה לקוחות שידענו שלשים את הלוגו שלהם במצגת מאוד יעזור לנו, וויתרנו, כי ידענו שזה הפסדי".

"גם אני הייתי פחדן"

ברוח התקופה, קשה לנהל שיחה על הענף בלי להזכיר את צמד המילים בינה מלאכותית. כמעט כולם כבר הבינו ש"רמת ההתייעלות היא משוגעת", כמו שאומר מלינרסקי, אבל לאן עוד אפשר לקחת את זה? "בעזרת AI יצרנו שיר של התקווה 6 כדי לפרסם את כביש 6 (דרך ארץ), ואז קיבלנו את התקציב, והיינו צריכים לגרום לזה לקרות באמת", הוא מספר.

"השמעתי ללהקה את הסקיצה, והסולן היה בשוק, איך הקלטנו אותו בלי שהוא ידע. זו הייתה רמת דמיון משוגעת. היום אנחנו כבר עושים את זה הרבה עם מוזיקה".

שרון: "אני משתמשת בכלים האלה כל שעה בערך".

סער: "אפילו לראיון הזה התכוננו בעזרת AI".

לפני יותר מעשור יניב אמר בראיון לגלובס: "אנשי קריאייטיב הם כנראה אנשים פחדנים שמתפשרים, ונכנסים לתוך משרדים שלא מתאימים להם". נו, עדיין רלוונטי?
מלינרסקי: "קצת צורם לי לשמוע את זה עכשיו. עם השנים הבנתי שזה לא קשור לפחדנות, אלא לאופי ולבשלות. גם אני הייתי פחדן בגיל 30, ואמרתי שלא אהיה מנהל".

כמה הצעות רכישה קיבלתם לאורך השנים?
נעים: "רוצים לקנות אותנו כל הזמן, אבל טוב לנו כרגע, ואנחנו נהנים. שרון הצטרפה לפני שתי דקות, שלוש שנים זה כלום במונחים של משרד פרסום, ואנחנו רואים את העץ הזה גדל. אנחנו עוד לא ביעד השני שלנו. אם אתה נרכש, אתה עובד רק בשביל הכסף, ויש לך חובת דיווח, ועוד שותפים שאתה צריך לתת להם דין וחשבון".

מלינרסקי: "בתחילת הדרך היו כאלה שאמרו לנו 'בואו נתאחד ונהיה סירת מנוע, כי כרגע אתם סירת פדלים'. ואני אמרתי, אוקיי, אולי אנחנו יותר איטיים אבל בסוף אנחנו נגיע כמו שאנחנו רוצים, ולא רטובים אחרי שהתהפכנו למים. היום אנחנו לא פדלים, אבל אני עדיין חושב ככה.

"הייתה לנו הצעה אחת שאמרתי, אני לא רואה איך הדבר הזה קורה. איך אנחנו מגיעים בבוקר לאותו משרד, והדנ"א מתחבר. גם אם יציעו לנו להתחבר למשחתת שהדנ"א שלה הוא לא הדנ"א שלנו, נמשיך בדרכנו. הרי בסוף נגיע לאותו נמל".

איך השפיעה עליכם המלחמה?
נעים: "השנה הייתה פריצה, גדלנו ב־32%. בסוף לקוחות לא קונים שקפים, הם קונים ביטחון".

מלינרסקי: "בשנת מלחמה או מיתון, לקוחות מסתכלים על כל שקל שיוצא וחושבים איפה לשים אותו, ולכן אנחנו גדלים בתקופות כאלה. אני יכול להגיד ללקוח 'שמור את הכסף, אל תפרסם, ובשנה הבאה נעלה כמו שצריך', כי אנחנו צריכים אותו עשר שנים קדימה, ולא מסתכלים רק איך נגמור את השנה רווחית".

 קמפיין המלחמה של גולדסטאר, מהלקוחות הוותיקים של המשרד / צילום: מסך מהקמפיין

בלי עבודה מהבית

שעות העבודה הארוכות שהיו מקובלות בענף השתנו בשנים האחרונות, אבל במנצ' לא בטוחים ששעות שגרתיות הן ערובה להצלחה. "לפעמים אנחנו חוטאים בשעות ארוכות, אבל זה לא באופן רציף. אין מה להשוות את השעות של היום לשעות של פעם", אומר מלינרסקי. "הייתה תקופה שזה חרה לי, מה קורה לדור הזה, אבל אני מקבל מזה פרופורציות.

"היה לנו לקוח אחד שאמר 'עכשיו אני מצפה שתעבדו עד שתיים לפנות בוקר', ואמרנו 'לא. אנחנו ניתן לך עבודה שתהיה מבסוט ממנה, אבל איך לנהל את השעות - תשאיר את זה לנו'. היה גם מכרז שנדרשה בו 'זמינות 24/7 כולל שישי־שבת'. מי שכותב דבר כזה בתוך מכרז כנראה שאין לו כבוד לאנשים. לא ניגשנו בגלל השורה הזו".

שלו־לבצור: "כשג'וניורים מגיעים אלינו, אני אומרת להם שאנחנו מכבדים את זמנם הפרטי. אבל בסופו של דבר, אדם בתחילת דרכו שרוצה לבנות את עצמו מקצועית, אם לא יהיה לו את הדרייב להשקיע אקסטרה מיילג' מעצמו, יהיה לו מאוד קשה להתבסס מקצועית. אי־אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, וקשה לשכלל יכולות כשעובדים מתשע עד חמש. צריך דרייב פנימי עם המון מוטיבציה, חריצות ונכונות להשקיע אקסטרה, בלי שיש פטיש חיצוני שיושב על הראש שלך".

מה מדיניות העבודה מהבית?
(מורגשת אי נוחות בחדר). נעים: "אנחנו מאמינים בדינמיקה משותפת, סיעור מוחות וישיבות חשיבה. אז אין יום קבוע מהבית. לקחנו פה גג בשביל ההווי, ובשביל שאנשים ייצאו לשמש. זה לא מגניב לראות גן סגור, או שאנשים מגיעים באופן מדולל. דה פקטו, עובדים לא עזבו אותנו בגלל הסעיף הזה".

מלינרסקי: "פעם הייתי מפרפר מול ההייטק, היום עובדים רוצים להיות פה".

בדיעבד, על מה אתם מצטערים?
מלינרסקי: "לפני שבע שנים היה קמפיין אחד שעלה בטלוויזיה, כי לקוח משך אותנו לקצה והלכנו איתו, למרות שהיינו צריכים לעצור. הבן שלי ישב איתנו בסלון, וקיוויתי שהספוט יעבור והוא לא יראה אותו. ואז אמרתי לעצמי: אתה לא יכול להרשות לעצמך לעשות דברים כאלה. זה הפך להיות המדד שלי, ואני מקווה שלא ניפול בזה שוב".

שלו־לבצור: "יש מתח בין הומור לפוליטיקלי קורקט, ויש איזה קו דק שצריך להחליט לגביו, אם לוקחים סיכון או לא. וזה לא רק כדי שלא יתהפכו עלינו, אלא גם כדי שנהיה גאים להיות חתומים על זה. הדיון הזה מתנהל ברמה היומיומית".

איפה תהיו עוד שלוש שנים?
נעים: "אני לא בטוח שלכולם כאן יש אותה תשובה. לי אין אובססיה להיות מספר 1 במדינת ישראל, משרד לא צריך להתנהל על הבילינג שלו".

מלינרסקי: "גם מספר 2 זה בסדר".

נעים: "אנחנו מאוד רוצים לעבוד עם בתי השקעות - יש לנו את הידע, עבדנו עם IBI המון שנים - תקשורת ואופנה. אלה שלוש הקטגוריות בתוכנית העסקית".

אין בנק גדול ברשימה.
נעים: "היינו שנים עם בנק ירושלים, ועכשיו אנחנו מטפלים בכאל, אז בקונסטלציה הזו לא כל בנק מתאים".

הייתם ממליצים למישהו לפתוח היום משרד פרסום?
נעים: "זו תהיה החלטה מאוד לא רציונלית".