"אני שונא את הפועל..."

‎‎דקות אחרי הזכייה בגביע אתמול באצטדיון ר"ג, מארגן אלי גוטמן את שחקניו ואוהדיו לשירה בציבור. בתפריט הקריוקי של גוטמן יש שיר אחד: "כל העולם כולו שונא את הפועל, ורק אני אוהב". הפאנל של ערוץ הספורט: מודי בראון, איציק זוהר ואבי מלר מזדעזעים קלות: זה מה שיש למאמן העונה ברפרטואר השירים? "עדיף היה שישיר על אהבה" מסכם זוהר ומעביר לבראון סיגריה בצורת קונוס. עשן סגלגל מיתמר מעל אצטדיון ר"ג, ברקע נשמע ג'ימי הנדריקס מרסק את ההמנון האמריקני על הגיטרה החשמלית. וודסטוק זה כאן חברים, פיס אנד לאב.

יש הגורסים ש"אין שמחה כשמחה לאיד", אחרים מצקצקים בלשון וטוענים ששמחה לאיד היא שמחת עניים. גם אם הם צודקים, הרי שהכדורגל הישראלי הוא מקום עני עם הרבה שמחה, כפי שהוכח השבוע. אוהדי מכבי ת"א אינם יכולים למחוק את החיוך מעל פניהם: הקבוצה שלהם משחקת כדורגל עלוב, אפילו פתטי, אבל המראה של שחקני הפועל שרועים על הדשא היה עבורם משובב נפש כאילו חגגו אליפות.

שישה ימים קודם לכן, אלפי קילומטרים מבלומפילד, מבשל ג'רארד לדרוגבה את שער האליפות של צ'לסי. ביציע האוהדים נבוכים: ככה זה אנגלים, מאופקים. לא כמו אוהדי מכבי או לאציו בעלי הסגנון הים תיכוני המשוחרר. באנגליה זו עדיין בושה להפגין שמחה גלויה לאידו של מישהו אחר.

"הכל שאלה של כמה אתה שונא את היריבה", אומר חבר שמבין - ואולי הוא צודק: ב-1995 ניצחה ליברפול את בלקבורן במחזור הסיום וכמעט שהעניקה בכך אליפות עשירית למנצ'סטר יונייטד. הפער אז, בין 18 תארי האליפות של הסקאוזרים ל-10 של היונייטד (שבסוף לא זכתה בתואר אחרי שלא הצליחה לנצח באפטון פארק את ווסטהאם) נראה בלתי מחיק ואיפשר ליושבי אנפילד לגלות רוחב לב של ווינרים ולשחק למען הספורט. ההשתלטות הלטינית על הכדורגל, מתברר, הביאה איתה גם סטנדרטים אחרים. כי אצל האנגלים, הפייר-פליי היה פעם במקום הראשון.

שמחה לאיד היא עניין כל כך נפוץ שאפילו עושים ממנו לא מעט כסף. מי שיצא לסיור בדוכנים שמקיפים את אולד טראפורד יגלה תעשיית מזכרות שלמה של שמחה לאיד: על חולצה אחת נראה השד האדום של יונייטד כשעל קילשונו משופד העוף שהוא הסמל של ליברפול; על חולצה אחרת פרננדו טורס לבוש במכנסונים שנלקחו היישר ממצעד הגאווה עם הכיתוב "ברונו"; או ציור של רפא בניטז, מאמן היריבה, בדמות ה"קולונל" על קופסת "טייק אווי" של "קנטאקי פרייד צ'יקן" - כשהמשמעות ברורה: הוא הפך את הציפור של ליברפול לעוף מטוגן; יש גם חולצות עם הדפסות מתוחכמות יותר, כמו זו ששואלת "איזו ספינה לא עגנה מעולם בנמל ליברפול?" והתשובה היא ה"פרימיירשיפ" (באנגלית זה כמובן נשמע טוב יותר), זכר ל-20 שנים ללא תואר אליפות של היריבים מאנפילד.

לכן היתה תגובתם של אנשי ערוץ הספורט ל"שירה" של גוטמן מעט הזויה בעיני: השנאה ליריב היא חלק לגיטימי בעיני החוויה הספורטיבית, בוודאי של האוהדים.

תשאלו כל אוסישקינאי ותיק על היום היפה בחייו, זה שהוליך אותו לשדה דב בקיץ 1993 כדי לקבל את פני מכבי ת"א שחזרה מובסת מהגליל העליון.

‏יש מי ששונא שחקן יריב (רצוי שחקן נשמה: אבוקסיס, קין, גאטוסו, קלינגר, קארגאר ועוד). ויש מי ששונא אפילו דברים מופשטים יותר, כמו הקונסנזוס למשל: עם יד על הלב אני מוכן להודות שברצלונה היא אחת התופעות היפות של הכדורגל האירופי לדורותיו, אבל עם שתי ידיים באוויר הייתי אחרי שמוריניו (האיש שכולם אוהבים לשנוא, אגב) הדיח אותם מליגת האלופות: נמאס לי מכל חבורת הלא-מבינים שממלמלת את מנטרת ה"מסי, מסי". ההתלהמות (המיותרת) של יורם ארבל בסוף המשחק רק העצימה את חדוות השמחה לאיד שלי.