עוד לא אבדה תקוותנו

מילותיו של ההמנון הלאומי שלנו מרגשות אותי, ומנגינתו ערבה לאוזניי. ילדיי אף טוענים כי פאתוס אוחז בי כשאני שר את "התקווה".

אבל יש אירוע אחד שבו, לנוכח שירת התקווה, אני מוצא את עצמי משפיל מבט ונאלם דום. זה קורה בטקס הסיום של בית-הספר למשפטים. דווקא בנקודת השיא של לימודים אלה, ברגע הסיום של טקס הבוגרים, אני חש שאיני יכול להישיר מבט, כי בסוף כל שורה בהמנון הלאומי עומד סטודנט ערבי שלי, ועיניו אומרות: "הי, גם אני פה! ואיפה הבית שלי בהמנון הזה?"

והצעקה האילמת הזו, המלווה את שירתם הרועמת של הסטודנטים היהודים, מנפצת את מנטרת ה"שוויון בפני החוק", החוזרת כמעט בכל פסק דין הנלמד בבית-הספר, ומטיחה בפרצופנו את האמת על מציאות חיינו, במדינה בכלל ובאוניברסיטה בפרט.

פעם השתעשעתי ברעיון להעלות את הנושא על שולחן הדיונים בפקולטה למשפטים בתל-אביב. חשבתי שקיימת חשיבות לשיחה על הנושא, הן בין חברי הפקולטה והן בין התלמידים שלנו. חשבתי שבתום שיחה פתוחה כזו כולם יבינו שחייבים למצוא נוסחה שתאפשר לכולנו לקיים טקס המכבד את כולנו.

היתה לי אפילו הצעה קונקרטית: כל עוד ההמנון של מדינת ישראל אינו נותן ביטוי מכובד לסיפור של העם היושב בקרבנו - שירת התקווה תיוחד רק לטקסים שבהם "נפש יהודי הומיה", כמו טקס יום הזיכרון שנערך מדי שנה לזכר בוגרי הפקולטה שנפלו במלחמות ישראל.

חשבתי שאפילו אם אני אתבדה, ובתום השיחה הזו לא יתרחש שום שינוי במתכונת טקס הבוגרים, המרצים והסטודנטים הערביים שלנו יחושו נוח יותר במקום שלפחות מודע ומשוחח עמם בגובה העיניים על המצוקה בה הם נמצאים. אך, לבושתי, זנחתי את הרעיון מיד לאחר המבט הגוער הראשון בו נתקלתי.

פרופ' ניבה אלקין, דיקנית בית-הספר למשפטים של אוניברסיטת חיפה, היתה אמיצה ממני. היא העלתה את הנושא לדיון בין חברי הפקולטה, והם החליטו לסיים את טקס הבוגרים של הפקולטה למשפטים בחיפה בשירה אחרת, המאחדת את כל הבוגרים.

הערצתי נתונה להם, הן על עצם הנכונות לצאת מהקונוונציה והן על הבנתם כי אוניברסיטה אינה יכולה להתעלם ממיעוט נכבד של תלמידיה. אפשר כמובן לחלוק על החלטה זו, אך אסור להתעלם מהבעיה שהחלטה זו באה להתמודד עימה.

לכן, אני שמח על כך שאחד הסטודנטים בחיפה הבחין בנעשה והרים קול זעקה כנגד החלטת הפקולטה. כי בין אם הוא כיוון לכך ובין אם לאו, זעקתו זו, שיצרה הדים רמים בתקשורת, העלתה על שולחן הדיונים הציבורי את מה שכולנו מנסים לטאטא מתחת לשטיח. ואין מקום הולם יותר לקיים דיון ציבורי רציני, מכובד ומעמיק, מאשר בבתי-הספר למשפטים.

כי עוד לא אבדה תקוותנו למדינה המכבדת את כל יושביה.

הכותב הוא ראש בית-הספר למשפטים במכללה האקדמית ספיר וחבר הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב.