החישוב שתמך בהמשך יצוא הגז של ישראל, והביקורת שהתעוררה בעקבותיו

אחת ההחלטות הדרמטיות של הוועדה למדיניות משק הגז בישראל ("ועדת דיין") היא להמשיך ולאפשר יצוא גז, בניגוד לעמדת האוצר ומשרדים נוספים שרצו לצמצם אותו על ידי הרחבת חובת האספקה למשק המקומי.

● עסקת מיליארדים בשוק האנרגיה: תחנת הכוח קסם רוכשת גז, 4 שנים לפני שתחל לפעול
● האוצר החרים, בעלי לוויתן ותמר נשמו לרווחה: ועדת דיין פרסמה את המלצותיה

השיקולים לכך היו רבים, מהתמריצים למשיכת השקעות וביטחון אנרגטי. אך בזווית הכלכלית, הוועדה נשענה על חישוב של המועצה הלאומית לכלכלה, שנעשה בשיתוף משרד האנרגיה. על פי החישוב, בטווח של עשרות השנים הקרובות היצוא עדיף כלכלית ב־11.5 מיליארד דולר על פני שמירה של גז לצריכה מקומית. אך עלתה גם ביקורת רבה מתוך הוועדה ומחוץ לה על החישוב ומשמעויותיו. בתווך עומד יצוא הגז, על כל השלכותיו האסטרטגיות.

ישראל תרוויח?

בתחילת אפריל, פרסמה הוועדה לבחינת מדיניות משק הגז הטבעי את המלצותיה לממשלה. כל חמש שנים, מתכנסת ועדה כזאת כדי לקבוע את המדיניות לחמש השנים הקרובות. הוועדה הנוכחית, שנקראת על שם היו"ר שלה, מנכ"ל משרד האנרגיה יוסי דיין, קבעה כמה החלטות משמעותיות.

בין השאר, היא קבעה שמדיניות היצוא תישאר על כנה (ולא תצומצם לטובת שמירה למשק המקומי, כפי שרצו דעת המיעוט בוועדה שמונהגת על ידי משרד האוצר), ושישראל צריכה להתכונן "ליום שאחרי הגז" בעזרת הקמת תשתיות יבוא.

 יוסי דיין, מנכ''ל משרד האנרגיה והתשתיות / צילום: חיים לוי

כדי להגיע למסקנה הזאת, נלקחו מספר שיקולים: המצב הגאו־פוליטי, ביטחון אנרגטי, עידוד השקעות, וגם מה משתלם יותר כלכלית. אבל איך נדע מה חשוב יותר, התועלת מיצוא כעת או העלות מיבוא בעתיד? האם עדיף למנוע את רווחי היצוא בהווה, כדי לדחות את המועד בו נצטרך לשלם ביוקר על גז מיובא? זה מה שניסה לבדוק חישוב שביצעו המועצה הלאומית לכלכלה יחד עם משרד האנרגיה.

החישוב לוקח כהנחת יסוד שבבסיס, גז שנועד לשימוש המשק המקומי שווה יותר מאשר גז שמיוצא. זאת משום שבעוד שהמחיר של יצוא גז הוא גבוה (וישראלים מרוויחים ממנו דרך השקעות ומיסים), העלות האלטרנטיבית ביבוא גז יקר בעתיד - גבוהה אפילו יותר.

כך, ובניכוי הרווח של שחקנים לא־ישראליים, החישוב מגיע למסקנה שהתועלת המשקית מיצוא של יחידת חום אחת של גז אחת מגיע ל־3 דולר, והתועלת של גז למשק המקומי מגיעה ל־5 דולר לחודש. חמור מכך, המודל מניח הפסד של 8 דולר למשק על הקדמת היבוא, בהתאם למחיר משוער של גז טבעי נוזלי.

מכך נובע, לכאורה, שברור ששמירת הגז למשק המקומי מועילה יותר מהיצוא שלו. אך למעשה, ישנו שיקול נוסף: היוון - כסף היום שווה יותר מכסף בעתיד. כמה יותר? זה דורש הנחות לגבי הריבית במשק: ככל שהיא גבוהה יותר, כך השווי של היצוא (עכשיו) לעומת צריכה למשק המקומי (בהמשך) גבוה יותר.

תחת הנחה של ריבית היוון של 5% - התועלת מהמשך מדיניות היצוא הקיימת עד 2048 (אז הגז לא יוכל לספק את צורכי המשק בישראל) מביא לתועלת כלכלית גדולה יותר ב־11.5 מיליארד דולר יותר מאשר ההצעה הנגדית בוועדה, ששאפה לצמצם את היצוא. אפילו בתרחיש היוון של 3%, התועלת העודפת מהיצוא גדולה יותר. ב־2060, כשיבוא הגז היקר מתחיל להשפיע, התועלת המשקית יורדת. בטווח הארוך הזה, התועלת העודפת מתרחיש היצוא מצטמצמת מאוד.

כלומר על פי החישוב, בטווח של עשרות השנים הקרובות ישראל תרוויח, ובטווח ארוך עוד יותר אין ממש הבדל בין האפשרויות. כמובן, מציינים במפורש - אם ימצאו מאגרים חדשים, בוודאי שהיצוא כעת ישתלם יותר.

החורים בחישוב

לא כולם השתכנעו מהחישוב: בדו"ח ועדת דיין עצמו, נציג המשרד להגנת הסביבה טען כי הוא מתעלם מעלויות אפשריות במצב של מחסור או תקלות, ובמיוחד בתרחישי ביקוש גבוה.

בנוסף, גם אופיר פאר, לוביסט ציבורי בלובי 99, ביקר את המודל בטענה שהוא מחשיב רווחים של טייקונים כתועלת ציבורית, מתעלם מתנודות מחירים קיצוניות כמו שקרה בעקבות הפלישה הרוסית לאוקראינה, ואינו כולל את עלויות הקמת תשתיות ליבוא גז, כמו צינורות או מתקנים לקליטת גז טבעי נוזל, שיכולות להגיע למיליארדים.

אך על פי המועצה הלאומית לכלכלה, "התועלת הכלכלית למשק מהפקה של גז טבעי מגיעה לכלל אזרחי ישראל, דרך חשבון החשמל, חלק הממשלה ברווחים שעומד על כ־65%, ואחזקות הציבור בחברות המפיקות - שהינה רוב אחזקות הישראליות בחברות אלו". עוד לדבריהם, "המודל מתייחס לעלות הממוצעת לטווח הארוך" ולא למצבי קיצון נקודתיים. גם משרד האנרגיה מצטרף לנקודה זו, ואומר ש"מוצגים בדוח פתרונות אחרים למצבי הקיצון".

בנוסף, אומרים במועצה הלאומית לכלכלה שהעלות של הקמת תשתיות היבוא במילא תידרש, וגם על פי משרד האנרגיה "יש ערך בכל מקרה בהקמת תשתיות יבוא לצורך גיוון מקורות האספקה" - והקדמתה בכמה שנים אינה משמעותית.