דרכים עקלקלות בחקירת "דרך צלחה"

הדלפות שונות ומשונות יצאו מחדרי המשטרה על חקירת שר המשפטים צחי הנגבי ופרשת "דרך צלחה", אבל זו מסוף השבוע שעבר, שעשתה כותרות ראשיות בידיעות אחרונות, היתה יוצאת דופן. "חקירת הנגבי מגיעה לכנסת", אמרה הכותרת בעמוד הפנימי. בעמוד הראשון דווח מנין ח"כים, 7 בהווה ו-3 בעבר, שיוזמנו להעיד במטרה לשפוך אור נוסף על הפרשה. כולם היו חברי ועדת הכלכלה בכנסת הקודמת, בעת שהנגבי ישב בראשה. לניצב יוסי סידבון, ראש אגף החקירות, יוחסה שם כוונה להרחיב דרכם את החקירה בקבלת פרטים על דיוני הוועדה.

עצם ההזמנה נראתה תמוהה. כדי לדעת איך בדיוק התנהלו הדיונים, די בקריאת הפרוטוקולים הפתוחים לציבור. ככל הידוע, המשטרה כבר שמה עליהם את ידה. אם כך, צריך להיות ברור לחוקרים מי היה פעיל בישיבות ומי לא. הנבחרים שזומנו לא היו כאלה ובעיקר לא היו התעמקו בנושא שאמור להיות גרעין החקירה: חוק הרפורמה במשק הדלק.

הדלפת הכוונה להזמינם לפני מימושה והחשיבות המוגזמת שמייחסים להזמנה, נראים כאליבי לדלות החומר שנאסף עד כה. חוקרים מקצועיים שעלו על חומר לוהט לא רצים לספר על כך לחבר'ה. סימן השאלה מצטרף לתהיות קודמות, כמו פשר הבהילות שאחזה במשטרה לטפל בפרשה ברעש גדול דווקא ערב הבחירות, כשהתלונה הגיעה לידה לפני קרוב ל-3 שנים, קצת אחרי הבחירות הקודמות. הרושם שמתקבל הוא שבידי החוקרים יש קצוות של חוטים, אלא שהם מתקשים לשזור מהם חבל לתלות בו את הנגבי.

מי נחקר ועל מי פסחו? אם החקירה מתמקדת רק בהנגבי, המשטרה עלולה לגלות שטעתה בקריאת המפה, וחיפשה קורבן מתחת לפנס. גם אם תצליח להדביק להנגבי חטא כלשהו, הוא יתגמד בהשוואה לסיפור הגדול אשר נחבא באפלולית שבין עולם העסקים לפוליטיקה. כדי לרדת לעומקו יש לעשות סדר בעובדות הנשכחות. סימני השאלה יוצגו בהמשך.

חטא הרפורמה

הצעת חוק הרפורמה במשק הדלק נועדה לעודד את התחרות בין תחנות הדלק. היא היתה יוזמה פרטית של ח"כ דן תיכון בראשית ימי הכנסת הקודמת. הצעת החוק עברה בדיון מוקדם בינואר 94'. שר האנרגיה דאז, משה שחל, תמך בה בהתלהבות, ולא רק כמתנת יום הולדת לתיכון שחל באותו ערב. לב ההצעה היה ביטול החוזים הכובלים ארוכי הטווח שבין תחנות הדלק לחברות הדלק הגדולות. חברות הדלק עשו יד אחת כדי להרוג את הרעיון כשהוא עוד קטן.

הצעת החוק נשלחה לוועדת הכלכלה. ראשות הוועדה עברה ברוטציה ולסירוגין כל שנה בין גדעון פת לצחי הנגבי. חוק הדלק הגיע לידיו של הנגבי, בתקופת כהונתו הראשונה. הוא טיפל בו במרץ, אך נתקל מיד בלחץ חברות הדלק נגד ביטול החוזים. הנגבי החליט לעקוף את המוקש ולהעביר קודם את הסעיפים המוסכמים. כך עבר בתקופתו השלב הראשון של הרפורמה: ביטול חובת המרחק המינימלי בין תחנות הדלק בדרכים הבינעירוניות, כפי שנקבע בתוכנית המיתאר הארצית.

עבודת החקיקה הוקפאה בתקופת כהונתו השניה של גדעון פת, בין קיץ 94' לקיץ 95'. כלפי חוץ היה נראה שהחוק נופל קורבן ליחסים העכורים שבין פת לתיכון, מורשת ימי החטיבה הליברלית בליכוד. תיכון האמין שלחץ חברות הדלק על פת משחק לרעתו. לא היו לו ציפיות מפת והוא ספר את הימים עד שיוחלף. שובו של הנגבי לתקופת כהונה שניה בקיץ 95' עורר אצל תיכון תקווה שהוועדה תשלים את החקיקה עוד לפני הבחירות. תקוותו נכזבה. חוק הדלק כבר לא עמד בראש דאגותיו של הנגבי.

בשנה הקודמת, מחוץ לוועדה, חיפש הנגבי סוס פופולרי יותר להפיק ממנו הון פוליטי, ויזם את חוק המאבק הלאומי בתאונות דרכים. הוא החתים 90 ח"כים, מקיר לקיר, על הצעת החוק שנועדה לעשות מהפיכה במלחמה בתאונות. החוק עבר בקריאה ראשונה. ממשלת העבודה התנגדה בגלל עלותו הגבוהה. הנגבי תכנן להיות שר התחבורה בממשלת הליכוד, אם תחזור לשלטון בקיץ 96', כדי ליישם את החוק או לפחות להשלים אותו אם שר האוצר בייגה שוחט ימשיך להכשילו. בתקופתו השניה בוועדת הכלכלה הוא התכוון לפחות להמשיך במאבק, שנהנה מתמיכה ציבורית.

החוק יורד מהפרק, זמנית

במקביל פחת עניינו של הנגבי בחוק הדלק. הוא טען אז שהמחלוקת סביב ביטול החוזים הכובלים מעכבת בעדו, מאחר ומשרד האנרגיה כבר לא עומד מאחורי החוק, אחרי שהשר משה שחל עבר למשרד המשטרה והוחלף בגונן שגב. המשרד חיפש חלופות והכניס לתמונה את הממונה על ההגבלים העסקיים. ביטול החוזים נתקע. תיכון לא קנה את הסברי הנגבי. בטירוף המערכות שאחרי רצח רבין והקדמת הבחירות, התקצרה שנת העבודה של הוועדה וחוק הדלק נשכח.

עיסוקו הצדדי בשכר של הנגבי בעמותת "דרך צלחה" לא היה סוד בעת ההיא. הנגבי הצהיר עליו פעמיים בדו"חות השנתיים האחרונים של חלטורות הח"כים, עד שנאסר עליהם העיסוק הנוסף. אלא שאיש בכנסת לא טרח לברר במה עוסקת העמותה ובעבור מה קיבל הנגבי שכר שהסתכם בלמעלה מ-100 אלף שקל והתקרב למחצית שכרו השנתי כחבר כנסת. הסיפור נחשף אחרי שהתמנה לשר (הבריאות) בממשלת נתניהו.

העמותה עסקה במוצהר בגיוס תמיכה ציבורית בחוק המאבק בתאונות. היא התקיימה מתרומות, בין השאר של חברות הדלק. ח"כ אלי גולדשמידט (עבודה) שקיבל את ועדת הכלכלה מהנגבי, חשד ראשון בקשר שבין התרומות לחוק הדלק. הוא זה שפנה ליועץ המשפטי לממשלה וביקש את חקירת המשטרה בנושא.

עד כאן העובדות, ומכאן התהיות, שמעבר לשתיקת המשטרה כמעט שנתיים. לפרשה יש שני פנים: הפן האתי, הנובע מעצם הפעילות בשכר של ח"כ בעמותה לקידום חוק בכנסת, שתמורתו הוא מקבל שכר מהמדינה. זהו ענין לוועדת האתיקה של הכנסת, אך משום מה טרם הוגשה לה עד היום תלונה בענין זה. עניינה של המשטרה הוא לבסס את החשד לכאורה אם אכן קיים קשר בין התרומות שקיבלה העמותה מחברות הדלק, לעובדה שהנגבי לא קידם את חוק הדלק בתקופתו השניה בוועדה. זהו העוקץ של פרשת דרך צלחה.

מקשר שכזה, אם התקיים, נודף ריח של שוחד, אבל הוא קשה להוכחה בהיעדר ראיות ישירות או נסיבתיות. הנגבי הרי לא הסתיר את פעילותו בעמותה בשכר, והסכומים שקיבלה כתרומה מחברות הדלק היו מגוחכים. את השינוי במדיניות משרד האנרגיה כלפי החוק, שעיכב את קידומו, לא קשה להוכיח אם גורם זה הובא בכלל בחשבון בחקירת המשטרה. אם לא - לוקה עבודתה בכשל יסודי, ושבעתיים אם נקודת המוצא שלה לא היתה שהנגבי הוא בסך הכל גורם אחד על המפה הפוליטית, במערכת הלחצים שהחברות הפעילו עליה נגד ביטול החוזים.

אריה דרעי ומשפחת דנקנר

זו היתה מערכת ענפה שלא הסתפקה בעבודת הלוביסטים שנשכרו לטרפד את החוק והתמקדו בניסיונות שיכנוע לגיטימיים, טלפוניים או פנים אל פנים בכנסת ומחוצה לה. בגלל הכסף הגדול שמשחק בסיפור הזה, היה אולי מקום להתעניין בטיבם של ניסיונות השידול הסמויים, שהיו לפני הנגבי ולא פחות אחריו, גם בכנסת היוצאת ובממשלה. לא רק מצד הגדולות. גם החברות הקטנות שהיו בעלות ענין ברפורמה, לא טמנו ידן בצלחת. למשל, מה הקשר בין ההתנגדות העיקשת של נציגי ש"ס בוועדה לביטול החוזים, לידידות האישית של ח"כ אריה דרעי עם משפחת דנקנר, בעלת דור אנרגיה?

הרי בסופה של הדרך, החברות הגדולות ניצחו. חוק הרפורמה שהתקבל בקריאה שניה ושלישית היה רחוק מהצעת תיכון. ח"כ אברהם פורז (שינוי) שניהל את החקיקה בוועדת הכלכלה ברציפות משנת 96' - סגר אותו עם חלופות לעידוד התחרות בענף בהקמת תחנות דלק חדשות ורבות ככל האפשר. הוא שוכנע לרדת מביטול החוזים לא מעט בגלל טענות שנשמעו בוועדה, כי התחנות אשר הצליחו לבטל את החוזים הישנים התקשרו מיד בחוזים חדשים שאינם מקדמי תחרות.

רעיון החלופות היה של הממונה הנוכחי על ההגבלים, ד"ר דוד תדמור. הוא עלה לאחר כשלון הממונה הקודם, ד"ר יורם טורבוביץ, להסדיר את התרת החוזים באמצעות בית הדין להגבלים. וגם כאשר נראה שמשרדי המשפטים, האוצר והתשתיות (שבלע את משרד האנרגיה), לא מסוגלים להגיע להסכמה בענין זה שתעמוד במבחן בג"צ מול חוק יסוד: חופש העיסוק. האם גם כל אלה היו שפוטים של חברות הדלק?

מדוע תיכון זעם?

הח"כים שזימנה המשטרה להרחבת החקירה נגד הנגבי הם גורמים שוליים בפרשה. השתתפותם בישיבות הוועדה היתה מזערית. מה שהיה להם לומר בענין חוק הדלק, אם בכלל, אפשר לצטט מהפרוטוקול. ספק אם יתנדבו לחשוף אם היו יעד ללחצי החברות ומה היה טיב הלחצים. לעומתם, לא קראנו ברשימת המוזמנים את שמו של גדעון פת, דמות מפתח שאיננה נופלת מהנגבי, כדי להבהיר מדוע סירב לגעת שנה תמימה בהצעת החוק של תיכון.

בהקשר זה, תמוה לא פחות מדוע איש טרם פנה עד כה לתיכון עצמו כדי לשמוע מה הוא יודע או חושב על נסיבות הטירפוד של הצעת ביטול החוזים. למשל, מה בדיוק הטיח בהנגבי באחד מימי כהונתו השניה בוועדת הכלכלה, כשהתברר לו שהחוק תקוע, ומדוע יצא נסער כל-כך מלשכתו