מייקל ברג (דיוויד קרוס) הוא תלמיד תיכון בן 15, בגרמניה של 1958. כשהוא מתמוטט ברחוב מגישה לו עזרה אישה זרה, והשניים מפתחים קשר יוצא דופן. האנה שמיץ (קייט ווינסלט) היא כרטיסנית בחשמלית, בת 36, שהתנהגותה מסוגרת אבל פגיעותה חשופה ונוגעת ללב, ומייקל מתאהב בה ממש כמו הצופים. בחלק גדול מהזמן שהם מבלים יחד הוא קורא באוזניה ספרים, החל מה"אודיסיאה" ועד "מאהבה של ליידי צ'טרלי", מה שעוזר לו להרגיש מוכשר ונחוץ, ולה להשכיל וגם להימלט לעולמות הדמיון של הסיפורים.
כשהסודות והריבים מתחילים להעיב על יחסיהם, האנה נעלמת לפתע בלי הסבר. מייקל רואה אותה שוב רק שמונה שנים לאחר מכן, כשהוא נוכח כסטודנט במשפט שבו היא הנאשמת. אז הוא מגלה שהאנה הייתה פעם חיילת באס.אס, שומרת במחנה ריכוז, ששלחה מאות אסירות למות, הוציאה את אלו ששרדו לצעדת מוות ביערות, ושם נתנה לכל האסירות הנעולות בכנסייה שהופצצה, להישרף למוות ולא פתחה להן את הדלתות.
במהלך המשפט מגלה מייקל את הסוד של האנה - היא אינה יודעת קרוא וכתוב (הצופים יודעים זאת הרבה לפניו, תודות לכמה רגעים מסגירים שלא בכוונה). זו הסיבה שחיפשה תמיד מי שיקרא באוזניה, וזו הסיבה שהיא מוכנה להודות שחתמה על מסמך מפליל ולקבל עונש מאסר כבד, ובלבד שלא תיחשף העובדה שהיא אנאלפביתית.
"נער קריאה" הוא חוויית צפייה מרתקת. זה סרטו השלישי של סטיבן דלדרי, אחרי "בילי אליוט" המופתי ו"השעות" הכבד והמעושה, והוא שילוב מסקרן בין השניים - דיוקן של נער צעיר ודיוקן של אישה במצוקה, סיפור התבגרות מרגש וסיפור התמודדות שמתואר ממרחק אנליטי. התסריט של דיוויד הייר (ששיתף פעולה עם דלדרי ב"השעות") סוטה מעט מרוח הספר, בכך שלא הכל מסופר רק מנקודת מבטו של מייקל, וניתן ביטוי גם לפרספקטיבה של האנה, וגם יותר נוכחות לדמויות הניצולות מהמחנה.
הצילום של רוג'ר דיקינס, הפסקול של המלחין הצעיר ניקו מולי, מעודנים ויפהפיים ובה בעת מנוכרים ומבשרי רעות. וכמובן - קייט ווינסלט בהופעה מדהימה, שהופכת את האישה שקשה היה להבין את סוד קסמה בספר למעוררת אמפתיה, בסיוע דיוויד קרוס המצוין כמייקל הצעיר.
אבל בסופו של דבר זה עדיין לא רק סיפור אהבה ומלחמה, אלא סרט על השואה, וככזה הוא לא עונה על הציפיות הגבוהות שנדרש ממנו לעמוד בהן. כלומר, מצד אחד "נער קריאה" לא מתיימר לספק הסברים ופתרונות, ולכן גם נמנע מלספק הצדקות. אי אפשר להבין את מה שעשתה האנה והיא גם לא תציע תשובות בשום שלב. אי אפשר להפיק לקחים ממה שהיה ו"כלום לא יצא ממחנות הריכוז", כפי שמסבירה למייקל בהחלטיות הניצולה המבוגרת. אם כך - מה שנשאר הוא רק הרגש הפרטי, אהבתו של מייקל להאנה וסיפור הקשר ביניהם שהוא מעביר הלאה לבתו. וזה מעורר אי נוחות, כי פועל יוצא של ההתמקדות ביחסים הפרטיים הוא סליחה ושיכחה.
ברובד אחר הסרט דווקא כן מנסה לספק הצדקה למעשיה של שומרת האס.אס. היא לא ידעה לקרוא, וזו מין מטאפורה לחוסר היכולת שלה להבין את פעולותיה, "לקרוא" את משמעותן. וכשהיא לומדת לקרוא בזקנתה, בסיועו של מייקל, היא גם מבינה את משמעות המעשים שביצעה, מתאבדת ומורישה את כספה לניצולה היחידה מהשריפה. ניסיון ההצדקה הזה הוא גרוע אפילו יותר מהניסיון להתעלם. קודם כל, פשוט מפני שהוא ניסיון הצדקה, וגם משום שהוא פשטני, מסולף ובריחה לפתרון קל שמרדד את המעשים לכדי "חוסר הבנה", שהמענה לה הוא יחס חומל ומוחל. אין כאן בחינה אמיתית ומעמיקה, ולא נראה שיוצרי הסרט עצמם החליטו אם הם מעוניינים לבצע בחינה כזאת.
מה שמציל את הסרט מהמבוכה של חוסר היכולת להתמודד עם הנושא הן ההופעות המעולות של השחקנים - ווינסלט, קרוס ורייף פיינס כמייקל המבוגר.
בסופו של דבר, כמלודרמה "נער קריאה" לגמרי עובד, אבל בכל מה שחורג מזה הוא קצת אבוד. *
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.