ממשלה חדלת פירעון

בשבוע שעבר הורה הכונס הרשמי במשרד המשפטים, פרופ' דוד האן, לעו"ד חגי אולמן, האדם שמינה בית המשפט המחוזי בתל-אביב למשקיף בקבוצת אי.די.בי פיתוח, לבצע שורת פעולות בדירקטוריון החברה, נוכח ניגודי עניינים עם החברות האחרות בפירמידה.

איש לא נפל מהכיסא מרוב הפתעה. ההנחיות מהכנ"ר האן לאולמן, ומאולמן למטה, אל החברות שבפיקוחו, היו צעד מחויב המציאות, המשך טבעי להחלטת השופט המחוזי איתן אורנשטיין להתחיל בתהליך של הבראה מפוקחת בקבוצה, שחוליי הממשל התאגידי שלה גלויים כיום לעין כל.

לאחר החלטת בית המשפט על מינויו של עו"ד אולמן למשקיף, כתבתי כי לפי שעה נותר נוחי דנקנר, בעל השליטה בקונצרן, "בכיסא הנהג", כשאולמן "מציץ מאחורי כתפו", וכי בהמשך "הם עשויים להתחלף במקומותיהם".

החילופים התרחשו מהר מהצפוי. אכן, אין כל סיבה להמתין בביצוע תיקונים מיידיים בממשל התאגידי בקונצרן דסק"ש, כאשר ברור כי כשאותם אנשים ממש יושבים בדירקטוריונים של החברות בכל הקומות, יקשה עליהם לפעול לטובת החברה ולמען הנושים של כל אחת מהחברות בכל אחת מהקומות - בנפרד מכל אינטרס אחר.

אלא שמעבר להסבר הפורמליסטי הזה, הן בהחלטתו של השופט אורנשטיין והן בהנחייתו של פרופ' האן, יש משום אלמנט עונשי כלפי מי שסרחו. קבוצת דסק"ש מגלגלת מיליארדי שקלים של כסף ממונף, רובו כסף ציבורי המצוי בבעלות העקיפה של ציבור החוסכים הפרטיים.

הרחקת כמה מהדמויות המרכזיות בדירקטוריונים בקבוצה ממוקדי קבלת ההחלטות היא בין היתר ביטוי לנורמה שאמורה לשרור בקרב מי שנטל על עצמו אחריות כה כבדה: "כשלת, זוז הצידה". כשמהמרים בהיקפים של מיליארדים, צריך להתקיים מנגנון של שכר ועונש.

אך מה הם עשרת מיליארדי השקלים שחייבות במצטבר החברות בקבוצת אי.די.בי, לעומת יותר מ-40 מיליארד השקלים שחייבת ממשלת ישראל לתקציב 2012? היכן הפיקוח על הממשל התאגידי של הממשלה, שהכניסה את התאגיד הקרוי מדינת ישראל לבור פיננסי המחייב כעת צעדי הבראה, כדי שלא להידרדר להקפאת הליכים?

בשנת 2012 מעלה ממשלת ישראל בתפקידה. בדיעבד מתברר כי היא הפגינה הפקרות תקציבית, הוציאה ללא גבול והשקיעה את התאגיד שבניהולה בבור תקציבי מסוכן. הדברים נלמדו בדיעבד, שכן הממשלה פעלה ככל הנראה במכוון ובאופן מתואם להסתיר מהציבור את עומק הבעיה.

גיבוש תקציב המדינה ל-2013 נדחה שוב ושוב כדי לא לעמוד במוקד מערכת הבחירות שנוהלה בשלהי 2012 ותחילת 2013. המידע הוסתר מהציבור, הבור הועמק יותר ויותר, והתוצאה מתבטאת כעת בגזירות התקציביות שהן חלק מהתקציב שפרסם משרד האוצר ליתרת 2013 ולשנת 2014.

זו המציאות המשפטית והממשלית בישראל: במקרה שבו חברה כלכלית, המגייסת כספי ציבור וממנפת עצמה בהלוואות מול בנקים ומוסדות כלכליים, נקלעת לקשיים בפירעון חובותיה, היא זוכה לטיפול צמוד מצד המערכת המשפטית הרלבנטית - בית משפט של חדלות פירעון, הפועל בהתאם לסעיפים רלבנטיים בחוק החברות, וכניסה לפעולה מצד הרגולטור המפקח.

תספורת כפויה, בדמות מסים מאמירים

מהעבר השני, המנגנונים הפוליטיים, המשחקים בסכומים גבוהים בהרבה, פועלים ללא כל פיקוח מובנה. הם אינם "אנשי עסקים" מקצועיים, הם אינם ממלאים תפקידים של דירקטורים, המחויבים בהוראות חוקיות, בכללי ממשל תאגידי, בוועדת ביקורת וברואי חשבון מלווים.

הם בסך-הכול "פוליטיקאים" המקבלים החלטות על תקציבים של עשרות מיליארדים, ואין עליהם כל מורא מלבד מוראה את התקשורת, הנדחפת לעסוק בטפל ובפיקנטי ולהניח לכסף הגדול להמשיך לזרום באין מפריע; וכמובן, מוראו של הציבור - שהוא זה שאמור להעביר מכהונתם את בעלי התפקידים שסרחו.

מבט על הרכב הממשלה הנוכחית מגלה כי בבחירות 2013 הציבור עשה שימוש חלקי בלבד בכוחו להזיז הצידה את חברי הדירקטוריון הממשלתי השותפים למחדל הגירעון העמוק כל-כך.

יו"ר הדירקטוריון, ראש הממשלה בנימין נתניהו, נותר ישוב על מקומו. חלק מבעלי התפקידים הבכירים הוחלפו, אך השותפים העיקריים למחדל הבור התקציבי עדיין עמנו.

בשורה התחתונה, את התספורת הכפויה, בדמות מסים מאמירים ושירותים ממשלתיים פוחתים, ישלם הציבור כולו.