צעד דיקטטורי

כל שר חובש שלושה כובעים. ראשית, הוא הממונה על ענייני משרדו. שנית, הוא חבר בפורום הקרוי "ממשלה" ונושא באחריות קולקטיבית למעשיה. שלישית, הוא נציג מפלגתו בממשלה. עוד לא נולד השר שאינו צריך מדי פעם, ובעצם לעיתים קרובות, לתמרן על החבל הפוליטי הדק, בעודו זורק באוויר בעת ובעונה אחת את שלושת הכדורים הללו.

ניקח לדוגמא את דיוני התקציב. כממונה על משרד, כל שר רוצה כמובן כמה שיותר כסף למשרדו. כחבר ממשלה, הוא נושא באחריות למדיניות הכלכלית הכוללת, להיקף הגירעון וכדומה. וכנציג מפלגה, הוא מבקש לקדם את העניינים לשמם נשלח לכנסת בידי בוחריו. התוצאה המתבקשת היא פשרות, פשרות ושוב פשרות.

חלק מרכזי בתפקידו של שר הוא הבעת עמדה בכל נושא העולה על שולחן הממשלה, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בנושאים הרי גורל. גם את זה עליו לעשות בכל שלושת הכובעים: כיצד הוא רואה את אותו נושא מההיבט של משרדו, מהי דעתו כחלק מהקולקטיב המקבל את ההחלטה, ומהי עמדת מפלגתו. שר שאינו עושה זאת, באומץ ובגילוי לב, מועל בתפקידו. אנחנו רוצים בממשלה אנשים שיתרמו לבחינת כל ההשקפות וההשלכות, ולא דגים אילמים או כלבלבים צייתנים.

כל זה עד השלב בו מתקבלת ההחלטה בממשלה. ברגע בו התקבלה ההחלטה, כל השרים מחויבים לפעול לביצועה. מי שאינו מסוגל לעשות זאת - חייב להתפטר. קל וחומר, ששר אינו רשאי לפעול נגד החלטת ממשלה. אסור לו להצביע נגדה בכנסת, אסור לו להשתתף בהפגנות נגדה, אסור לו לגייס כספים לפעילות הפוכה.

לכל היותר, השר רשאי להסביר לציבור מדוע הוא חושב אחרת, ומותר לו לפעול באמצעים פוליטיים על מנת להשיג רוב להחלטה אחרת. אבל כל צעד ולו הקטן ביותר נגד ההחלטה, מאפשר לראש הממשלה לפטר את אותו שר. אפשר להרחיק לכת ולומר, שבמקרה כזה ראש הממשלה אף חייב לפטר את השר המרדן, שהרי לא ייתכן שחבר בקולקטיב יפעל נגד אותו גוף.

לא זה המקרה עם שרי האיחוד הלאומי. הממשלה עדיין לא החליטה דבר בנוגע להתנתקות. ליברמן ואלון מביעים דעה נגד התוכנית, וזוהי זכותם ואף חובתם. הם הביעו את הדעה בצורה תקינה ואפילו מנומסת (הכל יחסי כאשר מדובר בפוליטיקאים), ועשו זאת בפורומים הלגיטימיים ביותר: ליד שולחן הממשלה ובאוזני הציבור. הם גם פועלים להשיג רוב לעמדתם צעד מתבקש כאשר מדובר בהליך דמוקרטי של קבלת הכרעות ברוב מול מיעוט.

מה שעושה שרון, הוא סתימת פיות מסוכנת. שר העז להביע דעה נגד דעתו של ראש הממשלה והוא מוצא עצמו מפוטר. היכן זה ייעצר? האם מי שיעז להתנגד להצעת התקציב ימצא את עצמו בחוץ? ואולי גם מי שיביע דעה נוגדת בענייני דת ומדינה, בענייני חברה או נניח בנושא שעון הקיץ? ומה עם הצבעה בפועל נגד ראש הממשלה? האם מישהו יעז לפתוח את פיו, שלא לומר להרים את ידו, נגד ראש ממשלה נוקם ונוטר שכזה?

שיהיה ברור: החוק אינו מטיל מגבלות על ראש הממשלה בבואו לפטר שר. אבל מותר להניח, שכוונת המחוקק היתה לאותם מקרים בהם השר אכן עבר את הגבולות הלגיטימיים. כך היה כאשר יצחק מודעי כינה את שמעון פרס "ראש ממשלה מעופף", כך היה כאשר שרים נמנעו בהצבעות אי אמון. אבל לפטר בגלל הבעת דעה?!

מה שעושה היום אריאל שרון, הוא פגיעה קשה וחמורה במשטר הדמוקרטי התקין. זוהי הטלת אימה שכמותה ניתן למצוא רק במשטרים אפלים, שאיננו רוצים אפילו להתחיל לחשוב על להיות רק קצת דומים להם. מה שעושה אריאל שרון, הוא צעד דיקטטורי. כדאי שנזכור את היום הזה, 4 ביוני 2004: ייתכן שבעתיד יהיה זה סימן דרך משמעותי באובדן צביונה הדמוקרטי של ישראל.