רגולציה שמרנית של יחסי מין

החוק למניעת הטרדה מינית חוגג עשור, ובמאזן תקופתי כולל נראה כי תועלתו מרובה על נזקיו. ניתן, אמנם, לדון בשאלה אם החוק מרחיב את ההגדרה של הטרדה מינית יתר על המידה, אם אין הוא מותיר בידי רשויות התביעה שיקול דעת רחב מדי, ואם אין הוא מעודד אישומי שווא, אבל ענייננו כאן אינו באלה. אין לנו גם עניין בניתוח עובדות פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה שפורסם בשבוע שעבר, שבו נקבע כי ממונה שעבר על הוראות החוק, ישלם פיצוי למתלוננת, שעימה קיים יחסי מין, בהסכמה, במשך 8 חודשים.

באמירות השופטים בפסק הדין נחשפת תפיסת עולמם, והיא שעומדת בבסיס קביעותיהם הנורמטיביות. חשיפת תפיסת העולם השיפוטית מעניינת יותר מכל קביעה משפטית, מוצדקת כשלעצמה, בדבר העברת נטל ההוכחה לבעל המרות.

שתי השופטות שנתנו את דעת הרוב בהרכב, על נימוקיו החלופיים של הנשיא סטיב אדלר, הן השופטת ורדה וירט-ליבנה והן השופטת נילי ארד, שהסכימה לדבריה. השופטת וירט-ליבנה פתחה את פסק דינה בציטוט מהמשנה: "כל אהבה שהיא תלויה בדבר - בטל דבר, בטלה אהבה; ושאינה תלויה בדבר, אינה בטלה לעולם. איזו היא אהבה שהיא תלויה בדבר, זו אהבת אמנון ותמר; ושאינה תלויה בדבר, זו אהבת דויד ויהונתן".

פמיניזם רדיקלי

ציטוט זה מובא להנמקת קביעתה, כי קשר מיני מזדמן "אינו נחזה על פני הדברים כקשר רומנטי, המבוסס על רצונם החופשי של שני הצדדים". בהמשך הדברים מגלה השופטת את דעתה כי יחסי מין עם בעל-מרות מעלים את החזקה שהם נובעים מהעוצמה, מהמעמד ומיכולת ההשפעה של בעל המרות על העובד. זאת, אלא אם כן מעוניין בעל המרות לפתח מערכת יחסים שהיא מעבר ליחסי מין מזדמנים.

דברים אלה מנוסחים, אמנם, בלשון נקייה, נטולה הבדל מגדרי, אך הם חושפים תפיסת עולם שאינה שוויונית, לפחות לא במונחי הפמיניזם הליברלי. איש לא חולק על כך, שגברים עשויים לעתים לרצות לקיים יחסי מין מזדמנים, הנתפסים בעיניהם כטובת הנאה בפני עצמה, וזאת - בין אם הם ממונים ובין אם הם כפיפים במקום העבודה. ברם שופטות בית הדין לעבודה סבורות, כנראה, כי נשים המסכימות לכך הסכמתן מוחזקת כפגומה. עמדה זאת עשויה להתיישב עם אחת משתי עמדות מוצא שנדמות כקוטביות וכמנוגדות: שמרנות מוסרנית או פמיניזם רדיקלי.

מצד אחד, מזכירים דברי השופטת וירט-ליבנה את דברי הגמרא "נשים - דעתן קלה עליהן" ואת פירוש רש"י , נשים נוחות להתפתות. אם כך, אכן מוצדק שהמשפט יגן על הפתיות, הנוטות להסתנוור ממעמד ומעוצמה ולהסכים שלא בטובתן לקיום יחסי מין, שאין בצידם הבטחה רצינית למערכת יחסים יציבה ואולי אף ממוסדת.

ניצול מיני

לעומת זאת, דברי השופטת יכולים להתיישב גם עם יסודות ההשקפה של "הפמיניזם הרדיקלי" וההוגה המרכזית שלו, קת'רין מקינון. לדעתה, שורש הבעיה במעמד האישה נעוץ בכך שהתרבות האנושית יצרה אירוטיזציה של יחסי כפיפות והבנתה את יחסי המין כמודל של הכפפה. המין האנושי נתפס כנגוע מיסודו באי-שוויון. לפיכך, נשות תבל חיות כל הזמן תחת האיום של ניצול מיני, וכל אישה יש לראותה כניצולה של "תרבות-אונס". היחס המטריד לנשים במקומות עבודה וההיררכיה על בסיס מין במסגרתם, הם חלק מתרבות זו.

הנה כך, הכוחות החברתיים המאפשרים את עמדת הרוב בבית הדין הארצי לעבודה נובעים מקואליציית-קצוות שבין פמיניסטים רדיקליים מצד אחד לשמרנים מובהקים מצד אחר. המשותף לשני הקצוות הוא עמדה שלילית כלפי יחסי המין, ראייתם (מטעמים שונים לחלוטין) כדבר שיש לרסנו, וכעניין בלתי-שוויוני מיסודו, שבו הגבר זוכה בדבר-מה, ואילו האישה מפסידה או מעניקה את הדבר שהגבר זוכה בו. תפיסת הקואליציה הזאת עומדת ביסוד פסק-דינו של בית הדין הארצי.

פסק הדין מעודד אפוא קיום יחסי מין מטעמים "ראויים". כלומר, אהבת אמת שאיננה תלויה בדבר, הקמת בית ומשפחה וכיו"ב, ומבקש לרסן קיומם של יחסי מין אחרים. יש להניח, כי אם מעביד יינשא לבסוף לעובדת כדת משה וישראל, תופרך בדיעבד חזקת אי-החוקיות של יחסי המין ביניהם. השופטות קובעות כי הן מסתפקות גם בהרבה פחות מזה. למשל: באהבה רומנטית בסגנון המערבי, לא בהכרח עם חופה וקידושין, אך עם דרגה גבוהה של ריגוש, הערצה ותחושת רוממות-רוח.

הן מוכנות לקבל אפילו פחות מאהבה רומנטית שלמה, כזאת המשלבת את המסורת הנוצרית של הערצת המדונה באתוס האבירים של ימי הביניים. "כאשר בבסיס מערכת היחסים היו עניין אמיתי ורצון מוסכם של שניים, או אז תופרך טענה בדבר "ניצול יחסי מרות". "עניין אמיתי ורצון מוסכם של שניים", קובעות השופטות, יכול שיוכחו בדרכים שונות, ובין היתר, במקום שבו "הרומן" המתפתח אינו מוגבל למסגרת העבודה בלבד, או ליחסי מין מזדמנים במקום העבודה, בדרך אליה או ממנה.

במילים אחרות, מין לשמו, כזה הנובע מתאוות בשרים סתם, שאין בו חן והדר, לא רומנטיקה נשגבת ואפילו לא עדנה מתונה, לדידן של שופטות בית הדין, הוא מטיבו מעשה ניצול, וחזקה אפוא על עובדת שלא הסכימה לו, עד שלא יוכח אחרת.

בתנאים אלה, לא ברור מה מקדם פסק הדין. האם הוא מקדם שינוי חברתי רדיקלי, כזה המשחרר נשים מהכפפתן לגברים, מניצולן ומהחפצתן, או האם הוא אינו אלא גלגול מחדש של מוסרנות שמרנית, המבקשת, כמימים ימימה, להפריד בין יחסי מין "מהוגנים" לבין כאלו שחטא ביסודם.