עניין של זמן

השבועיים האחרונים הם הארוכים בחייה של הטלוויזיה החינוכית מאז הקמתה. בראשון לינואר יפוג האולטימטום שהציב משרד האוצר בפני כל עובדי המדינה, לפיו עליהם להחליט אם הם פורשים מרצון עם תנאי פרישה מוטבים, או לא. יתכן מאוד שבמצבה הנוכחי של החינוכית, מי שיעדיף להישאר ימצא את עצמו בעוד שבועות מספר גם ללא עבודה וגם בלי תנאי פרישה.

במסדרונות המוסד שהביא לנו את "קישקשתא", "רחוב סומסום", "רגע ודודלי" ו"זהו זה" מגיעים העובדים בבוקר לעבודה, מחתימים כרטיס נוכחות, שנכפה עליהם בחצי שנה האחרונה, ומתחילים עוד יום של המתנה ותיסכול, מחליפים בדיחות שחורות על המצב הלא נודע.

"עיקר המלצת ועדת שטרן, שמינתה לימור ליבנת, הייתה לעצב לחינוכית ערוץ בית, ערוץ 23, ולרכז את כל פעילותה בו. אלא שאז בא האוצר והחליט שהוא משאיר לה שידורים בערוץ הראשון בלבד", אומר דן תגר, יו"ר ועד העובדים. "משמעותו של צעד זה הוא בעצם סגירה. ועכשיו כולנו מחכים להחלטת הכנסת, מקווים שיגיעו להחלטה שישאירו לנו את ערוץ 23.

בינתיים הוצאו לעובדים, כמו לכל עובדי המדינה, תנאי פרישה משופרים, כלומר עם תנאי הסתגלות ודרגה נוספת או שניים בסכום הפרישה. העובדים נבוכים כי הם לא רוצים לעזוב, אבל חוששים כי עתיד הערוץ לא ברור. יכול להיות שאם לא נפרוש עכשיו נמצא את עצמנו קירחים מכאן ומכאן. לכן טובי היוצרים כבר הגישו בקשות לפרישה. מה עוד שאם אנחנו נפרוש ונצא לשוק בגיל 55-65, מי יקבל אותנו לשוק עבודה?

אני בעצמי לא יודע מה לעשות. אני במאי הבית של 'ערב חדש', עשיתי את 'זהו זה' ועוד. אבל גם אם אני אצא לשוק עם כזה רזומה, מי יקח קעקער בן 55? נשארו עוד כמה ימים ואין לי מושג מה לעשות. אישתי מסתכלת עלי עכשיו, ואני לא יודע מה לעשות. אולי תהיה החלטה בכנסת, אולי משהו יזוז, ולא אצטרך לחתום. בינתיים אני דוחה את החתימה מיום ליום.

אל תשכחי שמדובר באוכלוסיה של יוצרים. הם לא יודעים לדאוג לעצמם פיננסית. אולי זו הייתה הטעות שלנו במשך השנים שלא דאגנו לעצמו מספיק, כל הזמן היינו עסוקים ביצירה. מצד שני, החינוכית זה לא עוד מקום עבודה, זה בית".

* אחת הטעות כלפי עובדי החינוכית היא שלא הופקה שום תוכנית משמעותית בשנים האחרונות.

"איך אפשר ליצור משהו משמעותי אם אין תקציב? אין שעות נוספות. מה עוד נעשה?"

שעת כושר

"יותר משכואב לי לעזוב, כואב לי שמדינת ישראל מאבדת את החינוכית", אומר רפי מילר, מי שביים בין השאר את "רחום סומסום", "קישקשתא", "חשבון פשוט" והיה מנהל מחלקת התוכניות הלימודיות והאקטואליה. "יש יתרונות לים הערוצים, ולמדיניות 'השמיים הפתוחים', אבל עדיין צריך לשמר מקום שיהיה נקי ממיסחור ואינטרסים פוליטיים. כמו שהמדינה משמרת מוזיאונים, להקות בלט ואופרה, צריך להשקיע בטלוויזיה ציבורית. היחוד של החינוכית היה שהיא אף פעם לא הייתה משרד ממשלתי, למרות שקיבלנו משכורות ממשלתיות דפוקות. גם היום יש תוכניות ילדים, זה נכון, אבל מדובר ב'אקזיט', 'סטיב', 'מי רוצה להיות מיליונר?'. חבל. תראי, מבחינתי קשה לסמן את ה'רע' המוחלט בסיפור. אין רע אחד, גם פה בחינוכית יש טענות שהטעות היתה פנימית: התפזרות בין ערוצים שונים; גם שיטת השיווק של החינוכית ככלי לימודי לא טובה לזמננו; אבל המשבר שעוברת הטלוויזיה החינוכית הוא לא מקומי, הוא עולמי. אי אפשר לבוא ולומר לימור ליבנת רעה, גם בטלוויזיה החינוכית ישנם אנשים שטעו באסטרטגיות".

* אתה אישית החלטת לפרוש. למה?

"כי קצרה ידי. הייתי חבר הנהלה בפורומים שונים. ניסיתי לשנות, ואחר כך חזרתי לבימוי. אבל אין מה לביים. אני מחנך. רציתי להיות בחינוכית כדי להשפיע על החברה בישראל. רציתי לעזור. אני לא היחיד שראה בזה, סליחה על הביטוי המלוכלך, שליחות. אבל הרמתי ידיים. אני אמשיך לשנות, אבל לא פה. פה כבר אין מצב לעשות משהו. אנשים בדיפרסיה. עד היום, פחות משבוע לפני הראשון בינואר, אנשים הצהירו שעוזבים אבל לא יודעים אם יחתמו ויעשו את זה או לא. יש אנשים שקשורים בעבותות למקום הזה, זה בית שני להם, אם לא ראשון.אני כואב כמו מי שעוזב אוניה טובעת. זה לא אני, לא מתאים לי לערוק. אני אקח את עצמי ואלך לחפש כיווני יצירה ופעילות חברתית אחרים. אבל קודם אני צריך לנוח".

נוגה גמליאל, במאית דוקומנטרית, 25 שנה בחינוכית, יצרה בין השאר את "הכל אנשים" ו"קריאה ראשונה", סבורה שאנשים היו צריכים לקרוא את הכתובת על הקיר מזמן: "משנת 95' לא עשיתי סרט דוקומנטרי. אין תקציב, כי בתקציב של סרט דוקומנטרי, אפשר לעשות 10 תוכניות אולפן. אז מושכים עוד שנה ועוד שנה, אבל הבנתי שאין פה עתיד. זו לא הפתעה גדולה".

אחת הבעיות בברנז'ת הטלוויזיה היא השם שיצא לעובדי החינוכית כעצלנים-טפילים שנהנים ממשכורת ממשלתית בלי לתת קבלות. "זה צורב, כי זה מקום שכן יודע לעשות, פשוט אין גרוש לעשייה רצינית. אנחנו גם מתוסכלים וגם מואשמים", מספר אבישי גולדשטיין, במאי זה 20 שנים (בין השאר ביים את "זהו זה"). "אם יש כוונה לסגור, שיסגרו. רק שלא יענו אותנו. חזרתי מחופשה שבה ביימתי גם בחוץ. ואני מכיר את כוחות השוק והקצב. עשיתי את 'שי ודרור' ועוד. אבל אני מודיע לך: אין מקום שיש בו אווירה כמו בחינוכית. הבעיה היא המנכ"לים שהנחיתו עלינו. אנחנו באים בבוקר וכל יום קורה משהו חדש. מגיע מנכ"ל חדש, מנחית כל מיני חוקים, ולדעתנו לא שואלים. ההחלטה לשים שעון נוכחות לפני חצי שנה הייתה אחד הצעדים ששברו הרבה אנשים פה. חוסר האמון הזה. ממתי אני נמדד על פי נוכחות ולא על פי כשרון? אני במאי, אני יוצא לסיורי לוקיישנים, אני יושב בבית, בונה סקיצות לסצינות. זה לא עבודה? רק אם אני יושב במשרד ובוהה אני נחשב 'עובד?'. אמרו לנו שלאחר התקנת שעון הנוכחות יחזירו לנו חוב שהממשלה התחייבה עליו. לא החזירו".

רינה פפיש, במאית סרטים דוקומנטרים פרשה בנובמבר ועובדת כרגע בהתנדבות, מסכמת: "יש לי תחושה שמה שקורה לנו, זה מה שקורה למדינה. אנחנו והקיבוצים זה המיקרוקוסמוס של המדינה. הולכים ומתפרקים. קיצצו, פיטרו, חתכו הפקות, אבל לא קבעו חזון. הגוף הלך והסתרבל ואיבד את דרכו.

מה שאני אומרת זה שספינה צריכה קפטן, מלחים, ומעל לכל, חזון. המקום הזה איבד חזון, אז הנהיגו קמפיין של דמונניזציה של כל העובדים". *