רשמים מהקרמלין

הפרקים הקודמים ביומן של אמיר וינטרוב:
פרק 4: אתה מוכר לי מאיפשהו ■ פרק 3: התרסקתי ■ פרק 2: הפעם הראשונה שלי ■ פרק 1: מסע לניו קלדוניה

אנשים שואלים אותי בעדינות, 'תגיד, מה קורה?'. זו כאילו שאלה כללית כזאת. אבל הם מתכוונים להפסדים בפיוצ'ר באילת, שאליהם מצטרף הפסד שחטפתי בשבוע שעבר בסיבוב הראשון בצ'לנג'ר ברוסיה לבחור שמדורג 201 בעולם. אלו שאלות שגם אני שואל את עצמי, מאיפה באה הנפילה הזאת עכשיו.

הנה כמה מהתובנות שהגעתי אליהן (חלק מהן יישמעו לכם כתירוצים, אבל זה ממש לא ככה):

1. עומס. אני מכיר את הגוף שלי ואת היכולת שלו לעמוד במאמצים. השיטה שלי עד היום עובדת ככה - אני משחק שלושה שבועות רצופים בטורנירים ואז לוקח שבוע חופש בארץ. חופש נועד לאימונים, שיפור אלמנטים במשחק שקשה לעשות אותם תוך כדי תחרויות וכו'. בפעמים שמתחתי את החבל יותר מדי ונגררתי לשבועות רצופים של טורנירים, אז או שנפצעתי או שהתחילה דעיכה ביכולת. עכשיו אני נמצא בתוך סטריק של שבעה שבועות רצופים מאז דצמבר שכללו משחקים בישראל, אוסטרליה, ישראל, רוסיה ועכשיו צרפת. ולפי הלו"ז המתוכנן אני אסגור 9 שבועות רצופים לפני שאראה קצה קצהו של חופש.

לצערי אני חווה עכשיו את מה שרוב הטניסאים חווים: אם פעם הייתי עושה סטופ בלי בעיות אחרי 3 שבועות, פתאום השיקול היחיד שמנחה אותי הוא לרוץ אחרי נקודות בשביל לעלות בדירוג. אני רואה מול העיניים כרגע רק נקודות נקודות ונקודות. אני קולט שאני כבר לא משחק בשביל להשתפר אלא רק רץ לבדוק בכל פעם לאיזה מקום בדירוג העולמי יקדמו אותי עוד כמה נקודות.

2. טעויות של טירון. הריצה אחרי נקודות גורמת לטעויות בבחירת הטורנירים. במבט לאחור אני יודע: הייתי טירון בהחלטה להתחרות בפיוצ'ר באילת, לא הייתי צריך להתפתות לאפשרות לשחק שבועיים במקום אחד. זו לא רק העובדה שאין הרבה נקודות באילת גם ככה, אלא שטורנירים כאלו גורמים לך לשחק פחות טוב מול שחקנים שהם פחות טובים, מה שמייצר מעגל לא בריא: את הביטחון שבאתי איתו מאוסטרליה, איבדתי בהפסדים לשחקנים פחות טובים שמדורגים 500-600 בעולם.

הייתי צריך לנוח בבית, לטוס יותר מוקדם לרוסיה ולהתרגל למשחק בתוך אולם, שזה משחק שונה לגמרי.

והיתה עוד טעות אחת שעשיתי באילת: במקום להסתכל מה טוב בשבילי, שיחקתי גם בטורניר זוגות במקום לשמור על האנרגיה רק ליחידים ולנוח יותר. חבר ביקש ממני לשחק איתו כדי לעזור לו לשפר את הדירוג, ואני לא שוכח איך לפני יום וחצי גם אני ביקשתי טובות כאלו מחברים. בסופו של דבר לקחנו את תואר הזוגות באילת. בשבילי זה לא נתן כלום.

3. הכנה ספציפית. בגלל בלגאן עם הטיסות הגעתי לקאזאן ביום שני ב-11 בלילה, בידיעה שלמחרת ב-10 בבוקר אני עולה למשחק. למעברים גיאוגרפיים תכופים יש משמעויות עצומות: קודם כל, הגעתי לטורניר אחרי 3 ימים שלא נגעתי במחבט. זה לא הגיוני. בנוסף, יש את גם את עניין האקלום של הגוף - לפני פחות מחודש הייתי באוסטרליה ב-40 מעלות, בשבוע שעבר שיחקתי באילת ב-25 מעלות והנה נחתתי במינוס 20 מעלות ברוסיה.

אבל העניין היותר קריטי הוא המעבר לתנאי אולם. אנחנו הישראלים רגילים לשחק במגרשים קשים בחוץ כי אלו המגרשים שאנחנו מתאמנים עליהם. אבל לכל מגרש יש התאמות ספציפיות שצריך לעשות. באולם צריך 2-3 ימים לפחות כדי להתרגל לזה שהכדור מגיע אליך הרבה יותר מהר ויש הרבה פחות זמן להתכונן לפני החבטה. אין את הרוח הרגילה שמקטינה את החיכוך של הכדור עם האוויר, וגם המגרש הרבה פחות מחוספס, מה שמקטין עוד את חיכוך של הכדור.

ככה מצאתי את עצמי נכנס לאולם בפעם הראשונה ביום המשחק, מנסה להסתגל למשטח ב-10 דקות החימום שהיה לי לפני המשחק. וחוטף בראש בסיבוב הראשון.

***

אני בכיכר האדומה בתמונה למזכרת

אבל הלו, לא הכל רע. ההדחה המוקדמת ברוסיה איפשרה לי להתאמן כמו שצריך, וגם הפציעה שאני סוחב ברגל מאוסטרליה כבר במצב הרבה יותר טוב. חוץ מזה, בזכות העובדה שאני עומד לשחק בדייויס בחודש הבא צירפו אליי לרוסיה מאמן צמוד, את מוטי מערבי. לטוס עם מאמן צמוד זה שינוי מקצועי עצום, שקשה בכלל לאמוד אותו עבור מי שרגיל לנסוע לבד ולנהל את ההכנה המקצועית שלו עם עצמו. יש לזה עוד יתרון: העניין החברתי. יש בנאדם לדבר איתו. לחלוק איתו. אמרתי למוטי שמאחר וזאת פעם רביעית שלי במוסקבה ואף פעם לא ראיתי את הכיכר האדומה, אז מחר בבוקר גם הקור הגדול לא ישבור אותנו.

יהיה קצת חבל לסיים קריירה בלי כסף ובסוף להגיד כמו כל הטניסאים שבסופו של דבר מה שאני זוכר מהנסיעות בעולם זה בתי מלון, מסעדות ומגרשי טניס.

אז נקודות דירוג לא עשיתי. אבל לפחות סימנתי וי על הכיכר האדומה.