מס שפתיים

פחות מחודש חלף מאז קבע ביהמ"ש העליון, בעניינו של שלמה בניזרי, "תג מחיר" חדש לענישה בעבירות השחיתות. "לא די עוד במלל ודברי כיבושין, הגיעה העת לעשות מעשה", פסק העליון, שמאס בפער שבין הרטוריקה החריפה בהכרעות הדין לבין גזרי הדין הרחמניים, שהתחשבו יותר מדי בנסיבותיו האישיות של הנאשם. תופעה זו אינה נחלת עבירות השחיתות בלבד, היא קיימת גם בעבירות המס ואולי אף בצורה חריפה יותר, שכן אלה עבירות נפוצות יותר.

מזה שנים ארוכות שהעליון התווה בפסיקתו רמת ענישה מחמירה בעבירות מס, בניסיון לתת מענה להתפשטותן, היקפן והשפעתן הרעה על הציבור כולו, מתוך תקווה שתהא בכך הרתעה כלפי אחרים. כך נקבע, שיש להעדיף את שיקולי ההרתעה על-פני שיקולי אישיותו של הנאשם, ולפיכך יש לגזור עקרונית מאסר בפועל על עברייני מס "למען יידע העבריין שאין החוטא יוצא נשכר". שופטי הערכאות הנמוכות ציטטו את ההלכות האמורות בכל גזרי הדין, אלא שלא מעט פעמים היה זה מס שפתיים בלבד.

לקרוא לילד בשמו

עד שיבואו שופטי העליון ויקבעו גם כאן "תג מחיר" חדש וברור, שופטי המחוזי ממלאים את מקומם. באחרונה ניתנו מספר פס"ד בביהמ"ש המחוזיים בת"א בחיפה ובירושלים, בהם החמירו ערכאות הערעור את העונשים המקלים שגזרו שופטי השלום על עברייני מס. "בעבירת המס ראוי לקרוא לילד בשמו", כתב השופט רון שפירא מחיפה. "עבירות מס הן גניבה מקופת המדינה, פשוטו כמשמעו. אלה שלהבדיל מכייס הרחוב, חוטף הארנקים או גונב הרכב, הנמנים לעתים על הרובד העני של החברה, מדובר בעבירות המבוצעות בדרך מתוחכמת ע"י בעלי יכולת וממון או בעלי שליטה בתאגידים או בנכסים, הכל במטרה לגנוב כספים מקופת הציבור. עובדות אלו צריכות להיאמר במפורש ולהיזקף לחובת עברייני המס".

שפירא, עודד גרשון וצילה קינן, קיבלו את ערעור המדינה על עונשו של בעל חברה לשחיטת ועיבוד עופות, שבעזרת חשבוניות פיקטיביות בסך 36 מיליון ש', ניכה מס תשומות בסך כ-6 מיליון ש'. הוא הורשע ב-10 עבירות שונות, שהעונש המקסימלי בגינן במצטבר הוא 70 שנות מאסר ו-20 מיליון ש' קנס. העונש שגזרה עליו שופטת השלום דיאנה סלע (שבינתיים קודמה למחוזי בחיפה) היה 6 חודשי עבודות שירות ו-200 אלף ש' קנס. היא הקלה בעונשו נוכח טענתו ששימש "איש קש" של אחר שלא הועמד לדין, וכן שהוא נכה צה"ל הלוקה בבריאותו.

ערכאת הערעור החמירה את עונשו פי-5, ל-30 חודשי מאסר בפועל, והכפילה את סכום הקנס. גם מי שפועל כאיש קש עבור אחר צריך להיענש בחומרה, פסק שפירא, והוסיף ש"מצב בריאותי של עבריין אינו יכול להיחשב כחסינות מפני ענישה", מה גם ש"מצב בריאותי שלא מנע ביצוע עבירה, אינו יכול להוות נימוק להקלה בעונש".

צדקה אינה מצילה מעונש

שופטי המחוזי בת"א דנו בעבירות חמורות יותר. אברהם מולכו ובנו צבי ניהלו פנימייה לבנות ובית-אבות. הם הורשעו בזיוף חשבוניות מס שקיבלו מספקים ע"י שינוי הפרטים בהן. כך ניפחו את הוצאותיהם והעלימו מס בסך כ-9 מיליון שקל. אברהם הורשע, במסגרת הסדר טיעון, ב-29 עבירות לפי פקודת מס הכנסה, 150 עבירות לפי חוק מע"מ ובעבירות על חוק העונשין. צבי הודה והורשע בכ-90 עבירות מס ובשיבוש הליכי משפט (ניסה להשמיד פנקסי חשבונות).

הרטוריקה בה נקטה השופטת זיוה הדסי-הרמן, שבאחרונה מונתה לנשיאת השלום בת"א, הייתה חריפה. "במהלך 6 שנות מס עוברים הנאשמים עבירות רבות באופן שיטתי, בסכומים גבוהים, כשהם עוברים כמעט על כל לאו אפשרי בתחום חוקי המס ואף על הוראות חוק העונשין... מעשים טובים, מעשי צדקה, עזרה לזולת או גמילות חסדים הנעשים ע"י עברייני מס על חשבון משלם המסים, אינם יכולים לשמש נסיבה מקלה". היא גזרה 30 חודשי מאסר על צבי ו-15 חודשים על אברהם, וקנסה כל אחד מהם בקנס מגוחך של 35 אלף שקל.

באמצעות עו"ד דנה נאמן מפרקליטות מיסוי וכלכלה ערערה המדינה על קולת העונש, ואילו הנאשמים ערערו על חומרתו. השופטים עוזי פוגלמן ותחיה שפירא, החליטו "לא בלי התלבטות" ו"לא בלב קל" להותיר את עונש המאסר על כנו, אך הגדיל פי-14 את סכום הקנס ל-500 אלף שקל. שפירא ציינה שהנאשמים "הקדישו חייהם לטיפול ושיקום ילדים במצוקה ובסיכון", אך תהתה "האם סברו כי מעשיהם ייסלחו על רקע עיסוקם, או שמא לא ראו בפעילות עבריינית זו חומרה יתירה".

ראש ההרכב, השופט זאב המר, שידוע כשופט מחמיר, נותר בדעת מיעוט. הוא ביקש להגדיל את המאסר של אברהם מ-18 ל-30 חודש ושל צבי מ-30 ל-42 חודש, וגם זאת רק משום שערכאת הערעור אינה ממצה את העונש, ותוך שציין שמלכתחילה היו ראוי לגזור גם עונשים חמורים מאלה.

לדעתו יש לפרשה מספר היבטים מחמירים. "מדובר בזיוף של מאות ואולי אלפי חשבוניות במשך 6 שנים, בעזות מצח שלא תיאמן ושטרם ראיתי כמותה. הם לא הסתפקו בזיוף 'צנוע' של הוספת אפס או סיפרה אחרת לסכום המקורי של החשבוניות, אלא הגדילו את הסכומים המקוריים פי אלפים רבים".

הוא דחה את טענתם, שמעשיהם אינם חמורים כמו שימוש בחשבוניות פיקטיביות. "זיוף שיטתי ובוטה של חשבוניות", קבע, "חמור לא פחות, אם לא יותר, משימוש בחשבונית פיקטיבית (שלעתים היא כיסוי לא לגיטימי להוצאות אמת). חשבונית מזויפת אינה משקפת מצב עובדתי אמיתי, עסקה אמיתית או פרט אמיתי רלוונטי אחר".

גם בגלל שיבוש המערכת

גם המסר שמשדר המחוזי בירושלים ברור. לפני שבועיים דחו השופטים צבי סגל, משה דרורי ויורם נועם ערעור נאשם שנידון לשנה וחצי מאסר בפועל, בגין הוצאת 9 חשבוניות פיקטיביות בסך כ-5.8 מיליון ש', שהביאו להעלמת מע"מ בסך 837 אלף ש'.

ימים ספורים אחר כך אותו הרכב קיבל את ערעור המדינה על קולת העונש של חברת שיפוצים ובעליה, שבמסגרת הסדר טיעון הודו שמכרו חשבוניות פיקטיביות לגורמים שונים, כשהם מקבלים בתמורה עמלה של 2%-5% מסכום החשבונית. כך למשל, סיפקו חשבוניות בסך כ-7 מיליון שקל לחברת נידר הבורסאית ולאחד מבעליה, נחום רחמין (העומדים לדין בנפרד). בסה"כ מכרו חשבוניות פיקטיביות בסך כ-18.5 מיליון ש', בעזרתן הועלם מע"מ בסך 2.8 מיליון ש'.

גם כאן הרטוריקה בה נקטה שופטת השלום אתי באום-ניקוטרה הייתה מחמירה, והדגישה את מדיניות הענישה בעבירות מס, המורה להחמיר בעבירות של הפצת חשבוניות פיקטיביות, המשבשות את תפקוד מערכות המיסוי ופוגעות בקופה הציבורית משיקולים של גמול והרתעה. אלא שבהתחשב בנסיבות הנאשם, שזו לו מעידתו הראשונה, היא גזרה עליו שנת מאסר בפועל ו-40 אלף ש' קנס.

"ערים אנו לכך שבפסיקת הערכאות הדיוניות קיימים גם גזרי דין פחות מחמירים", ציינו שופטי המחוזי, "אולם לשיטתנו יש מקום לנקוט במדיניות הענישה המחמירה, שהותוותה בפסיקת ביהמ"ש העליון". נוכח "חומרת העבירות ונסיבות ביצוען", הוארך המאסר משנה לשנה וחצי והקנס הוכפל ל-80 אלף שקל.