כשהרוק כרת בריט עם הפופ

אודה וקצת אבוש, סוויד הייתה עבורי תמיד להקה של אלבום אחד. אני יודע שהצהרה זו תקנה לי בקרב מעריצי הלהקה בפרט והבריט-פופ בכלל פופולריות של מנחם בן במועדון גייז, אבל האמת צריכה להיאמר, ולו כגילוי נאות.

הכול התחיל בחורף 1994. אחד משותפיי לדירה נכנס לחדר בסערה, תקליטור בידו, וציווה: "שים את זה!". לקחתי את הדיסק ובחנתי אותו. על העטיפה היה ציור של שתי דמויות אנדרוגיניות, עירומות, שקועות בנשיקה עמוקה, ידיהן כרוכות בתשוקה זו על ראשה של זו, את סביבתן אופפת מעין הילה מלאכית שמימית והאווירה כולה משדרת מיניות אפלטונית, חסרת זהות מוגדרת.

"נהדר", הרהרתי בקול. "שותף אחד מנסה כבר חודשים להחזיר אותי בתשובה, ועכשיו השני מנסה להפוך אותי להומו".

"שתוק כבר ושים את זה!", ציווה השותף, קצר רוח. שתקתי ושמתי. מכשיר הקומפקט אוושש מעט, הסתנכרן, ואז נמלא חלל החדר בצלילים המופלאים, שעתידים היו לחזור וללוות אותי מפעם לפעם שנים רבות אחר-כך.

תחילה, בו-זמנית, מכת תוף ומצילה, עם פידבק מחלחל, אחר-כך אקורד מעט איטי, מתכתי לעילא, מהגיטרה של ברנרד באטלר, ומיד הצווחה, קריאתו של ברט אנדרסון, שבמשך שנים טעיתי לחשוב שהיא נושאת את הציווי: "Speak up! Stop...", ומאז אותו יום בישרה לי תמיד את תחילתו של שיר מצוין ואלבום גדול. רק כעבור שנים גיליתי מה הוא אומר שם באמת. יש את זה ברשת.

בהמשך באו Dog Man Star המגוון ואחריו Coming Up המהוקצע על שפע להיטיו, ואוקס הצעיר החליף את באטלר. קניתי את הדיסקים, ונהניתי, אבל משהו מהגולמיות המחוספסת חסר לי שם. Raw Power, קרא לזה איגי פופ. אחר-כך נפרדו דרכינו. עד יום שישי האחרון.

גיטרה ללא הפסקה

בשעה הנקובה לתחילת המופע, ביתן 1 בגני התערוכה כבר היה מלא בקהל שמבחינתו אפשר היה להתחיל. אנשים מבוגרים ברובם, פה ושם תמונה של הילדים שנשארו עם הבייביסיטר כרקע באייפון. אבל לקח עוד שעה וקצת עד שהם עלו לבמה.

ואז זה התחיל. אנדרסון והקולגות ניהלו את המופע כמו שממליצים לספורטאים לשחות 100 מטר: להתחיל בשיא המהירות, ואז להגביר לאט לאט את הקצב. הם נתנו פתיחה סוחפת עם Hollywood Life מהאלבום השני, אחר-כך She, Trash ו-Filmstar מהשלישי ואז התפנו לאלבום הראשון. ב-Animal Nitrate, כשהגיע הסולו ההוא של באטלר, סליחה, של אוקס, הפליט הבחור שרקד לידי צחקוק בלתי נשלט של עונג. הסכמתי איתו בכל לב. הגיטרה של אוקס לא נחה לרגע, מלווה את אנדרסון בפרשנות הבלתי פוסקת שלה, מעט מתפייטת, הרבה מתחרעת, תמיד מרתקת.

הקטעים ניחתו על הקהל באנרגיה מפוצצת, בזה אחר זה, בלי מלים מיותרות, לא פעם הצליל הראשון של שיר כמעט נוגע בצליל האחרון של שיר שזה עתה הסתיים. רק אחרי לא פחות מ-11 קטעים הם הרגיעו עם Everything Will Flow.

למעט ניל קודלינג, גיטרה שנייה וקלידים, שנראה תלוש ועגמומי משהו, ידו נעה באיטיות על המיתרים, הצטרפו יתר חברי הלהקה לאנרגיות הבלתי נדלות של אנדרסון. בשלב מסוים התחשק לי לגרור את קודלינג לקומזיץ הקרוב, כדי שינגן ויתעודד קצת עם החברה מסביב למדורה, והוא, כמו קורא את מחשבותיי, לקח גיטרה אקוסטית מעובד הבמה, התיישב על הרצפה והתחיל לנגן את הפתיחה של The Wild Ones.

לגבי אנדרסון, לכל מי שיצא מההופעה של דילן מאוכזב שלא קיבל מספיק "צומי" מסבא בוב, מומלץ לבקר פעם אצל אנדרסון. האיש, פרפורמר בחסד, מזכיר לכולם מה הופעת רוק אמיתית איז אול אבאוט. הוא נותן את עצמו לקהל עד הסוף, מקפץ על המוניטורים, משחרר שני מטרים של כבל מיקרופון ומסובב אותו מעל הראש (וכמה סנטימטרים מהאף של המתופף), וכל הזמן לא מפסיק לכרכר ולענטז, לשדל את הקהל לשיר את הפזמונים ולסחוף אותו איתו. מידי פעם ירד מהבמה כדי להתערבב ולהתחכך בקהל, ואת רוב Saturday Night שניתן כהדרן הוא שר מהקהל.

עכשיו אני מחכה שהאוזניים ייפתחו בחזרה מעט, כדי לרוץ ולבצע האזנה מחודשת באלבומים של סוויד. בכולם.