אגדת מוריסי: סולן הסמיתס יופיע בגני התערוכה מחר

בחודש שעבר ישבנו במסעדה לא מי יודע מה (אבל נחשבת טובה) ברחוב הארבעה בתל-אביב וחגגנו על שמפניה של בוקר את נפילתה בטרם עת של עוד תקווה טלוויזיונית שהזכיין פלט מבין שיניו ביסודיות ובבהילות של היהודי שחטף לחמנייה עם צפתית ואמרו לו שזה שינקן. וליבנו היה חמצמץ עלינו. אבל השמפניה הייתה שמפניה. מצדו השני של השולחן הגדול תפסתי שיחה עם כוכב הסדרה. שחקן בעל יכולות בלתי רגילות לטעמי. וגם לטעמו של מוריסי, כך הסתבר. עד כדי-כך שמוריסי הזמין אותו ללונדון, רגע לפני שהוא מגיע לישראל ולגני התערוכה שלה, לראות הופעה שלו בבירה הבריטית ואחר-כך לארוחת ערב משותפת.

"מה אתה הולך להגיד לו"? שאלתי.

"שאני הייתי ילד באייטיז" הוא ענה מיד.

2. הייתי ילד באייטיז (2)

כשמוריסי יופיע כאן מחר, גני התערוכה המהבילים שלנו יתמלאו בגברים, נשים, זקן וטף שמה שמאחד אותם זה שהם היו פעם ילדים באייטיז. גם אם הם נולדו אחרי האייטיז. או שהיו כבר מבוגרים כשהשמועה על הסמיתס הגיעה לתל-אביב.

מהו אם כן המצב הקיומי הזה שנקרא - "להיות ילד באייטיז"? ובכן, מדובר בכאב נורא. בחוסר. באובדן של משהו מאוד יקר שעדיין לא היה לך אבל אף אחד לא מתכוון להחזיר לך אותו.

ילד ואייטיז. כמעט הפכים. הערים הגדולות הולכות ומתקשטות בקניונים, רשתות מזון מהיר ובתי קפה גרועים. הווידיאו הורג את כוכב הרדיו. היפנים ממציאים את הסי.די ואת מכשירי הקומפקט דיסק שמנגנים אותו. המוזיקה המוקלטת משנה גישה ממחזר רומנטי לטישו להמונים. ההופעות בפארק הירקון בחסות קוקה-קולה. או פפסי-קולה. או אר-סי קולה. ואם תגיד על זה משהו רע ילד, אנחנו נתבע אותך.

אגדות גדולות באמת יכולות לקרות רק במקום ובזמן שאין בו סיכוי לאגדות. שהאגדות אינן שייכות אליו. בשממה מאורגנת היטב. הסמיתס הופיעו בדיוק חמש דקות אחרי שנחתמה, חוסלה ונתעכלה אגדת שנות ה-60. בשביל להפוך לאגדה האחרונה בהחלט. המושכת מכולן והמדכאת מכולן. אחריהם הסופר-פארם.

3. תמונתו של דוריאן גריי

ב-1890, סוף המאה ה-19, פרסם אוסקר ויילד, הארכיטיפ של מוריסי, את "תמונתו של דוריאן גריי", רומן רומנטי ושנון במיוחד, שהצליח במיוחד בשעתו. ויילד כתב נבואה מאוד מדויקת על דור הפוטושופ.

היה שם צייר כישרוני וסקרן ליופי שפגש נער, דוריאן גריי, שהיה תמים כל-כך ביופיו הנערי והטהור, עד כדי שהצייר המאוהב והאובססיבי הצליח ליצור דיוקן שמבטא בדיוק נעלה את "נשמת היופי" של נער המודל זהוב התלתלים ושופע הנעורים שלו.

הוא העניק את התמונה לדוריאן גריי, ששקע במחשבות מרירות על היופי שלו שיילך ויתכלה עם הזמן. עם החטא. ועם כל החמצה שתטביע בו סימן. בעוד שהתמונה, דיוקן זה של יופיו הנערי הנפלא, תשתמר לנצח. "הו, הלוואי שזה היה יכול להיות להיפך" חלם גיבורנו הרומנטי.

וזה בדיוק מה שקרה אחר-כך. החלום שלו, באופן בלתי רגיל, בהינף קשתו של השטן, התגשם למציאות. וגריי נדהם לגלות איך כל חטא ופספוס והחמצה מכערים ומזקינים את תמונת הנשמה שלו (שהוא כמובן מיהר להסתיר היטב בעליית הגג לכשגילה את התעלול הקוסמי) בעוד שהוא מוסיף להתהלך בעולמו תמים, זך וטהור מבע. מלא אימה הוא סוקר מידי פעם, מידי חטא, את תמונתו האיומה, ההולכת ונשחתת, איומה למראה, בעוד העולם סביבו - מעריציו, אהובותיו וחברו הקרוב, מתמוגגים מהערצה למראהו הפלאי שנותר צעיר, זוהר ותם. מראה של נער נצחי. עם קופת שרצים בעליית הגג, שמסמנת את אובדנו הבטוח.

נשמע לכם מוכר? וידיאו קילד דה רדיו סטאר. פוטושופ. ניק ניים. צ'אטים. סיליקון. מראה זוהר. בכל מחיר. והמחירים כבר לא בשמיים. ילד באייטיז. איזה דבר נורא. סטיבן פטריק מוריסי, זה ברור, לקח המון מאוסקר ויילד חד הלשון, ההדוניסט, המשורר המקולל, ההומוסקסואל שנאלץ לגלות מארצו. אבל אני חושב שעיקר ההשפעה של ויילד על מוריסי היה בהבנה שבתרבות פופולרית שמגשימה את חלומו של דוריאן גריי וחוגגת על זה עד לטיפה האחרונה, מישהו חייב לשיר את הבלוז של התמונה שנשארה בעליית הגג.

לנון שר : "הצילו את העולם!". מוריסי בכה: "רוצו מהר והצילו את הנשמות שלכם מפני העולם!". או בבריטית נאה:

i was looking for a job and than i found a job And heaven knows i am misserable now

4. שליח הציבור המקולל

מאז שעלו על המפה, ב-13 במאי 1983, עם הסינגל הראשון שלהם "hand in glove", ולמשך ארבע שנים קצרות ואינטנסיביות, הסמיתס היו "הלהקה שאי אפשר להפיל". היחידה בדור שראה את לנון נופל בכדורי אקדח, את מקרטני נופל לדואטים דביקים ואת פיטר גבריאל, סטינג, קנופלר וספרינגסטין נופלים למלכודת הדבש של הפוטושופ. אבל מוריסי, נביא הסמיתס, שליח הציבור המקולל, התקווה הלבנה האחרונה, היה המשורר שאי אפשר להפיל. לא שונאיו. ולא אוהביו. לא ההומופובים בבארים של הכדורגל ואפילו לא עיתונות הרוק הרדיקלית המוקסמת מידי מהתופעה.

כשהם ביקשו ממנו לצאת ולהודות בפומבי שהוא גיי (שזה בערך כמו לבקש מפרינס הודאה רשמית חתומה שהוא נמוך קומה...) מוריסי ענה - "אני מתנזר לאחרונה מסקס. אני מעדיף בימים אלה כוס תה משובח". כמה הודינו לו אז על ההתבטאות הזו. כמה לחץ שזה הוריד מהילדים האבודים של האייטיז שהיינו. וכמה עוצמה וחוצפה בריאה מוריסי אגר כאן בשביל כל הילדים והילדות שייוולדו מכאן והלאה אל תוך המאטריקס של "הזכיין" הנכלולי ובת הדודה הזונה המתחסדת שלו - "המפרסם".

גם על הטעויות הגסות של מוריסי - הצ'ה גאוורה של האינטגריטי, התשוקה הלא מתנחמדת והאינטלקט שלא מתבייש בפני המאסות, סלחנו בקלות מפתיעה. "תלו את הדי ג'יי" הוא שאג בגרונו הבכייני והמקסים במהלך השיא שמסיים את "panic", מלהיטי הסמיתס הגדולים ביותר. "תלו את הדי ג'יי!". סטייטמנט אומלל שהגיע למבוכת כולנו רגע לפני שרפובליקת האסיד הדמוקרטית שטפה מהמועדונים של אותה מאנצ'סטר את עולם הפופ שממנו הגיחו מוריסי, ג'וני מאר והסמיתס.

גם הנציונליזם הבריטי, או, איך נאמר, "אי אהבת הזרים המופרזת", שמוריסי ביטא בהזדמנויות שונות בטקסטים ובראיונות, לא היו עוברים אצל מישהו אחר. ובואו נסכים, גם העמדה האנטי-אמריקנית הקיצונית שמוריסי ביטא בימי הסמיתס, עמדה קצת נכלמת ותוהה כשהוא עקר לתפוח הגדול בשנות ה-90. אנחנו מעדיפים את המשורר המקולל שלנו גולה להבאנה, לא לבוורלי הילס, ת'אנק יו סיר.

ואפילו על קריירת הסולו המחווירה והולכת ועל השירים החדשים שמציעים כמות מבהילה של אמרי שפר בלולים במעט מידי מוזיקה, אנחנו מוחלים.

הסמיתס היו אגדת רוק נהדרת. אגדת הרוק האחרונה. הנזק הגדול ביותר שמגילת העצמאות של מוריסי ושל יתר יוצרי האינדי הלא מתמסחרים השאירה אחריה (וכל אגדה משאירה אחריה לכלוך גדול) היה שקצת אחרי ההלם, הבינו חברות הענק את פוטנציאל השליטה שלהם גם על אותם אינדיבידואלים שמעדיפים "להציל את הנשמה שלהם מפני העולם". ואותן חברות זורקות להם עכשיו בוטנים ופסטיבלים מקסימים ויישומיי אינטרנט ייחודיים, וערוצי נישה מאגניבים - כדי שירגישו שהם שונים ומיוחדים. והן נותנות לך להיות בול מי שאתה, כל זמן שאתה לא מפריע להן לחגוג על העולם שאתה בורח ממנו בשביל להציל את הנשמה שלך.

וזו כבר בעיה שדורשת אגדה חדשה. *