המצאת השיגעון

כשאתה מתבגר בשלהי שנות ה-70 בשכונה שקוראים לה מעוז אביב, הדבר הכי מרגש שיכול לקרות לך בחיים הוא שסנאדה תיפול לך על הראש בפעולה של הצופים. כבר בגיל 14 אתה מתחיל להבין שאם החלום שלך הוא לא להיות רשג"ד בשבט הנשיא, אתה בבעיה חמורה.

באופן רשמי השכונה נמצאת במרחק 10 דקות נסיעה ממרכז תל-אביב, אבל מבחינתי היא היתה יכולה להיות יוקנעם-עילית. שכונה שקטה עם בתי רכבת שלא מגיעים לשום מקום. מעוז הנורמליות והבורגנות השלווה. יכולתי למות שם מזיקנה מוקדמת. אלא אם כן היה קורה נס.

והנס אכן קרה בדמות עיתון ישן של "לאישה" שהתגלגל אל ידיי. על השער היתה כתבת ענק שעסקה בנוער המופקר של תיכון חדש: חבורה של פנקיסטים בני טובים אך חסרי ערכים, העומדים במרכזה של שערוריית עישון חשיש בבית-הספר. את המדינה זה זיעזע - אני מבחינתי חוויתי הארה רוחנית. זיהיתי את כרטיס היציאה שלי משיעמומלנד. אימא, הודעתי לה, בשנה הבאה אני עובר לתיכון חדש.

זה לא היה פשוט. בתיכון חדש דרשו ציונים גבוהים, ושלי היו גרועים למדי. באופן אבסורדי, כדי לעבור למקום הפסיכי הזה היה עליי לעבוד קשה כדי לשפר ציונים. הבעיה שזה עדיין לא היה עושה את זה מושלם.

כדי לנער את שאריות הצופים שעדיין דבקו במוניטין שלי, היה עליי להמציא דמות שתתאים לסצנריו החדש - נגן בלהקת רוק, למשל. מחקר מהיר הבהיר לי שהכלי שצריך ללמוד עליו הכי פחות כדי להתקבל ללהקה הוא גיטרה בס, גם בגלל שיש רק 4 מיתרים, וגם בגלל שבסיסטים תמיד יש פחות מגיטריסטים. וכך השקעתי שנה מחיי בבניית הפרסונה שתתאים לתיכון חדש - נגן מוטרף, אבל עם ציונים מעולים.

לדאבוני הרב, תיכון חדש היה רחוק מהתדמית המהפכנית שצוירה בעיתון. רובם היו ילדים טובים משיכון ל' ומבבלי שלא היו שונים מהחבר'ה במעוז אביב. אני את השיעור למדתי - כדי לבנות את עצמך כמטורף צריך לעבוד קשה.

כולנו מאמינים שאנשים קריאטיביים הם אנשים שמשחקים את המשחק המסוכן של השיגעון. קסמם של האנשים היצירתיים הוא יכולתם להלך על החבל הדק שבין שפיות לטירוף. השימוש באלכוהול וסמי הזיה אקזוטיים מאיים להחמיר את המצב החצי פסיכוטי שבו הם נתונים. הם יוצאים למסעות בעולם הלימבו ההזוי, וממנו הם משחררים תובנות שרק מי שחי על הקצה מסוגל להגיע אליהן. הם נוגעים בנשגב - אבל גם משלמים מחיר בחייהם מלאי הסבל. כולנו אוהבים את המיתוס הזה, והבעיה היא שברוב המקרים הוא פשוט לא נכון.

אנשים קריאטיביים חייבים להיות בדיוק ההיפך מתדמיתם בתקשורת. למשל, כדי להיות חבר בלהקת רוק מוטרפת, צריך עבודה קשה, שספק אם אנשים שאינם שפויים מסוגלים לה: להתאמן על הכלי לפחות שעתיים ביום, להופיע לחזרות 3 פעמים בשבוע, להסתדר עם חברי הלהקה, לטפל בכלי, ללמוד אקורדים - שלא לדבר על שעות ארוכות מול הראי כדי למצוא את הפוזה המדויקת של "היי, אני שם זין על העולם". הטירוף שאתם רואים על הבמה הוא תוצאה של עבודה סיזיפית יומיומית - לא של שיגעון.

גם בקריירה הבאה שלי כאיש קריאייטיב במשרד פרסום נדרשה השקעה רבה בבניית התדמית ההזויה, שעושה רושם כה רב על בני התמותה האחרים החולקים אתך את המשרד, וכמובן על הלקוחות שמוכנים לשלם הרבה כסף על הגיג שנחצב ממעמקי מוחך הקודח.

אתה מגיע ב-10 בבוקר עם עיניים אדומות. נכנס לחדר הישיבות עם הלקוחות עם הטי-שירט הכי מטונפת ומגניבה שלך. כולם נכנסים אליך לחדר על קצות האצבעות שמא יפריעו לך באמצע רגע של השראה.

כישרון המכירה הגדול ביותר של אנשי קריאייטיב מתבטא ביכולתם המופלאה למכור את התדמית הזאת לשאר העולם. מחקרים שנעשו עליהם מגלים, כצפוי, שהכול הצגה. הם יציבים יותר בנפשם, וכמות מחלות הנפש באוכלוסייה זו פחותה מהממוצע. כמו כן, הם מתגרשים פחות, הם משתמשים הרבה פחות בסמים ובאלכוהול, ובכלל נוטים לחיים נורמליים למדי.

הקופירייטר מרגיש מוטרף לחלוטין כשהוא גונב שאכטה קטנה בחצר האחורית, אבל ממש לא מודע לכך שהבוס ה"שפוי" שלו זקוק לערימת כדורים פסיכיאטריים, רק כדי שיוכל לשלם לו משכורת.

אז מה בדיוק הקשר בין יצירה לטירוף? אני לגמרי מאמין בכך שאין קשר כזה. נכון שיש מספר לא מבוטל של אמנים מטורפים, אבל יש מספר לא מבוטל של אנשים מטורפים, אמנים או לא, נקודה. כישרון אמנותי הוא כמו כישרון ספורטיבי, הוא דורש עבודה קשה וממושמעת במשך שנים.

אנשים עם טירוף אמיתי יבלו את רוב זמנם הלומי תרופות או בניסיונות נואשים להשתלב בחברה. אמן אמיתי הוא זה שיודע היטב כיצד למנף את תדמית המטורף לצרכיו ולחלוב ממנה את הכותרות הרצויות. הוא תמיד יהיה נכון לשבור טלוויזיה בבית-מלון - אבל לעולם לא את מסך הפלזמה אצלו בבית. ולמרבית הפלא, מעוז אביב היא שכונה מעולה לאנשים כאלה.