קורבנות המאה ה-21: פעם הם היו אדוני העיר - היום הם מוצג מוזיאוני

"בעתיד זה יהיה בכלל מלוויינים"

ותק: למעלה מ-50 שנה

ב-1948 נכנס יורם אילן, לראשונה בחייו, לחדר הקרנה. זה היה בקולנוע קסם, על שפת ימה של תל אביב. המקרין נתן ליורם בן ה-11 לנקות את המכונה, וכשהיה מוכן וראוי, גם להשחיל את הצלולואיד. שישים שנה מאוחר יותר הוא ניצב בחדר המכונות של קולנוע מוזיאון תל אביב, המקרין הפעיל האחרון מעידן בתי הקולנוע הגדולים. בתום הקרנת זוכה האוסקר "הזייפנים", הוא כיבה את המכונות ואמר, "עזוב סרט, איך הייתה ההקרנה?"

הוא עשה כל מה שאפשר לעשות. הדביק את הפרסומות של יאה-נאה, הפרסום ש"עולה כסף, אך שווה זהב". שימש שליח של חברת פוקס, רוכב על אופניים עם סבל, מביא גלגלים של הסרט לבתי הקולנוע, בעיקר כדי שיהיו לו חתיכות פילם. וכמו כל בני דורו התפלח לסרטים. סדרן בבית העם שזיהה את התלהבותו לסרטים אפשר לו תמיד להיכנס.

"כולם מתראיינים היום ואומרים, 'אני הילד מסינמה פרדיסו'. שיגידו", הוא מגחך ומציג את תמונת הרקע על הסלולרי שלו. תצלום של מכונת הקרנה ישנה. "כשאני בא לעבודה, אני נותן נשיקה למכונה. כשכואב הראש, אני מקשיב למכונת ההקרנה, ועובר לי הכאב. כל-כך אהבתי להקרין. אהבתי לראות את הפלא הזה שזז על הקיר. הקרנתי לילדים בימי הולדת בשמונה מילימטרים, אפילו בשירותים אצלי בבית שמתי תקע, והקרנתי צ'רלי צ'פלין על הקיר".

בצבא עמדו על כישוריו, שלפו אותו מטירונות שריון, היישר לתא המקרין. "הקרנתי בשלוש מלחמות. הגעתי עם טנדר ליחידות, שמתי מסך, שאבתי חשמל מגנרטור, והקרנתי". אחרי הצבא עבד בקולנוע מתמיד ובקולנוע מקסים, קפץ למאיון בחיפה, ובמשך שלושים ויותר שנים היה מקרין הבית של גלובוס. הוא פתח, כדבריו, את קולנוע סינמה 1 בתל אביב, וזוכר בבירור את ליל ההתקפה על מלון סבוי הסמוך. "דרך החלון של חדר ההקרנה ראיתי הכול - השתלטות המחבלים, היריות, הסירנות. נסגרתי בחדר, כיביתי את המכונה ואת האורות באולם".

הוא עוד זוכר את הזמנים שגלגלו תרגום בצד ונתנו סיבוב במנואלה למכונת ההקרנה. סרט הצלולואיד הישן הכיל ניטרט, שהיה מועד לדליקה. שני מקלות פחמים סידרו את הפוקוס של הסרט, והצריכו השגחה מתמדת. "המקרינים היו חייבים, על-פי חוק, לשתות חלב בגלל ה-co2 שפלטו הפחמים. הסרטים גולגלו ביד, וכשנקרעו היינו מדביקים אותם באצטון. מאז יש ספלייסר, ולא צריך לגלגל, ואפשר גם לצאת מחדר המכונות. אם אני שם נכון, הפריים קבוע, רץ עד הסוף בלי תקלה. נוח להקרין היום. הכול מחשב, חיישנים".

האם הוא מתגעגע לבתי הקולנוע הגדולים? "היה אחרת. היינו כולם כמו משפחה. היו אז רק שלוש הצגות ביום, כל המקרינים היו נפגשים בבוקר בקפה נגה, ואחרי העבודה הלכנו ל'לב הרחב', מסעדה ליד קולנוע אלנבי. לכל העובדים היו מדים ייצוגיים עם הסמל של גלובוס. פעם בשנה היו קונים לנו בגדי קיץ, פעם בשנתיים חליפות באופנת סגל. למקרינים נתנו חלוקים של אתא".

כל חבריו למקצוע נעלמו עם עידן רבי-האולמות, פוטרו או יצאו לפנסיה, ומספר המקרינים ירד לשליש. "היום עובדים סטודנטים, לא מקצועיים כמונו. להשחיל אני יכול ללמד גם אותך בתוך יום, אבל צריך ניסיון. היום לוקחים בחור צעיר, משלמים מעט ושמים אותו אחראי על שמונה עד עשרה מסכים. אני שומע שהולכים להכניס לעזריאלי הקרנה דיגיטלית עם דיסקים. יצטרכו רק מישהו שיעמוד ליד מחשב. בעתיד זה יהיה בכלל מלוויינים, ואז כבר לא יהיה חדר מקרין. מה זה עושה לי? זה יהיה עידן אחר, ומקצוע המקרין ייעלם, כמו עוד הרבה דברים שאינם עוד".

בנימין ערב, 77, שען

"זה מקצוע יהודי שהציל רבים בשואה"

ותק: 51 שנה

אביו פתח את העסק בשנת 1904 בקהיר, כך מלמד השלט בחנותו של השען בנימין ערב, בפסג' הישן של סולל בונה בפינת הרחובות רוטשילד-אלנבי. החנות בולטת בממדיה הנדיבים בהשוואה לרוב הכוכים המשרתים כיום שענים. "רוב השענים רצו מקום קטן, פינה, בית מלאכה שיאפשר להם מחיה מהתיקונים", הוא מסביר.

ערב הגיע לישראל ב-1957. הוא זוכר שענים רבים שהגיעו אז מפולין. "זה מקצוע יהודי שהציל רבים בשואה. כשבאו בסלקציה ושאלו מה אנשים יודעים, לקחו הצדה רופא אחד לכל היותר, אבל התעניינו בכל שען. למה? כי עם אותה יכולת שיש לשען בידיים, הוא יכול לתקן ספידומטרים של כלי רכב ולוחות שעונים במטוסים. השענים שהגיעו הנה עזרו לתקן גם את המטוסים בתעשייה האווירית. אותי לקחו בצבא לפנות מוקשים. גם לזה צריך רגישות של שען".

שענים רבים שולחים אליו קליינטים, אולי אצלו יימצא להם הפתרון. קירות החנות בנויים עשרות רבות של מגירות קטנות. בתוך כל מגירה חלקי שעון זעירים, מלאי שנותר מהזמנות ישירות שעשה לפני שנים משוויצריה. הוא היחיד שמחזיק בהם. על הקירות מסודרים גם שעוני קיר, אורלוגינים, קוקיות. בצד ניצב מכשיר ענק לניקוי שעונים, שרכש בזמנו, "וכל השענים באו להסתכל. כששמעו כמה עלה המכשיר, אמרו, אה, אני אנקה ביד. שיהיה להם לבריאות".

ערב די מאוכזב ממצב המקצוע כיום, ולא רק בארץ. "הייתי ביוון, אין שם עכשיו חנויות שענים", הוא מספר. "זה או שעונים שקונים בסופר, או חנויות לוקסוס לתיירים, שמוכרות שעונים ב-40 אלף דולר. אתה מביא את השעון לחנות של לונג'ין, והם שולחים אותו לתיקון לחברה בשוויצריה. זה עולה המון כסף. החברה גם לא מעוניינת לספק חלקים, ולוקחת אליה את השעון לאוברול".

מה שנשאר מהמקצוע היהודי כיום, על-פי ערב, הם "אלה שמוכרים ולא יודעים מה הם מוכרים, ובמחירים מצחיקים. ב-90% מהשעונים הזולים יש מנגנון פלסטיק, ואני בכלל לא מכניס אותם לחנות". אחר כך נכנס לקוח שקנה אצלו בטרייה, והשעון שבק. ערב לא טורח לקחת את השעון לידו. "זה סווטש", הוא מבשר ללקוח, "לא מיועד לתיקונים, אי-אפשר לפתוח אותו". כשהלקוח ההמום מסתלק, ערב חוזר לדבר בשבח השעונים המכניים, "שאותם היה אפשר לפתוח ולתקן. בדרך כלל באים להחליף רצועות ובטריות. ולמי שיש שעון מכני, רוצה או לא, מתייצב אצלי ארבע פעמים בשנה - נשבר קפיץ, להחליף מפתח, לנקות ורצועה. היו לי פה פעם ארבעה עובדים. היום אני לבד, בוחר את העבודה".

ומה עם שעוני האורלוגין? "כולם אלקטרוניים ולא יקרים", מרגיע ערב את ההתלהבות הרומנטית. "מכניים כמעט שאין וגם קשה לתקן. פעם נסעתי לטבריה, נכנסתי למסעדה והיה שם שעון אורלוגין. שאלתי למה לא עובד, אמרו מקולקל ואי-אפשר לתקנו. אמרתי, תנו לי. לקחתי את השעון אליי הביתה, כעבור חודשיים הודעתי שהשעון מוכן. באה אליי בעלת המסעדה הביתה, ונכנסה בבכי לחדר שבו היה השעון. 'זה היה הדבר היחיד ששמרנו מהבית', אמרה. שעון מזכיר לנו הכול. תביט בשעון מאחוריי. אורלוגין מכני משנת 1900, קניתי אותו כשהגעתי לישראל. אם היה לשעון הזה פה, אתה יודע איזה סיפורים היה מספר לך?"

נכנס חבר, שען ותיק, ושניהם מתווכחים בשאלה אם יש עתיד לשענות או לא. הידיד אומר שהמקצוע מת, ערב אומר שבשווייץ ובצרפת מכריזים כל שנה שהם זקוקים לאלפיים שענים, ומוכנים גם להכשירם, "אבל זה לשעונים חדשים ויקרים, לא לדברים שאתה ואני נוכל לתקן. מי שנשאר פה זה ברמת הפיצקעל'ה, אלה שמרכיבים בטרייה ורצועה".

ערב נזכר שבסוף שנות ה-70 פתחו בישראל בית ספר לשענות, ונפסק, כך שאין ממש סיכוי שיגדל כאן דור חדש של שענים יהודים. "הבן שלי למד את המקצוע, היה בא אליי בחופשים לפני ואחרי צבא, אבל אמר לי, אבא, אין פה פרנסה. הלך ולמד הנדסת בניין. שאני אעזוב? בשביל מה, לשבת בבית ואשתי תגיד לי מה לעשות? מפה אני ישר הולך לירקונים".

צבי פופר, 38, נפח

"מי הולך היום לנפחות? זהו כמו מסלול הררי רצוף בשבילי יעלים"

ותק: תשע שנים

"עשיתי את הפטיש והאזמל במו ידיי", מתגאה צבי פופר, "גם את הצבתות והמלקחיים. לפטישים הקנויים אין עמידות בעבודה בברזל חם. הפטיש מתעוות, וגם לא עושים אותו במשקל הרצוי לי. נפח הוא כמו טניסאי, שצריך להחזיק מחבט שהוזמן לפי מידת היד שלו. גם המחלות שלנו דומות. אבל בניגוד לטניסאי, שבגיל 50 הוא סוס מת, אנחנו יכולים להמשיך בנפחות עד גיל 90".

המסגרות הרגה את מקצוע הנפחות. כמעט. יש עדיין דברים שרק נפחים יכולים לעשות. "אנחנו מגיעים לרמות צורניות בלתי מוגבלות", מספר פופר. "מסגר חותך, מרתך, מכופף, אבל שום ממד אמנותי, שום ייחודיות. מסגר נותן לך מוצר תעשייתי, לעומת הנפח שיש לו כתב יד".

פופר היה מסגר בקיבוץ געש. יום אחד נתן מכה על ברזל חם, "ונפתחה לי דלת לעולם אין-סופי של אפשרויות עיצוביות-פיסוליות", זה היה לפני 16 שנה. הוא נסע מאז לגוואטמלה ועסק בשריון מכוניות פאר, ואז החליט לחזור ולהתמסר לנפחות. "רציתי משהו שתהיה בו עשייה, וכצעיר שעדיין לא חבש כיפה וקיים מצוות, זיהיתי בנפחות אלמנט של גבריות. זה אתגר פיזי בלי לטפס לפסגת ההימלאיה. זה להכות בברזל, החומר הכי חזק בטבע, הברזל החם ששווה להתפרצות לבה.

"מי הולך היום לנפחות? זהו כמו מסלול הררי רצוף בשבילי יעלים. כל פעם מסגרים רוצים לממש את עצמם כנפחים, מטפסים על שבילי היעלים האלה, וצונחים לתהומות, ובאים מסגרים חדשים. גם אני, כלכלית, רואה את התהומות. קשה להתפרנס מנפחות. לקוח לא רואה את ההבדל בין השטנץ של מסגר לעבודת הנפח, ולא מוכן לשלם. נכון, כולם בונים היום, אבל הלקוח מגיע לנפח בסוף התהליך, אחרי שהקבלן כבר הפשיט אותו, מותש וחסר אמצעים ומוטיבציה. הוא לא מבין את החשיבות הוויזואלית העצומה שיש למעקה הבית שלו, ואז פונה לאופציה הזולה".

עיקר עבודתו הוא לבתים פרטיים, אם זה למעקות או לריהוט. פופר, שמקום עבודתו בשכונת פלורנטין, מספק אלמנטים מורכבים גם למהנדסים-קבלנים. אפילו אמנים כמו אורי ליפשיץ נעזרים בו ליצירותיהם. הוא מאמין בנפחות, גם אם אנחנו לא חיים בארץ עם מסורת של אספנות סכינים וחרבות עתיקות. פופר מזהה הרבה קולגיאליות בין נפחים, אחוות לוחמים והחלפת ידע, "הרבה יותר מרופאים רוחשי אינטריגות. כי נפחים עובדים בשטח, כולם מתלכלכים מהבוץ, ואוכלים מאותו מסטינג".

האם הנפחות תשרוד? "נפחות היא פועל יוצא מהצורך בצורות מיוחדות. אני לא מאמין שבטווח הרחוק יימצאו חומרים תחליפיים, כמו פלסטיקים קשיחים, שישנו את תפקידו של הברזל".

דורון בר-יעקב, 45, בולאי

"הילדים שלי כבר לא אוספים בולים"

ותק: 29 שנים

ב-1951 הגיע אבנר בר-יעקב ארצה מרומניה, שם היה פעיל מרכזי בשוק הבולים המקומי. כעבור שנה פתח את מרכז הבולים בקומת הקרקע בבניין משרדים ברחוב אלנבי בתל אביב. באותו בניין היו חנויות נוספות לממכר בולים ולסחר בהם. הוא נהג להוציא לרחבת החנות תצוגה משתנה של בולים, לראיה מוצג השלט "תערוכת בולים" שנותר בחלון הראווה הריק, זכר לימים עברו. בר-יעקב מת ב-1989, ובנו דורון ממשיך בעסק המשפחתי.

קשה להבין היום את ההתרגשויות שהיו פעם סביב סחר בולים ואספנות שלהם. באירופה המשיכו לסחור בהם גם בתקופת המלחמה, וגם בישראל הצעירה פרח שוק בולים. בשנות ה-50 אף פעלה בארץ בורסת בולים שלמה, שכללה פרסום קבוע של מחירי בולים. לדברי בר-יעקב, בעצם ימי מלחמת העצמאות אנשים עמדו בתור לדואר לרכוש בולים שזה עתה יצאו. הוא מציג קטלוג בולים עם הסדרות היקרות, אלה שיצאו ואלה שדווקא לא יצאו. למי שמתעניין, 6,000 דולר לסדרת דואר עברי המיתולוגית.

"אנשים מכרו רכוש לקנות בולים, מתוך מחשבה שערכם יעלה", הוא מספר. "אבי שכר פה עוד חנות ועוד חנות. החגיגה נמשכה זמן לא ארוך. נכנסו לבורסה אנשים שקיוו להתעשרות מהירה, הדואר הדפיס ללא ביקורת, ובין השנים 1960-1954 הייתה המפולת הגדולה של הבולים. נשארו רק המקצוענים, ומי שבאמת אוהבים בולים. באופן כללי, בולי ישראל היו מבוקשים אחרי אירועים שהעלו את קרנה של ישראל בעולם. מלחמת ששת הימים, מבצע אנטבה".

מאז משבר המניות והאינתיפאדה הראשונה הצטמצם העניין בבולים מישראל, והמכה הבאה ניחתה עם עידן המחשב. אבל בחודש הבא תתקיים בגני התערוכה אליפות העולם בבולאות, יוצגו בה אוספים משבעים מדינות בשווי 100 מיליון דולר, "ושוב צפויה התעניינות בישראל וכניסת חבר'ה צעירים לעיסוק בבולים".

אספן נכנס לחנות ומציג את אלבומו לרכישה. בר-יעקב עובר עליו דף-דף, בתוך שניות. הוא מאתר שלושה בולים שכדאי לשבת עליהם במועד מאוחר יותר. כל היתר ניתן לראות באלפי אלבומים שקבורים בבתים בישראל. בר-יעקב מדבר בניחותא, שומר על האנרגיה המקצועית. גם הערכת בולים כרוכה בתשלום, לבול יכולות להיות שש-שבע הערכות שונות, על-פי פרמטרים שונים.

בר-יעקב אינו שותף לדעה הרווחת שעידן הפקסים והמיילים פגע בסחר הבולים. "מי שנפגע בעיקר זה הדואר, ובייחוד במכתבים לחו"ל. לא בחנויות ובאספנים. רוב הכנסותינו לא נבעו משם". והאינטרנט? "פגע, אבל לא הרס. אם פעם היו זקוקים לנו, ניתן היום לקבל באינטרנט אלפי הצעות באופן ישיר, להשלים מה שחסר לך לסדרה. אבל יש חסרונות. אתה לא בא במגע עם הבולים, והיו כבר סדרות שהגיעו לרוכשים שלא במצב שדווח. אבל זה נכון שהרבה סוחרים עזבו את החנויות שלהם ועובדים דרך הרשת, כמעט ללא מגע אנושי. אני לא אוהב את זה. זה פוגע בתחום רחב של אספנים שאוהבים לבוא ולדבר ולהתייעץ".

דורון הוא בן יחיד, נולד להוריו כבן זקונים. "כשאדם כמו אבי לקח אותי תחת חסותו, זה היה אבא, חבר, אח, הכול. ולא שהתמכרתי בקלות לבולאות. היו התנגדויות. עשיתי כבר התמחות כעורך דין, אבל ויתרתי על המקצוע. אני בעצמי אוסף, אבל היום אני מתרכז רק בדברי דואר ששרדו מהתרסקויות מטוסים, מתאונות ומשריפות. זה תחום האוספים הביזאריים. הילדים שלי כבר לא אוספים בולים. אני חושש שכל-כך ארצה שיאהבו את זה, שהם יברחו כל עוד נפשם בם, אז אני מנסה בלשון עדינה, שזה יבוא מהם".

יצחק ידיד, 66, חנווני

אני לא מאמין שמישהו עוד יעשה פה מכולת"

ותק: 32 שנה

המכולת של יצחק ידיד ברחוב צדדי היוצא מרחוב איבן גבירול היא אחת מחנויות המכולת האותנטיות האחרונות שנשארו בתל אביב. מרב המצרכים מסודרים בארונות עץ מאחורי גבו של החנווני. רוצה? הוא ייתן לך. הגישה החופשית היחידה היא למקרר הענק עם מוצרי החלב והגבינות ולמתקן הגלידות. קשה להבין מידיד מדוע לא שינה את השיטה במהלך השנים הטובות. המצב כרגע רע, הוא חוזר ואומר בכמה וכמה אופנים. משפט המפתח שלו: "תרשום, הסופרים הרסו את חנויות המכולת. הם מוכרים ללקוח במחירים יותר נמוכים ממה שהסחורה עולה לנו בחברה".

כמה עשרות בעלי מכולות ומרכולים התארגנו נגד הסופרים שפתוחים כל הלילה. ידיד לא הצטרף. הוא לא מאמין שיעזור במשהו. מדוע לא עשה מתיחת פנים, והפך את המכולת למיני-מרקט? "צריך לקנות הרבה סחורה מהחברה ולשלם להם הרבה כסף. זה לא משהו שאני יכול לעמוד בו. שום שינוי לא יעזור. נס קפה, שהסופר מוכר ב-17.90 שקל, עולה לי 18 שקל".

המדפים מאחוריו מדולדלים, על הרצפה קופסאות קרטון ובתוכן מצרכים להחזרה. "אין מחזור, ומיום ליום מפסידים לקוחות", הוא אומר. "לא ייתכן שבמשך ארבע שעות לא ייכנס לקוח. כל הדירות בסביבה מושכרות לצעירים; יוצאים בבוקר, חוזרים בלילה, אוכלים במסעדות, ובדרך הביתה עוצרים בסופר וקונים. הנה", הוא מצביע על שכן שעובר עם שקית מצרכים ונכנס לביתו, כאילו אין מכולת ליד ביתו.

המכולת ממוקמת ליד בית הספר צייטלין. ילדים תמיד היו מקור הכנסה צנוע אך קבוע לחנוונים, אבל לא עוד. "יש להם הכול בבית הספר, ובגלל בעיות בטיחות יש היום שומר ומורה בשער, ולא נותנים לתלמידים לצאת החוצה בהפסקות. לפעמים תלמיד או שניים מתחמקים החוצה, ובדרך הביתה תלמידים לוקחים ופלה או קרטיב. בבוקר יש כאלה ששכחו בבית, וקונים אצלי לחמנייה עם יוגורט. זה לא פרנסה".

ידיד עובר על הסחורה בחנות: "הזמנתי אתמול ארבע לחם, מכרתי אחד. מחזיר את מה שנשאר אחרי שבוע. גם קופסאות לא הולך. שוקולית אני מחזיק חודשיים, נגמר התאריך, ואני מחזיר. בחברה לא אומרים כלום, כי אני עושה הזמנה חדשה. אם לא הייתי מזמין שוב, הם לא היו לוקחים בחזרה. אני קונה מהחברות כבר שלושים שנה. אולי יום אחד יגידו לי משהו. אני מקפיד לקנות מעט, לפזר קניות, כי כל הזמנה צריכים מינימום 300 שקל.

"מה הולך? דברים דחופים. מורות נכנסות ולוקחות קרקרים. אבל קורנפלקס, למשל, אני לא מזמין, כי לא מבקשים. אין פה ילדים למשפחות. רק זקנות או צעירים. אין אף ילד קטן בסביבה. בקבוקי יין? אתה צוחק. עברה שנה, ואי-אפשר להחזיר אותם. אני גם לא מאמין שבפסח יקנו אצלי. ילכו לקנות אצל אחרים".

ידיד סוגר מוקדם. "ראית מכולת שסוגר בשש? מה לעשות, לשבת כדי למכור עוד חלב?" את המקרר עם השניצלים חיסל לפני חודשיים-שלושה. הוא מתלונן על הארנונה הלא הוגנת, כדבריו, 1,600 שקל, ושכר הדירה, 1,800 שקל. הזמנים הטובים נמשכו עד שנת 1990. "עשיתי קופה של 2,000-1,500 שקל ביום. החזקתי פועל, שיעזור לי עם הסחורה, שיביא לקונים הביתה".

בשנות ה-70 עבד ידיד בחברת ויטה, חילק סחורה למכולות הרבות שהיו אז בתל-אביב. בעלת המכולת שכנעה אותו לקחת את העסק. "אמרתי להם שעוד שנה אני עוזב. אני בן 66, סתם לשבת בחנות אין טעם. קיבלו את זה בהבנה. אני לא מאמין שמישהו עוד יעשה פה מכולת".

שרה הרטשטיין, ספרנית

"זה דור שבלי ספר לא יכול ללכת לישון"

ותק: שנתיים לבדה

שרה הרטשטיין גדלה בספרייה ההונגרית שבבעלות הוריה. "אימא שלי החזיקה אותי פה בלול. למי היה אז מטפלות? לא הלכתי לקייטנות, את כל החופשות ביליתי פה". בערב פסח שנת 2006 התמוטטה האם בת ה-85, בספרייה. "אירוע מוחי. החזיקה מעמד עוד שלושה חודשים. כמו שחקן שחלומו לגמור את חייו על הבמה". הבת ירשה את הספרייה.

הספרייה ההונגרית נפתחה ב-1945. היא הייתה שייכת לעיתונאי יוסף ימבור מ"על המשמר", ונקראה על-שם אשתו אלישבע, שניהלה אותה. אמה של הרטשטיין, אילונקה, שעלתה לישראל ב-1950, נקראה לסייע. "היה לה מקום עבודה מובטח באל על בתור מנהלת חשבונות. היא באה לעזור לשבועיים, אלישבע חלתה ונפטרה, ואמי נשארה פה 55 שנה".

650 קוראים היו לספרייה ההונגרית בתקופת העליות הגדולות, אחת מחמש ספריות הונגריות בסביבה, לצד עשרות ספריות ששירתו עולים מארצות אחרות, שלא לדבר על הספריות הפרטיות הרבות בעברית. ספריות היו פעם עסק לא רע במדינת ישראל, ורבים וטובים עברו במקום. "טדי קולק החליף ספרים, אפרים קישון רב עם אמי כדי שתדחוף את ספריו, ישראל קסטנר, ההורים של איתן הבר, ההורים של לילי שרון - אמי הכירה את כולם", מספרת הרטשטיין. "אבי גם הוא היה פה, אבל לא הייתה לו סבלנות לאנשים. ההצקות פה אין-סופיות. הספר לא טוב, האותיות קטנות מדי. אמי הייתה אומרת לקוראים, 'אני לא אחראית, לא אני כתבתי את הספר'".

מי הקוראים? אנשים לא צעירים, אבל מתפקדים. "דור שבלי ספר לא יכול ללכת לישון", היא אומרת. "הם קוראים עם זכוכית מגדלת, אנשים לפני ניתוחי קטרקט, אבל קוראים. גם אם זה לאט, חשוב להם לראש, להתעמלות של המוח. נשארו מעט קוראים, אבל גם בספרייה העירונית אין תור. אין קוראים צעירים גם לעברית, גם לא בחו"ל. תיירים מהונגריה שעוצרים פה מספרים לי שגם שם הקריאה זה לא מה שהיה".

בספרייה כ-7,000 ספרים, מרוכזים בחדר אחד. הרטשטיין כבר לא קונה ספרים חדשים. זה לא משתלם, "דמי המשלוח בשמיים", כדבריה. וחוץ מזה, הדור שהולך ופוחת, משאיר אחריו ספרים, וילדיהם באים ופורקים לה קופסאות קרטון מלאות ספרים. "אפילו לא הספקתי להגיד לה תודה", היא אומרת בעקבות אישה שזה עתה פרקה את הספרים על שפת המדרכה ומיהרה להתרחק במכונית לפני שירשמו לה דוח.

במקום אין טלפון ומעולם לא היה, אבל המעטים שצריכים יודעים להגיע לכניסת החצר ברחוב אלנבי 84. פעם החלפת הספרים שימשה להם גם מפגש חברתי, פטפטו, החליפו מידע. עד מלחמת ששת הימים שימש המקום גם מקלט לעתות חירום, ועם הישמע האזעקה נהגו השכנים מהבניין להתקבץ בין מדפי הספרים.

כל הספרים בספרייה עטופים בעטיפות צבעוניות, וצריך לפתוח ספר כדי לדעת במה מדובר. "אימא היא זו שכרכה את הספרים וקבעה את הסדר על המדפים. לא לפי א"ב, לא לפי נושאים, אבל היא ידעה איפה כל ספר נמצא". כעת הבת המנסה ללמוד את הסדר, מעריכה אפילו יותר את העוצמה של פעלה של אמה, ואת היקפה.

הרטשטיין עצמה מדברת הונגרית, אבל לא קוראת את השפה. למדה מינהל עסקים לתואר שני באוניברסיטת בר אילן, ובחרה לשוב לספרייה של אמה. "אני עדיין מבררת, יש דברים שעוד לא הגעתי אליהם", היא מספרת. "אימא הייתה אומרת לאנשים, כל מה שאתם רוצים, תבקשו. היא לא רצתה שיעשו לה בלגן בספרים. אני מנסה עכשיו לארגן בלשים במקום אחד, רומנטיים במקום נפרד. על פי רוב אני עוד לא יודעת מה זה. אבל אנשים סבלניים, מבינים אותי".

עזריאל קלאר, מתקן מצלמות פילם

"הכול היום דיגיטלי, לא צריך לדעת כלום"

ותק: 35 שנה

"אני מתקן מצלמות ישנות, ובעיקר אוסף, כי מי כבר מתקן היום מצלמות ישנות?" מספר עזריאל קלאר, ממתקני מצלמות הפילם הבודדים שנשארו בארץ. "כשפתחתי, עיקר העיסוק שלי היה צילום. הייתה אז הרבה עבודה. היה לי סטודיו בקומה שנייה, צילמתי אירועים, חתן כלה, פיתחתי במעבדה. עכשיו הסטודיו משמש כמחסן. הכול היום דיגיטלי, לא צריך לדעת כלום. כל אחד לוקח ליד מצלמה אוטומטית, לוחץ, ויוצא תמונה".

קלאר צילם בצעירותו בשביל סוכנות אג'ר פרס ברומניה הקומוניסטית, ושם התוודע לכוחם של צילומי התעמולה. הוא עלה לארץ ב-1960, וניסה להתקבל כצלם במשרד הביטחון, אבל הבית"ריות הייתה בעוכריו, והוא נדחה על-ידי הממסד המפא"יניקי. קלאר מצא עבודה בסטודיו של משה באייר, הצלם הידוע של בה"ד 12, והוא היה מפתח במעבדה את תצלומי החיילות עומדות בשורה עם הרובה הצ'כי. "גם זה היסטוריה", מספר קלאר. "היום ההורים נכנסים חופשי לבסיס בסיום טירונות, או בסיום קורס קצינות, ומצלמים את הבנות שלהם".

כשהעסקים נחלשו, קלאר ניסה לעשות רווחים בממכר מצלמות מיוחדות. הוא זוכר שקנה פעם מצלמה של חברת מיקרומה ששימשה את ליאופולד טרפר, מנהיג התזמורת האדומה, רשת הריגול האנטי-נאצית הנודעת. "אחיו מכר לי אותה. הוא קיבל את המצלמה במתנה ורצה להיפטר ממנה. מכרתי אותה אחר כך בסכום נכבד", הוא מספר.

אבל לרוב המצלמות הישנות שנערמו אצלו בחנות, ברחוב קינג ג'ורג' ליד מצודת זאב, אין קונה, והאוסף רק הולך וגדל. "יש כאלה שמשאירים מצלמות שאבדוק, ובטלפון שואלים כמה זה", מספר קלאר. "אני אומר שלא כדאי להם לתקן, והם לא חוזרים לקחת את המצלמה". כשמגיע אליו היום מישהו עם מצלמה ישנה, קלאר לא ממהר לעודד אותו לתקן. "אני אומר ללקוח, 'התיקון יעלה לך פי שניים מערך המצלמה. אם יש לך סנטימנט למצלמה, תתקן. אם לא, תזרוק ותקנה דיגיטלי'". לדבריו, גם לא כדאי לצלם היום במצלמות הישנות. הפילם, הפיתוח, הנייר - הכול עולה הרבה.

בידיים אוהבות הוא מציג מצלמת קודאק ישנה דגם A122 הנשלפת כמו מתוך קופסה. "מצלמה בת מאה השווה אלף שקל כפריט אספנים", הוא מתמוגג. "פרופסור אחד מחיפה הביא אותה, חסרה לה עדשה, שאל אם אני יכול לסדר משהו. פירקתי עדשה ממצלמה דומה והרכבתי לו. אפשר לצלם בה, אבל אי-אפשר להשיג לה פילם. אני לא זוכר רוחב כזה של פילם. לא בזמני".

חלון הראווה בחנותו הקטנה של קלאר עמוס במצלמות ישנות. באוספיו יש מצלמות ופלשים מכל התקופות, והוא משכיר ציוד צילום לסרטים תקופתיים, לפרסומות ולקליפים. על קיר החנות תצלומי פורטרט של בגין, של ז'בוטינסקי ושל נתניהו, המעידים על זהותו הפוליטית. התצלום של בגין הוא מעשה ידיו של קלאר. שנים רבות עבד עם שכניו-חבריו לדרך במצודת זאב הסמוכה, צילם אירועים וסייע להם בעבודת הארכיון. גם כאן החליפה אותו המצלמה הדיגיטלית.

האם חשב לסגור? "תעסוקה אצלי זה יותר מבריאות. כרגע לא חושב על זה".