קולנוע: בלי ליפול לקלישאות

שני סרטים על מלחמת העולם השנייה יוצאים כמעט בסמיכות בימים הקרובים - בסוף השבוע הזה תוכלו לראות את "מבצע ואלקירי", הסרט אפוף הבאזז השלילי של בריאן סינגר, שבו מככב טום קרוז כקצין נאצי טוב, שמנסה להתנקש בהיטלר ולהוביל הפיכה שלטונית. שבוע לאחר מכן יגיע "התנגדות" של אד זוויק, שעוקב אחר האחים ביילסקי, יהודים פרטיזנים שהקימו קהילה מחתרתית ביערות ביילורוסיה.

"מבצע ואלקירי" הוא מותחן - למרות סופו הצפוי מראש ומיעוט ההתרחשויות בו, ואילו "התנגדות" היא מעין דרמה משפחתית - למרות ריבוי האקשן היחסי (בהתאם לרקורד של היוצרים העומדים מאחוריהם - סינגר מפורסם בזכות "החשוד המיידי" ו"אקס מן"; זוויק מגיע מ"רוחות של תשוקה" ומסדרות טלוויזיה כמו "שלושים ומשהו" ו"אז ועכשיו"), וכמובן שגיבורי "מבצע ואלקירי" הם נאצים ברובם לעומת הגיבורים היהודים של "התנגדות".

ובכל זאת, יש כמה נקודות דמיון מסקרנות בין שני הסרטים: שניהם בוחרים לעסוק בנושאים פחות מוכרים של אותה תקופה - יהודים לוחמים ונאצים עם מצפון - ושניהם מנסים לעשות את עבודתם בהרבה טאקט, בלי ליפול לקלישאות סרטי מלחמת העולם השנייה - ובזה "מבצע ואלקירי" מצליח יותר (בין השאר בזכות פתרון אלגנטי לבעיית האנגלית. בפתיחת הסרט מבהירים לנו כי האנגלית שבפי הדמויות היא למעשה גרמנית מתורגמת, בשעה שב"התנגדות" מדברים אנגלית לא מנומקת במבטא רוסי ומדי פעם עוברים לרוסית בשביל האותנטיות, שזו בהחלט אחת מקלישאות הז'אנר, ולא היחידה שם).

בשני הסרטים מגולם המנהיג על-ידי כוכב סרטי פעולה - קרוז הוא קלאוס פון שטאופנברג, מנהיג ניסיון ההפיכה, ודניאל קרייג משחק את מנהיג כנופיית היערות, טוביה ביילסקי - ולא במקרה: פון שטאופנברג וביילסקי מוצגים כמעין סופר-גיבורים.

היתרון הגדול של "התנגדות" על פני "מבצע ואלקירי" הוא נוכחותו של הומור בסרט. בכל זאת, "התנגדות" צועד על קרקע בטוחה יותר ויכול להרשות לעצמו הפוגות קומיות לעתים תכופות יותר. ל"מבצע ואלקירי" הקודר יש פחות מרחב תמרון, היות שלא מדובר כאן בסיפורם מעורר ההשראה של יהודים ששרדו את המלחמה, אלא בטום קרוז במדי קצין נאצי ורטייה על העין, מחזה שעלול להידרדר לבדיחה אם לא נזהרים. ואכן, תמונות שהתפרסמו מהסט לפני יציאת הסרט, של קרוז עם המדים והרטייה, יצרו רושם שמדובר בפרויקט נלעג שעומד להתרסק. לזה התווספו דחיות של תאריך היציאה והתקופה החשוכה של הכוכב, שבה טיפח תסרוקת משונה עם פוני, קפץ על ספות וייח"צן בהיסטריה את הזוגיות החדשה שלו עם קייטי הולמס ואת כת הסיינטולוגיה.

והנה, הסרט יצא סוף-סוף, קרוז התייצב למסע היח"צנות בגרסה משודרגת, מצויד בתספורת חדשה וחתיכית וסירוב לדבר על סיינטולוגיה. מתברר שזה סרט לא רע בכלל. ממילא אין כאן עניין לבנות את פון שטאופנברג כדמות בעלת עומק פסיכולוגי, ומבטי הפלדה מעינו האחת של קרוז עושים את העבודה. קאסט שווה של כישרונות כמו קנת' בראנה (לא ברור למה בתפקיד זעיר כל-כך), ביל ניי, טום וילקינסון ואדי איזארד תומך בו, ועל אף שכולנו מכירים את הסוף, סינגר מצליח לייצר רגעי מתח והפתעה.

סינגר נמצא כאן בטריטוריה מוכרת, שניכר שהקדיש מחשבה לאופן הטיפול בה: תמה חוזרת בסרטיו היא הניסיון לפרק את מושג הגיבור על משמעויותיו החברתיות והפיזיות, החל מ"אקס מן" ועד העיבוד המחודש שלו ל"סופרמן". גם בנאצים הוא כבר פגש ביצירותיו, ב"תלמיד מצטיין מדי" מ-1998 ושוב ב"אקס מן". לכן, לא פלא ש"מבצע ואלקירי" משך את סינגר: יש בו גיבור פגום, סמלים קלאסיים של רשע, ושאיפות גדולות מהחיים שמתרסקות על קרקע המציאות.

האופן שבו סינגר מטפל בסיפור הוא שילוב מעניין בין שחזור ריאליסטי קר ושקט, לבין אלמנטים של גיבור קומיקס בהופעה של קרוז. באופן מפתיע, זה הרבה יותר מכובד ממה שזה נשמע. ואם מתעלמים מהשאלה ההיסטורית שמעיבה על העלילה - איך זה שרק ב-1944 נזכרתם שאתם לא ממש מחבבים את היטלר? ומהרגעים הלא נוחים שבהם שחקן שמגלם את אדולף היטלר מופיע על המסך (כי הרי קשה עד בלתי-אפשרי, ובעיקר לא נחוץ, לעשות לאיש שחזור דרמטי), אפשר בהחלט להיות מופתעים לטובה מ"מבצע ואלקירי". *