אל תדברו על אריק

אבל אין יותר מדי מה לשנוא בסרט הזה. פשוט סתם סרט, לראות ולשכוח (אלא אם כן אתם אוהדים שרופים של כדורגל אנגלי, כמובן).

אי אפשר אפילו להגיד שלואץ' מידרדר, כי אני באופן אישי אף פעם לא נהניתי מהסרטים שלו ולכן מבחינתי הסרט הזה לא גרוע מהשאר. אילו "מחפשים את אריק" היה סרט ישראלי, שנכתב ובוים על-ידי ציונים עם לב יהודי חם, והיו קוראים לו "מחפשים את רביבו", אפשר היה להגיד עליו בדיוק את אותו הדבר: שהוא אולי סביר לצפייה, אבל נשען על גימיק זול ולא משכנע.

לא סוחף. "מחפשים את אריק"

"מחפשים את אריק" מתחיל כמו כל סרט קן לואוצ'י טיפוסי, עם גיבור ממעמד הפועלים, אריק בישופ, דוור שיש לו כל מיני צרות בעבודה ובמשפחה (פרידה טראומטית מאשתו, בן שמסתבך עם עבריינים).

העלילה מתפתחת באופן קצת פחות טיפוסי ללואץ', כשלחייו של אריק נכנס חבר דמיוני חדש - הכדורגלן הנערץ אריק קנטונה, שהופך לקואוצ'ר שלו. בסוף אריק לומד מקנטונה כיצד להתעלות על עצמו ברגע שיא כאילו סוחף, ובאופן לא טיפוסי ללואץ', גם מאוד לא ריאליסטי.

כל הסיפור פשטני וחד-ממדי בערך כמו דעתו של לואץ' על מדינת ישראל. קודם כל מפני שהתסריט לא מבריק ומבולגן, עם עלילת פשע שנדחפת באמצע משום מקום. אבל הסרט לא ממריא בעיקר מפני שהחלום הגדול, על הכדורגלן שמשפיע על המציאות העגומה, לא סוחף כמו שצריך היה לסחוף.

כן, אנחנו רואים צילומים אותנטיים ממהלכים גדולים של קנטונה, כן, אריק מדבר עליו ואליו כל הזמן, אבל לואץ' לא מצליח לקחת אותנו למסע בעולם הפנימי של אריק בישופ, העולם שבו קנטונה הוא מקור השראה ונחמה אמיתי.

הפעם הראשונה שבה קנטונה מופיע בביתו של אריק היא דוגמה לרגע דל קולנועית ולא משכנע במיוחד - לפני שהספקנו להתרגל לנוכחותו הוא כבר מקשיב לאריק מספר על אשתו לשעבר, ושאר המפגשים בין השניים החל מאותו רגע לא מתעלים מעבר לדרגת "חמוד".

אולי זה באשמת הריאליזם המפורסם של לואץ' שמקשה עלינו להיסחף בפנטזיה, ואולי זה דווקא מפני שכשלואץ' מנסה לתבל מעט את הריאליזם שלו, הסגנון הופך למאולץ ומלאכותי (למשל, הליווי המוזיקלי שאמור להוסיף אפקט קומי למתרחש כשאריק מנהיג את חבריו במבצע לקראת הסיום, או סצנות הפלאשבק לתחילת הרומן של אריק ואשתו), ומרחיק אותנו מהסיפור.

אולי זו הגישה המתנשאת של הבמאי, והכותב פול לאברטי, כלפי הגיבור שמוצג כטמבל טוב לב, ונמצא תמיד איפשהו על הסקאלה שבין צעקות ויבבות (יש המון צרחות במהלך הסרט, בעיקר מצד אריק, וזה מציק). ואולי ללואץ' פשוט אין את החמלה הדרושה כדי ליצור סרט באמת מחמם לב.

ואם לואץ' ממילא לא מצליח לשתף אותנו בתחושות של אריק בישופ כלפי אריק קנטונה, אז למה שנראה את מה שאריק בישופ רואה? אולי הסרט היה מעניין יותר, ונאמן יותר לדוקטרינה של לואץ', אם לא היו מראים לנו את קנטונה כלל, אלא רק את אריק מדבר לעצמו. *

"מחפשים את אריק". בריטניה 2009. 116 דקות. במאי: קן לואץ'. השחקנים: אריק קנטונה, סטיב אבנט, סטפני בישופ

עניין של טעם:

"היקר מכולם"

פוטנציאל מפוספס - סיפור התמודדות ייחודי של משפחה שכולה שעשוי כהלכה ומכיל כמה רגעים יפים, אבל נופל לקלישאות הכי צפויות (למשל האימא המכשפה, האבא העצור, הבן המרדן והנערה החולמנית). ומצד שני, מנסה לזכות בנקודות על מקוריות, עם התפתחויות תמוהות ולא נחוצות בעלילה.

"ג'ולי וג'וליה"

מה שמתחיל כסרט בנות מושלם של נורה אפרון, כולל סיפור מרגש של חיפוש עצמי, איבוד עצמי והגשמה עצמית, גולש באמצע הדרך להצצה חסרת ערך מוסף אל תוך חייה של נרקיסיסטית, כמו "מחוברות" עם ערכי הפקה גבוהים יותר. אם אהבתם לצפות בדנה ספקטור ובעלה רבים ומשלימים, תמותו על זה.