אדוני, שר התרבות הבא

ברגעים אלה עדיין אין לי מושג למי אני כותב, לגבר או לאישה ומאיזו מפלגה. אך כך או כך, יש לי דברים לומר בשם אותם אנשים רבים שתרבות אינה מוצר מותרות עבורם, אלא צורך קיומי ממש. אותם אנשים המהווים ציבור שמזמן חדלו להתחשב בו וברצונו, בטעמו והעדפותיו, בשל שלל שיקולים זרים וקלוקלים.

אתחיל בסלוגן שנוהגים לצטט, במעין התנצלות ביישנית: "איכות היא לא מילה גסה". מוזר, לא? מה דעתך, אדוני השר? לא מוזר? שהרי "איכות היא לא מילה גסה" זה בדיוק כמו לומר: "יופי הוא לא דבר מכוער", או: "אומץ והגינות אינן תכונות מגונות".

הייתי מצפה ממך, אדוני השר, שבראש ובראשונה תטאטא את הביטוי הזה אל מחוץ ללקסיקון של אנשי תקשורת המנסים להנחיל תרבות, אך מרגישים צורך להתנצל על כך. שהרי, בינינו, הסיבה שהסלוגן הזה, "איכות היא לא מילה גסה", תפס חזק בישראל היא פשוטה: בעיני רוב הישראלים "איכות" נתפסת כסוג של סכנה. כמשהו רע ומאיים.

אדוני השר. 15 שנות טלוויזיה מסחרית שעושה חוכא ואיטלולא ממושגים בהירים וברורים כגון "יצירת איכות" ו"סוגה עלית", 15 שנות גלגלצ, תחנת רדיו שולטת וממלכתית שנעלה את דלתות הפלייליסט בפני כל כישרון מיוחד ומקורי, 15 שנות ערוץ 1 מקרטע שלא מצליח לתת תשובה הגונה ואיכותית למפלי הזבל השוטפים את הציבור מכל עבר - 15 השנים הארורות הללו הביאו לכך שיש על שולחנך, כרגע, עבודה רבה וקשה לעשותה.

בולשביזם של בעלי ההון

עם מה להתחיל? ראשית, בהגדרת האיכות כסוג של ערך עליון. איכות כמו מצוינות. כמו מקצוענות. אם איכות בלתי מתפשרת תזכה למעמד של כבוד, ולא ליחס מזלזל, אולי אפשר יהיה להציל את הדור הבא מעילגות לשונית, מבורות תהומית, מחורים שחורים בהשכלה הכללית של אנשים שצורכים בידור וקוראים לו תרבות.

לא מאוד מסובך, אדוני השר, לצאת למסע בעקבות אותה איכות. היא הייתה נוכחת בחיינו פעם, לפני שנפרצו הכלובים ומתוכן דהרו מפלצות חמדניות שלנגד עיניהן רייטינג בלבד, היא היתה קיימת באותה תפיסת עולם שקראו לה "בולשביזם תרבותי".

אבל בינינו, אדוני השר, מה עדיף? בולשביזם של עורך חמור סבר המשבץ דרמות אנגליות וקונצרט פעם בשבוע, פסטיבל שירי משוררים ותוכניות תעודה רציניות וסרטי איכות, או הבולשביזם הנוכחי, של בעלי הממון וההון, הקובעים את סדר היום התרבותי של מדינת ישראל?

ונקנח בשאלה: האם מסעדות מצליחות הן בהכרח מסעדות גרועות שמוכרות מזון ברמה ירודה ואף מקולקלת?

האם חנות שמוכרת בגדים, מוכרחה למכור בגדים רעים, בגזרות איומות, כדי להצליח מאוד ולהרוויח כסף?

האם רק סרטים טיפשיים וצפויים מראש יכולים להצליח אצל הקהל הרחב?

כמובן שלא.

אבל אם התשובה לשלוש השאלות הנ"ל היא "כמובן לא", צריך לנסות ולשאול את השאלה הבאה: מדוע נתפסת כאן האיכות כמשהו מסוכן? מקבלי ההחלטות שבויים בתפיסה שאיכות היא התנשאות. שאיכות היא אנטי-הצלחה. שאיכות היא "רעל לרייטינג".

העניין הזה לא מטריד רק אותי. ד"ר יובל כהן כתב פעם על כך ש"מחסום מנטאלי גורם לכישלון בהבאת מהפכת איכות אמיתית לישראל". כהן התייחס לאיכות ומצוינות בעסקים, אבל אותו מחסום נכון לגמרי גם ביחס לתרבות. לדעתי האישית, יש כאן טישטוש גמור בין "מכנה משותף רחב" לבין "מכנה משותף נמוך". אני חושב שמדובר בשני מושגים שונים.

כשבעיתון מסוים, ערוץ טלוויזיה או תחנת רדיו מגלים שיש ירידה כלשהי במספר הקוראים/הצופים/המאזינים - הצעד המיידי הוא להוריד את הרמה. לנסות ולקלוע אל "המכנה המשותף הרחב", שהוא גם הנמוך ביותר. אף אחד לא חושב, משום מה, שהקוראים/הצופים/המאזינים נעלמו מפני שהרמה ירדה, או מפני שהרמה לא מספיק גבוהה. איכשהו, כלי התקשורת תמיד מגיבים באופן אוטומטי לסקרים מדאיגים. הם מוותרים על האיכות. זה לא חשוב ש"הבורגנים" ו"החמישייה הקאמרית" הצליחו להביא גם רייטינג. זה לא מעניין אף אחד ש"בטיפול" היא סדרה מצליחה ומוערכת. הם לא נותנים לעובדות לבלבל אותם ובפעם הבאה שמישהו יניח מיזם שאפתני נוסח "בטיפול" על שולחנו של קברניט זה או אחר בטלוויזיה, הוא שוב ייתקל בסירוב. אכן: מחסום מנטאלי. אנשים מסרבים להאמין שמשהו איכותי בישראל יכול להניב גם הצלחה בקרב הקהל.

מסקנות ולקחים

לא תמיד זה היה כך. ערוץ 1, בתקופת שלטון היחיד שלו, שידר סרטים מופלאים על מחזאים (נסים אלוני) ציירים (רפי לביא) ומשוררים (יונה וולך), קונצרטים קלאסיים וסדרות מופת מבית הבי.בי.סי, דרמות של רם לוי ודן וולמן וסרטי קולנוע מצוינים. העיתונים היומיים נלחמו על כותבים מעולים וחשקו בשירותיהם של עורכים ברמה גבוהה. גלי צה"ל היתה תחנת רדיו מעולה עם תכניות יוצאות מן הכלל ורשת ג' היתה רשת פופ מצטיינת ומעודכנת.

אז מה צריך לעשות, ויפה שעה אחת קודם?

1. הנחלת הקריאה הרהוטה והשליטה בשפה העברית: זו אחת המטרות המיידיות שאמורות לעמוד לנגד עינייך. מחקרים מוכיחים שאנשים השולטים בשפתם הם האנשים שמצליחים להתברג למשרות הטובות יותר, לעמדות בכירות יותר, אלה אנשים שמסוגלים לנמק את בחירותיהם, ולא לירות מהבטן.
   
2. השבת הכבוד האבוד לבעלי ההשכלה על חשבון נציגי "העם": אין לי שום דבר נגד "העם". גם אני חלק מאותו "עם", אבל גם דב אלבוים, אהוד בנאי, עוזי וייל וארי פולמן הם חלק מהעם. אלא שמשום מה אף פעם לא שואלים את החלק הזה מה דעתו. "העם", לפי רבים מן הפוליטיקאים, נמצא אך ורק בחצרו של הבאבא, במסעדה של מסעודה משדרות, במונית של זה או בחנות החמוצים בשוק ההוא. דחיקת רגליה של האליטה האינטלקטואלית של מדינת ישראל אל מחוץ לזרם המרכזי הוא הרה אסון.
   
3. החינוך של היום הוא העתיד של מדינת ישראל: זו קלישאה שחוקה, אבל נכונה. ככל שיתעלמו מהצורך לקדם ולהעשיר את הילדים והנערים בתרבות גבוהה (וכן, יש דבר כזה "תרבות גבוהה", ולא - השירים של שירי מימון, נינט ומיכל אמדורסקי לא נכנסים לקטגוריה הזאת), כך נלך אחורה בתחומים רבים. אין שום סכום כסף ששווה בגללו להפסיד את העתיד. אם צריך להילחם כדי לארגן תקציבים להוראה, כדי להזרים לתוך המערכת העייפה והעצובה של החינוך בישראל דם חדש רענן ואיכותי - עשה זאת.
   
4. יש מודלים נפלאים לאמץ אותם: אלה מודלים פרטניים, שפועלים באופן עצמאי, על-ידי אנשים חזקים ובעלי אמביציה וחזון הפועלים ברמה המוניציפלית. בחולון, בבאר-שבע ובהרצליה, למשל - יש ראשי עיריות שפועלים באופן מעורר השתאות למען הנחלת התרבות, ולא הבידור, לתושבים. התגובות לאספקת התרבות הגבוהה הן אוהדות ונלהבות, בניגוד למה שחושבים פוליטיקאים רבים. יש צמא גדול לאיכות, למהות ולמשמעות, לצד הבידור הזול והזמין ששוטף אותנו ללא הרף. הסינמטקים בחולון ובהרצליה, היכל התרבות ובית העם של באר-שבע, הפעילויות הנפלאות שמתרחשות שם צריכות לתת לך השראה, אדוני השר, לאמץ את ההתנהלות הזאת ברמה הארצית.
   
   
5. שינוי מפת ההישגים: פרופ' ויקטור לביא מהאוניברסיטה העברית פירסם לפני כמה שנים נתונים שלפיהם מדורגת ישראל במקום ה-72 מתוך 83 מדינות מבחינת הישגי תלמידי התיכון במתמטיקה ובהבעה, נמוך יותר מכל מדינות הארגון לשיתוף פעולה כלכלי (OECD), נמוך גם מתאילנד, מלזיה, רומניה וקפריסין. ד"ר דן בן דוד מאוניברסיטת תל-אביב פירסם ניתוח דומה, שבו הגיע גם הוא למסקנה שבשנות ה-60 היו לילדי ישראל הישגים טובים יותר מלילדי כל המדינות המתועשות, אבל בשנות ה-90 התהפכה התמונה. למרות הסכומים שהושקעו בחינוך הישראלי, ילדי חטיבות הביניים והתיכונים דורגו במקום ה-39 מתוך 53 מדינות - מתחת לכל המדינות המתועשות ומתחת למדינות עם רמת חיים נמוכה בהרבה מישראל.

במחקר הבינלאומי של ארגון IEA, שנערך ב-1999 ובדק את הישגי כיתות ח' ב-38 מדינות, דורגה ישראל במקום ה-28 במתמטיקה ובמקום ה-26 במדעים. צניחת ההישגים נמשכת גם ב-2008: ממבחנים שערך הארגון השווייצרי PISA עבור האו"ם, עולה כי במבחן בהבנת הנקרא השיגו תלמידי תיכון בישראל ציון נמוך ודורגו במקום ה-30 מבין 41 מדינות. שליש מתלמידי ישראל בגיל 15 חסרים מיומנויות קריאה בסיסיות. בפרק היידע המתמטי - הגיעו הישראלים למקום ה-33 מבין 41 מדינות. במבחן היידע במדעים דורגנו במקום ה-33 המביך.

על הרדידות

רדידות משתלטת על החברה ועל מערכת החינוך הישראלית ולא נראה שלמישהו חשוב לעצור את התהליך ההרסני. רוב התלמידים אינם יודעים כלום על תקופת הרנסנס, הקולנוע הצרפתי והאיטלקי או המהפכה התעשייתית ואין להם מושג קלוש מי היה מרקו פולו או תומס אדיסון. במקביל עלתה מאוד רמת האלימות בחברה.

אדוני השר, יש צורך בהגדרת האיכות מחדש. ללא יחסיות תרבותית וללא תקינות פוליטית. הגדרת מערכת איכותית שלא מנסה להתפשר ולחתוך פינות, אלא דורשת ותובעת מצוינות וגורמת להורים ולתלמידים לשאת את עיניהם אליה כאל מושא שאיפה. בלי מערכת שתשים במקום הגבוה ביותר את המצוינות והאיכות אין לנו מה לחפש בקרב על עתידנו כאן. בלי יתרון תרבותי, אינטלקטואלי לא נוכל לשרוד פה. וזה, אדוני השר, כבר אינטרס קיומי.

לטיפולך המהיר אודה. *