הפרסומת האהובה עליי היא "yes וייטנאם" מ-2005 שנכתבה בתקופה שמחזמר היה מילת גנאי בקרב אנשי קריאייטיב (בדומה להיום), והוכיחה לכולם שהוא רק טכניקה, ואם יש בו רעיון גדול, משהו בולט ואחר, הוא יכול להיות מעולה. זאת הייתה תקופה שבה לא הייתה שאלה של פוליטקלי קורקט ומותגים פחות פחדו. נכון שגם אז קיבלנו מכתבים על השימוש הציני בשבויים אמריקאים, אבל לא היו רשתות חברתיות שהבעירו את זה. זו פרסומת שבאמת הביאה חוויה קולנועית גדולה מהחיים.
פרסומת אחרת שאני מאוד גאה בה היא מלפני פחות משנתיים: Ikea ThisAbles. זה פרויקט של שנתיים, עם המון שותפות ולקוח אחד אמיץ, שבסופו יצרנו קו של תוספות למוצרי איקאה שהופכים אותם לנגישים עבור אנשים עם מוגבלויות. יצרנו עולם תוכן שלם שפוגש את הצרכן באונליין, באתר איקאה, פיזית בחנויות, בסושיאל. זה פרויקט שעדיין חי וקיים ויצא מרעיון של אלדר יוסופוב, קריאיטיב פלנר במקאן, עם שיתוק מוחין.