ניו יורק. יום אביב בהיר. אור השמש מפזז על האיסט ריבר ואדומי החזה שורקים נעימות מחזמר מברודווי. אני צועד לאורך קיר הים בלואואר איסט סייד של מנהטן יחד עם דניאל זרילי, ראש המשרד הניו יורקי לשיקום ולמוכנות סביבתית - ובמילים אחרות: האיש שאחראי להכין את המטרופולין העצום הזה לעשורים של סופות ושל עליית פני הים.
זרילי הוא כנראה האדם היחיד בעולם שיודע בדיוק איזו קטסטרופה עלולה להתרגש על העיר נוכח ההתחממות הגלובלית. לאור זאת, לא מפתיע לגלות שבמקום להתמוגג ממזג האוויר המקסים, זרילי מצביע על האיסט ריבר, שמימיו נושקים בתמימות לקיר הים שתחתינו, שני מטרים גובהו. "בזמן הוריקן סנדי", הוא אומר בארשת מבשרת רעות, "הגלים עלו לגובה 270 סנטימטר מעל שיא הגאות. זה אומר שהיינו עומדים עכשיו ב-130 סנטימטר של מים".
הוריקן סנדי, שהיכה בניו יורק באוקטובר 2012, הציף יותר מ-88 אלף בניינים וגרם למותם של 43 בני אדם, היה אירוע מכונן. הוא חשף עד כמה פגיעה ניו יורק במקרה של סופה עזה, ויותר מזה - הראה מה צפוי לעיר במאה הבאה, שבה צפויים פני הים לעלות 170 סנטימטר, 210 סנטימטר או אפילו יותר ולגרום להצפות דומות (אם לא גרועות אף יותר) בתדירות גוברת והולכת.
"מדע האקלים הולך ומשתפר, והתחזיות לגבי עוצמת הסופות ועליית פני הים נעשות יותר ויותר מטרידות", אומר כריס וורד, לשעבר מנהל רשות הנמלים של ניו יורק ושל ניו ג'רזי, הסוכנות האחראית על שדות תעופה, מנהרות ותשתיות תחבורה אחרות. "בסופו של דבר, מתעוררת שאלה לגבי עצם קיומה של העיר. המים באים - וההשלכות ארוכות הטווח גדולות במידה שקשה לתאר".
ואכן, כמות הנדל"ן הניו יורקי שנמצא בסכנה, גדולה במידה שקשה לתפוס: 71,500 בניינים בשווי כולל של יותר מ-100 מיליארד דולר ניצבים כיום באזורים הנמצאים בסכנת הצפה, ואלפי מבנים נוספים יתווספו עליהם עם כל עלייה של 30 סנטימטרים בגובה פני הים. יתר על כן, על קו המים של ניו יורק פועלים מבנים תעשייתיים רבים, המציבים חומרים רעילים וקהילות עניות בקרבה רבה אלה לאלה. יש בה גם הרבה תשתית תת-קרקעית - רכבת תחתית, מנהרות, מערכות חשמל. ואם לא די בכך, השינויים בדינמיקת האוקיינוס, כמו גם העובדה שהקרקע שמתחת לעיר שוקעת במסגרת תנועתה של היבשת מאז עידן הקרח האחרון, גורמים לכך שקצב התגבהותם של הימים בניו יורק מהיר ב-50% מן הממוצע העולמי.
פרויקט מנהטן תחתית
זרילי, 41, פונה מהנהר ואנחנו פוסעים אל הפארק החוצץ בינו לבין הלואואר איסט סייד. "אחת המטרות שלנו היא לא רק להגן על העיר, אלא גם לשפר אותה", הוא מסביר. אם הכול יתנהל כשורה, בשנה הבאה תחנוך העיר את "פרויקט המוכנו*ת החופית של האיסט סייד" - דייק עשוי פלדה ובטון שיתנשא לגובה שלושה מטרים ויוקם לאורך שלושה קילומטרים ויותר לצד הנהר. זה יהיה החלק הראשון במערכת מחסומים גדולה, המכונה "The Big U", שאולי תקיף בסופו של דבר את כל חלקה התחתון של מנהטן. זרילי ביקש להדגיש שעל הדייק יהיו במקומות רבים דשא, עצים, ספסלים ושבילי אופניים. זו תהיה המקבילה המזרחית של ה"היי-ליין" במערב העיר: מסילת הרכבת המוגבהת שהוסבה לפארק אורבני. יש תוכניות להקמת חומות אחרות ומחסומים אחרים, לרבות מעברו האחר של נהר ההדסון, אבל אין ספק שהפרויקט ב"מנהטן תחתית" הוא גולת הכותרת. גם משום שהעיר עשויה להוציא על הקמתו כ-3 מיליארד דולר, ובעיקר משום שמנהטן תחתית היא האזור הנדל"ני היוקרתי ביותר על כדור הארץ - ואם ניו יורק לא תוכל להגן עליו, היא תהיה בבעיה רצינית.
כאב לשלושה ילדים קטנים, זרילי מודע היטב לכך שעתידה של החשובה בערי אמריקה עלול להיות מר. אני שואל אותו האם הוא יכול לדמיין את סופה של ניו יורק? "בהחלט צפויים לנו אתגרים בהמשך", הוא משיב, "אבל אתה לא יכול לתת לפחד לשתק אותך. צריך לעבוד צעד-צעד ולעשות עכשיו מה שאתה יכול לעשות עכשיו". הוא מעדיף לא לדבר על חומות ומחסומים, הן משום שהדיון בהם עלול להאפיל על אמצעים אחרים ודמוקרטיים יותר שהעיר נוקטת בשאיפתה להיות עמידה ואיתנה יותר (כמו למשל לדרוש מבניינים להגביה תשתיות חיוניות), והן משום שהקמת חומות היא עניין רגיש מבחינה פוליטית. אי-אפשר להקיף בחומה עיר שלמה, עם קו חוף שנמתח לאורך כ-840 קילומטר. ואם כך, איך מחליטים מי יגור מאחורי החומה ומי לא? "צריך להתחיל איפשהו", אומר זרילי, "אז מתחילים במקומות שיצמיחו את מרב התועלת למרב האנשים".
ניו יורק בימי הוריקן סנדי / צילום: רויטרס
זרילי סבור שאסור לבזבז אף רגע. עד סביבות 2030, המים בנמל ניו יורק עשויים להיות גבוהים בכ-30 סנטימטר מגובהם הנוכחי. זה אולי לא נשמע הרבה, אבל האמת היא שניו יורק לא חייבת להפוך לאטלנטיס כדי להיפגע אנושות. די בעלייה של 30 עד 50 סנטימטר כדי להפוך את רחובות העיר לבלתי עבירים בשעת הגאות. מחירו של ביטוח מפני הצפות ירקיע שחקים, ואילו מחירי הבתים בשכונות בסכנה יצנחו. ואז, כמו תמיד, תבוא גם סופה גדולה. אולי זה יקרה השנה, אולי ב-2018 ואולי ב-2029. אולי היא תהיה עוצמתית מסנדי ואולי חלשה ממנה. אבל אם ניקח כמקרה מבחן עלייה של 30 או 50 סנטימטר בגובה פני הים, ונוסיף עליהם עוד 4 מטרים של מים בשעת סערה, נהיה בבעיה רצינית. אדרבה, אם סופה כזו תכה בעיר לפני השלמת הפרויקט סביב מנהטן תחתית. המים יציפו את הרחובות, את המרתפים, את המכוניות, את תשתיות החשמל ואת מנהרות הרכבת התחתית. תושבי ניו יורק יגלו שגם אחרי 60 מיליארד הדולרים שהושקעו באזור לשם שיקום נזקי הוריקן סנדי, התשתית העירונית נותרה פגיעה ביותר.
לא קשה לתאר מה יקרה במקרה כזה: עסקים שלא צריכים להישאר במנהטן תחתית - קרנות גידור, בנקים, פירמות עורכי דין - יעברו למרכז העיר או לפרברי ניו ג'רזי. המנוע הכלכלי של העיר יתחיל לקרטע. דמי השכירות ומחירי הנדל"ן יצנחו. בסיס המס העירוני ייפול איתם. בעלי אמצעים ברחבי העיר יעברו להתגורר במקומות גבוהים יותר. העניים יישארו מאחור, בביצות המזוהמות של הבניינים הנטושים על שפת המים.
10% מהתוצר האמריקאי
ניו יורק היא כמובן גולת הכותרת. כמעט כל עיר חוף אחרת בעולם עלולה להיפגע מעליית פני הים, אבל בניו יורק מונח יותר על הכף. במונחים כלכליים גרידא, האזור המטרופוליטני של ניו יורק אחראי על כמעט 10% מהתוצר האמריקאי, לצד העובדה כי מדובר במוקד הפעילות הפיננסית הגדול בעולם. את ערכה הסימבולי של העיר קשה לכמת. 8.5 מיליון איש מתגוררים בה ועוד מיליונים קשורים אליה בקשרי עבודה, בקשרי משפחה או בכוח החלום להגיע אליה ולהצליח בגדול. "כדי להתמודד עם שינויי האקלים, אנחנו צריכים השראה", אומר ה*נ*ק אובינק, שליח מיוחד לענייני מים בינלאומיים מהולנד, שהיה מעורב בתהליך שיקומה של ניו יורק אחרי סנדי. "ניו יורק סיטי היא לב העולם המפותח. אם היא תעשה דברים כמו שצריך, היא תוכל לספק השראה גם למקומות אחרים".
ואכן, בעולם שבו פני הים הולכים ועולים, ניו יורק כבר מוכנה יותר מאשר רוב ערי החוף. יש בעיר שכל, כסף ותעוזה וניכר שהיא לא מתכוונת להיכנע ללא קרב. כל מי שראה את הסלעים המיתמרים מן הקרקע בסנטרל פארק יודע שחלק ניכר ממנהטן בנוי על צפחה בת חצי מיליארד שנה, שאינה חדירה למי ים. יש בה אזורים גבוהים למכביר, ולא רק במנהטן עילית, אלא גם לאורך הרכס החוצה את קווינס ואת ברוקלין.
ועדיין, מבחינות רבות אחרות, העיר פגיעה להפתיע. קודם כול משום שהיא שוכנת על שפך הנהר. ההדסון, הזורם לאורך הווסט סייד, זקוק למוצא. וכך, בניגוד לערי נמל כמו קופנהגן, אי-אפשר פשוט לסכור את ניו יורק מפני המים המתגבהים. שנית, משום שיש בברוקלין, בקווינס וחשוב מכול - במנהטן תחתית, אזורים נמוכים שהוגדלו מלאכותית (אם נשווה את מפת הנזק שגרם הוריקן סנדי ב-2012 למפה של מנהטן משנת 1650, נראה שהן תואמות להפתיע - כמעט כל הנזק אירע באזורים שהוגדלו באמצעות שפוכת).
ברוקלין ניו יורק / צילום אילוסטרציה: רויטרס
ייתכן שהקהילה הבינלאומית תתגייס בעשור הקרוב ותצמצם משמעותית את פליטות הפחמן, דבר שיוכל לסייע להאט את קצב עליית הימים. אבל האמת היא שאלא אם תצא אל הפועל תוכנית גיאו-הנדסית רדיקלית כלשהי, שתצנן את כדור הארץ בזמן הקרוב ממש, האנושות כבר חיממה את האטמוספירה די הצורך להבטיח שפני הים יעלו, ואף ימשיכו לעלות במשך זמן רב בעתיד. מחקרים עדכניים מלמדים שגם אם נייצב את פליטות גזי החממה ברמתן הנוכחית, פני הים עדיין צפויים לעלות עד כדי 20 מטר במאות הקרובות ולהישאר גבוהים במשך אלפי שנים. בתרחיש הזה, ניו יורק תהפוך לארכיפלג על החוף; חלקה הגבוה של מנהטן עילית, וכמה חלקים מברוקלין וסטטן איילנד, יהיו מעט מעל קו המים.
ואם נדמה לכם שעליית פני הים היא בעיה שממתינה אי-שם בעתיד, החדשות מן האזור הארקטי אינן מעודדות. הטמפרטורות שנרשמו בגרינלנד הקיץ היו הגבוהות ביותר שנרשמו אי-פעם. אילו הייתה רק עשירית מן הקרח בגרינלנד נמסה, היו פני הים ברחבי העולם עולים בכ-60 סנטימטר. הנזק למערב אנטרקטיקה, שכבר ניכר, עשוי להעלות את הימים כדי 3.5 מטרים.
עיר מוקפת חומה?
אשר לרעיון לבנות חומות סביב ערים, הרי שהוא ישן כמו הערים עצמן. בימי הביניים, חומות נבנו כדי להרחיק צבאות פולשים. כיום בונים אותן כדי להרחיק את אימא טבע. ואם בונים אותן היטב, הן עושות את העבודה. יותר מרבע מהולנד נמצא מתחת לגובה פני הים; ללא חומות, סכרים וסוללות, חלק ניכר ממנה כבר היה לממלכה ימית. ניו אורלינס קיימת כיום רק בזכות סכרי ענק. למעשה, כל עיר חוף בעולם מוגנת באמצעות קירות ים מסוג זה או אחר. אבל קירות כאלה אינם פופולריים כשהיו - אפילו לא בהולנד. "אנחנו מתחילים להבין שאי-אפשר להמשיך לבנות עוד ועוד קירות וחומות", אומר ריכארד יוריסן, מומחה הולנדי להגנה מפני שיטפונות, בשעה שאנחנו נוסעים יחד לאורך אחד הסכרים בהולנד. "לפעמים הם נחוצים, אבל לצד זה אנחנו מבינים שאנו צריכים ללמוד לחיות עם המים. אם לא בונים אותם נכון, קירות וחומות גורמים לא פחות בעיות מאשר הם פותרים".
החומה הניו יורקית עתידה להיות חיובית בתכלית. התוכנית להקמתה הייתה אחת ההצעות הזוכות ב-Rebuild by Design, תחרות עם תקציב כולל בסך 930 מיליון דולר במימון מחלקת השיכון והפיתוח האורבני של ארצות הברית, שנוסדה בשאיפה לספק למיטב האדריכלים ומתכנני הערים בעולם השראה לבנות מחדש ניו יורק טובה יותר. בסרטון אנימציה לקידום הפרויקט, הוא מוצג כמרחב ציבורי מלבב: גבעה מדושאת, זרועת פרחים ועצים, מלאה מעין פארקים שאפשר לשחק בהם כדורסל או לטייל בשמש. החלל הריק, המחוספס והבלתי נעים מתחת לכביש FDR היה למקום שילדים משחקים בו פינג-פונג ודוכנים אופנתיים צצים בו בסופי שבוע. הסוללה (שיסודה פלדה ובטון) מגינה על העיר מפני המים, וכמוה גם חומות מכוסות ציורים המשתפלות מטה מן הכביש. הכול עולץ ורב השראה: ביצורים מפני אסון קולוסאלי כאזור נוי אורבני.
הבעיה היא שהמחסום הממשי לא בהכרח ייראה כמו זה שבסרטון. כמה מתכננים עירוניים שאיתם שוחחתי מאמינים ששיקולים תקציביים והנדסיים לא יותירו את המאפיינים המלבבים האלה על כנם, כשיגיע הזמן לבנייה ממש. "בסופו של דבר, תהיה שם פשוט חומה ממש גדולה", אומר אדריכל שבחן את הפרויקט בעיון.
בעיה ברורה אחרת היא שמחסומים מגינים רק על מי שנמצא מאחוריהם. השלב הראשון של הפרויקט, שיימתח במורד האיסט סייד מרחוב 25 ועד רחוב מונטגומרי, לא רחוק מגשר מנהטן, יגן אמנם על כמה שיכונים ציבוריים גדולים בלואואר איסט סייד, כמו גם על תחנת משנה של רשת החשמל שהוצפה בהוריקן סנדי והחשיכה חלק ניכר ממנהטן.
"ברור שהעניין הוא וול סטריט", אומר קלאוס ג'ייקוב, מומחה לאסונות באוניברסיטת קולומביה. זה לא מפתיע, בהינתן חשיבותה של וול סטריט לכלכלה האמריקאית. אולם כמה זמן ייקח עד שרד הוק, שכונה מגוונת כלכלית בברוקלין, שנפגעה גם היא בהוריקן סנדי, תזכה גם היא להגנה? למעשה, אומר אלן בלומבורג, אוקיינוגרף מוערך ממכון סטיבנס לטכנולוגיה בהובוקן, ייתכן שמצבה של רד הוק אף יורע: "המחסום אולי ישאיר את המים מחוץ למנהטן, אבל מבחינת מי שגר בברוקלין זה לא יועיל - ואפילו יחמיר את הבעיה".
ולצד כל זה, הגדולה שבבעיות היא כפי הנראה השאננות. סוללות, סכרים ודייקים גורמים לאנשים להרגיש ביטחון גם כשלמעשה אינם בטוחים. כאשר הוריקן קטרינה היכה בניו אורלינס, היו אנשים שלא עזבו את בתיהם משום שהניחו שהסכרים יעמדו בפרץ; ההנחה הזו עלתה בחיי אדם. "מחסומים גורמים לאנשים להיות טיפשים", אומר יוריסן. "הם מאפשרים לך להתעלם מהסיכון שיש בחיים במקומות מסוכנים - אם משהו משתבש, זו עלולה להיות קטסטרופה".
היו גם רעיונות אחרים, פחות ברוטליים, להגנה על העיר. צוות שבראשו עמדה סוזנה דרייק - מתכננת ערים ניו יורקית הידועה בעבודה עם נופים טבעיים לצורך הגנה מפני שיטפונות - הציע עוד לפני הוריקן סנדי להחזיר את קו החוף של מנהטן תחתית לדמותו משנת 1650, לספק תשתיות הגנה מפני מים בדמות כספות שיותקנו מתחת למדרכות, להרים ולעצב מחדש את הרחובות כדי לאפשר להם לעמוד במים בשעת שיטפון, וכן לשנות את קו המים של מנהטן תחתית עם בצות מלח ואדמות בוץ שיוכלו לספוג את אנרגיית הגלים. ואולם, מדובר בפרויקטים מורכבים ויקרים, שקשה למכור בתור פתרון מיידי. הם גם דורשים מאנשים להכיר בכך שהעולם משתנה במהירות, ושבעתיד יהיה עליהם לחיות אחרת. הרבה יותר קל לבנות חומה ולשכוח מכל הסיפור; "עד שבאה סופה גדולה ומפילה את החומה", אומרת דרייק. "ואז זה אסון".
סופת הוריקן סנדי מנהטן / צילום: רויטרס
"תגיע נקודת ההיפוך"
ביל דה בלאזיו, ראש עיריית ניו יורק, אינו ידוע כמנהיג בעל חזון, אלא שבכל הנוגע לשינויי האקלים, דווקא יש לו רקורד מרשים - אף שהנושא כולו נכפה עליו הר כגיגית עקב הוריקן סנדי, שהיכה בעיר בעיצומן של הבחירות לראשות העירייה בשלהי 2012. דה בלאזיו, חבר מועצת העיר לשעבר, עסק בעיקר בסוגיות של חינוך ושל אי-שוויון כלכלי, ואולם, אחרי הוריקן סנדי הוא נכנס לעומק הקורה בכל הנוגע לסכנות שינוי האקלים. לזכותו ייאמר שהבין מיד שההוריקן לא נהג שווה בשווה בכל תושבי העיר. חודש לאחר הסערה אמר ל"ניו יורק טיימס" ש"אנחנו יכולים לראות את זה כ'אנחנו צריכים קירות ים' ואנחנו יכולים לראות את זה כ'אנחנו צריכים לבחון מחדש את הגישה שלנו בכל האמור לבטיחות, לביטחון הכלכלי ולשוויון הכלכלי".
שיקומה של ניו יורק לאחר סנדי היה פרויקט משותף לעיר, למדינה ולממשל הפדרלי. כמעט כל תקציבו הגיע מהקצבה פדרלית בסך 60 מיליארד דולר מאת הקונגרס, אשר התחלקה בין סוכנויות מדיניות ועירוניות שונות. תגובתו של הממשל הפדרלי להוריקן סנדי זכתה לשבחים, אבל שיקום לאחר סופה יחידה אינו דומה לבנייה מחודשת של העיר לטווח הרחוק. ובכל הנוגע לעניין זה לא זכתה העיר לסיוע משמעותי מוושינגטון הבירה - קל וחומר שלא מאלבני, בירת מדינת ניו יורק. לאחר סנדי, הורה אנדרו קואמו, מושל מדינת ניו יורק, על מחקר נרחב שילמד כיצד לסייע למדינת ניו יורק להתמודד עם שינויי האקלים - אך לאחר שהמחקר הושלם, הוא בקושי אזכר אותו. כמה מן הפרויקטים הקרובים ללבו בעת האחרונה, כמו למשל הצעה לשיפוץ בהיקף 4 מיליארד דולר של נמל התעופה לה גוארדיה, הנמצא באזור בסכנת הצפה, פשוט אינם הגיוניים בעולם אשר פני הים עולים בו במהירות.
בהתחשב במעמדו הנוכח-נעדר של המושל, מנהיגותו של דה בלאזיו מקבלת משנה חשיבות. נפגשנו ביום כדור הארץ, זמן קצר לאחר הנאום הקצר שנשא באו"ם לרגל החתימה על הסכם האקלים בפריז. הוא חלק שבחים רבים ומוצדקים להישגיה של ניו יורק בנוגע לשיפור יעילות הבנייה ולרכישת יותר חשמל ממקורות מתחדשים, כמו גם בנוגע למהלכים אחרים להקטנת פליטות הפחמן הדו-חמצני.
דה בלאזיו ראוי גם לקרדיט על מאמציו להפחית את טביעת הרגל הפחמנית של ניו יורק, והוא מרבה לדבר בצורה משכנעת על השלכותיו של שינוי האקלים מבחינת העניים ומעמד העובדים, ובכל זאת תהיתי אם ייתכן שהגיע הזמן להקדיש גם מחשבה אסטרטגית להישרדותה של העיר בטווח הארוך. האם לא הגיע הזמן לחשוב על העברת התשתית החיונית של העיר לאזורים גבוהים יותר? האם הגיע הזמן לשקול להעביר בני אדם מן האזורים הנמוכים?
דה בלאזיו לא שמח בשאלות שלי, והעדיף להתמקד באתגרי האקלים הנכונים לעיר היום ומחר. "הדרך הפשוטה לחשוב על זה היא שעכשיו ממש אנחנו צריכים לנקוט אמצעים מיידיים שיגנו עלינו מפני סוג הסערות שעשויות להכות בנו", הוא השיב. "אחר כך הכוונה היא להמשיך, לבנות הלאה ולנסות להישאר כמה צעדים לפני מה שצפוי להיות בעיה שתלך ותחריף. ואז, אם נעשה את העבודה כמו שצריך, תגיע נקודת ההיפוך. מבחינתי, מדובר באבן על אבן על אבן, פשוטו כמשמעו. משלימים את השלב הזה, ומיד מתחילים בשלב הבא. זה צריך להישאר בראש סדר העדיפויות הממשלתי עד שנבנה עולם שונה מאוד".
אני תוהה אם הגישה הזו תפעל מהר די הצורך. כשאתה מסתכל על מפות שיטפון שחוזות עלייה של 150 או 180 סנטימטר, שאלתי, מדובר בתרחיש די אפוקליפטי מבחינת ניו יורק, לא?
"כן. בסוף המאה. זה נכון".
זה לא עוד הרבה זמן.
"זה כן".
הנכדים שלך עדיין יהיו פה.
"כן, אבל בתור סוגיה של מדיניות ציבורית, אם נדבר על 75 או 80 או יותר שנים קדימה, אני חושב שמאוד-מאוד אחראי לומר, 'אוקיי, בואו נטפל קודם כול בצרכים של האנשים שנמצאים פה עכשיו', וזה נוגע גם ליכולת להתמודד עם אסונות וגם לסוגיות סביבתיות, אבל גם לכלל הצרכים האנושיים. אם לא את זה אנחנו רואים לנגד עינינו, כנראה שאנחנו ממש לא בסדר. לא?".
אין מנוס מנסיגה מנוהלת
אפשר כמובן לטעון שתפקידו של הממשל אינו רק לטפל בצורכיהם הנוכחיים של האנשים הנוכחיים, אלא גם בצורכיהם של האנשים לעתיד לבוא. כך נעשה בלונדון, לדוגמה, שהמחסום המגן עליה מפני הצפה עובר שיפורים, כדי שיוכל להגן עליה עד שנת 2100, וכן גם בגרמניה, שם הגביהו אזורים שונים מן העיר המבורג ומיגנו אותם מפני שיטפונות ברמה שאמורה לספק הגנה מפני עלייה של 7.5 מטרים בפני המים בשעת סערה. אבל לטוב ולרע, היכולת לחשוב על העתיד הרחוק - ולהיערך אליו - אינה ממאפייניה של אמריקה.
קלאוס ג'ייקוב היה הקסנדרה של הוריקן סנדי. ג'ייקוב הוא חוקר במצפה הארץ למונט-דוהרטי באוניברסיטת קולומביה. ב-15 השנים האחרונות, בהיותו חבר בפאנל העירוני לשינוי האקלים, הוא לקח חלק משמעותי בעיצוב תגובתה של ניו יורק לעלייה בגובה פני הים. הוא בן 79, בקולו עדיין ניכר שמץ של מבטא גרמני ויש לו מין ניצוץ בעיניים. שנה לפני סנדי, צוות המחקר שמימנה מדינת ניו יורק, וג'ייקוב עמד בראשו, פרסם הערכה של השפעות "סופה של פעם ב-100 שנה" על תשתית התחבורה של העיר. "הפוליטיקאים חושבים בסדר גודל של מועדי בחירות", הוא אומר. "אנחנו עדיין מאפשרים פיתוח על קו המים, אבל בעוד 50 או 80 שנה יצטערו על זה".
ג'ייקוב אמר לכל מי שהיה מוכן לשמוע שהשילוב של עליית פני הים ושל סופה עזה עשוי להמיט חורבן על מערך הרכבות והרכבת התחתית העירונית, להציף מנהרות ולהטביע ציוד מעל פני הקרקע. שנה לאחר מכן, כך בדיוק קרה. הרכבת התחתית הושבתה למשך ימים. מערכת התחבורה המשרתת מיליוני נוסעים לא חזרה לפעולה מלאה אלא כעבור כמה שבועות. הודות לאזהרותיו של ג'ייקוב, בין היתר, העיר סגרה את הרכבת התחתית ופינתה מערכות חשמליות מן המנהרות לפני שהסופה היכתה, ובכך סייעה להגביל את היקף הנזק.
ג'ייקוב סבור שעקב אכילס העירוני הוא הרכבת התחתית, שאינה ערוכה להתמודד עם מי מלח שיכולים לאכל מעגלים חשמליים ולפגוע גם בבטון של המנהרות. בתיאוריה ניתן לבנות את המערכת מחדש באופן שלא יאפשר חדירה של מי ים, אבל משלב מסוים ואילך, העלויות נעשות בלתי סבירות. "הכסף הוא העניין", אומר וורד, מנהל רשות הנמלים לשעבר, ומציין שרשות התחבורה המטרופוליטנית, המפעילה את הרכבות התחתיות בניו יורק, נאלצה להוציא 530 מיליון דולר כדי לשדרג את תחנת סאות' פרי במנהטן תחתית לאחר הפגיעה הקשה שספגה ב-11 בספטמבר. לאחר שהוריקן סנדי הפך את התחנה לאקווריום, לא הייתה לרשות ברירה אלא לסגור אותה למשך חודשים ולהשקיע עוד 600 מיליון דולר בתיקונים. כעת הותקנו שם מחסומים ניידים שימנעו את הצפת התחנה בסערה הגדולה הבאה, אבל מערכת הרכבת התחתית עודה פגיעה לנוכח עליית פני הים.
"אנחנו לא חושבים על שינוי האקלים באופן סיסטמטי", אומר מייקל ג'רארד, מנהל המרכז לחוק ושינוי האקלים בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת קולומביה. "אנחנו מתמקדים בסנדי, אבל גם דברים גרועים ממנה יכולים לקרות".
בסופו של דבר, יש רק פתרון אמיתי אחד לעליית פני הים: מעבר לאזורים גבוהים יותר. בעתיד הקרוב, אחד הכוחות המרכזיים שידחפו לכיוון של "נסיגה מנוהלת" (כפי שנוהגים לכנות זאת בעגה המקצועית של קובעי המדיניות) הוא העלייה במחירי הביטוח נגד הצפות. "כשאנשים יידרשו לשלם יותר ולשאת בעצמם בעלויות של הסיכון, גם ההחלטות שהם יקבלו בנוגע למקום המגורים שלהם ישתנו", אומר אלכס קפלן, סגן נשיא בכיר בחברת ביטוח המשנה העולמית סוויס רה.
"נצטרך ניו דיל חדש"
מדינת ניו יורק כבר בוחנת בשטח אפשרות לרכישת נכסים וולונטרית באזורי סיכון. ההיגיון פשוט: בטווח הארוך, זול יותר לקנות מאנשים את הבתים שלהם מאשר לשלם להם שוב ושוב על בנייתם של הבתים האלה מחדש לאחר סערה (יתר על כן, גם האנשים עצמם יוצאים כך מכלל סכנה). אחרי סנדי, ניו יורק הסכימה לרכוש כ-300 בתים באוקווד ביץ', אזור נמוך של סטטן איילנד, שנפגע קשות בסערה. אולם למותר לציין שכדי לרכוש בתי מגורים ועסקים במנהטן תחתית, יידרשו מאות מיליארדי דולרים. כמה מתכננים עירוניים דנו באפשרות אחרת: להציע הטבות מס והטבות כלכליות אחרות כדי לעודד תושבים ועסקים לעבור לאזורים גבוהים יותר. האם ייתכן שחלקים של מנהטן תחתית יתרוקנו מיושביהם האנושיים ויוחזרו לטבע? "הבניינים נבנו", אומר קארל אורף, מנהל התוכנית לתכנון עירוני בבית הספר לתארים מתקדמים באדריכלות, תכנון ושימור באוניברסיטת קולומביה. "אפשר גם לפרק אותם". סביר יותר שהחומות ילכו ויתגבהו עם עליית הימים.
ברוכים הבאים למצודת ניו יורק.
"מבחינת ניו יורק, זו רק תחילת הסיפור", אומר אובינק, השליח מהולנד. "העיר תידרש להתמודד עם עליית פני הים במשך עשרות ואפילו מאות שנים". ואם העיר מבקשת לשרוד, חומות לא יספיקו - תידרש גם מחשבה מחודשת על היחסים בין העיר לבין האנשים שמתגוררים בה. אם תפקידה המרכזי של הממשלה הוא להבטיח את ביטחונם של תושבי המדינה, מה קורה כשהאנשים מבינים שהביטחון מהם והלאה? ומה תפקידה של הממשלה בהרחקה של אנשים מאזורים מועדים לסכנה? כיצד תפצה הממשלה אנשים שנכסיהם שקעו מתחת לפני המים?
"יהיה צורך לחשוב מחדש על החוזה החברתי באמריקה", אומר האדריכל ההולנדי אדריאן גוזה, שמשווה את עליית פני הים לאסונות רחבי היקף אחרים שהניעו שינויים ותהפוכות היסטוריים. "נצטרך ניו דיל חדש".
בניגוד למיאמי או לבנגלדש, שעצם קיומן נמצא בסכנה, לניו יורק יש מספיק כסף ומספיק אזורים גבוהים כדי לצלוח את המאה הקרובה. השאלה היא איזו מין עיר היא תהיה: מקום בטוח, שוקק, עתיר אמנות ומסחר, מקור של השראה לעולם? "ניו יורק תמיד הגדירה מה זאת עיר ומה היא יכולה להיות", אומר גאי נורדנסון, מרצה להנדסה מבנית ואדריכלות באוניברסיטת פרינסטון. כעת עשויה ניו יורק להגדיר עבורנו מהי הישרדות אורבנית בעתיד שבו עתידים פני הים לעלות במהירות.
"אני מסתכל בסדר גודל של 100 שנה", מסכם גוזה. "אולי 240 או 270 סנטימטרים עלייה בגובה פני הים, ואנחנו יכולים להתמודד עם זה. אבל יבוא הרגע ובו כבר לא משנה מה נעשה - אפילו עיר עשירה כמו ניו יורק לא תוכל לעשות כלום כדי להגן על עצמה. מתי יגיע הרגע הזה? אני לא יודע. אבל הוא יגיע. מה שאימא טבע מזהירה אותנו מעכשיו הוא שהשליטה כבר לא בידיים שלנו".
כתבות
ני"ע
