אני לוקח "לא" למקום אחר

פעם היית משתגע מזה. אתה מגיע לפגישה שאליה התכוננת במשך שבועות, מציג מול הלקוח וצוותו משנה סדורה ורהוטה שעבדת עליה באמת זמן רב. התחושה היא שאפשר לצאת לדרך. סבב הדעות בשולחן הוא כאילו פורמלי בלבד. אתה מצפה למחיאות כפיים ולהסכמה גורפת מקיר לקיר, רק שכאן אתה נתקל במקלחת קרח, ודווקא מצד הדרגים הזוטרים שמסביב לשולחן.

אחד אחד הם יורים בך את כל ההתנגדויות האפשריות. הם מסבירים לך למה זה לא יכול לעבוד, על מה לא חשבת ומה ששכחת לציין. אתה קצת מושפל, מביט בתחינה אל המנכ"ל, הוא מושך בכתפיו. אין לו באמת מה לעשות. מצד אחד הוא איתך, אבל מצד שני הוא לא יאכוף כלום על הצוות שלו. אתה חוזר הביתה לעבוד מחדש. חודש שלם הלך.

רק כשאתה הופך להיות אבא אתה מבין את משמעות המילה "לא". המילה הראשונה שאנחנו אומרים היא לא "אבא", ולא "אמא", המילה הראשונה שהופכת אותנו לבני אדם בעלי משמעות ונוכחות בעולם הזה היא דווקא ה"לא". זו מילת הכוח שמאפשרת לנו לשלוט במצב. המנטרה שאיתה אנחנו מבטאים את העובדה שיש לנו דעה, שראוי להתחשב בקיום הנפרד שלנו.

כשאנחנו מגיעים חדשים וזוטרים לעבודה, אנחנו קצת כמו תינוקות. לא מכירים את הסביבה, הכול נראה גדול ומלחיץ. אנחנו מבלים את השנתיים הראשונות בהישרדות ארגונית, בלהבין איפה כל דבר נמצא, עם מי לא כדאי להסתבך ואיפה לא כדאי לאכול צהריים. אנחנו מעבירים ניירות ממקום למקום, ואם שואלים אותנו מה דעתנו על משהו, זה באמת רק מתוך נימוס. זה לא ממש מעניין אף אחד.

פתאום אחרי שנתיים אנחנו נקראים לראיון הערכה. באופן מפתיע, במקום לפטר אותנו, מבשרים לנו שאנחנו מקודמים. חדר גדול יותר, קצת העלאה במשכורת ואולי גם כפיף אחד או שניים. מה שנקרא - ניהול זוטר. אבל אז משהו גם מתחיל להשתנות. מתחילים לשאול אותנו מה דעתנו. והבעיה היא שצריכה להיות לנו אחת כזאת. כמו תינוק בן שנתיים, אנחנו צריכים לעשות משהו, אבל אין לנו שום דרך לדעת איך עושים את זה. אין לנו באמת דעה. אנחנו לא מרגישים שאנחנו באמת מבינים מספיק. והכי מלחיץ הוא הפחד מלטעות.

הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות כדי להיות משמעותיים בעולם הוא פשוט להגיד "לא". לפסול משהו באופן אינטליגנטי, הרבה יותר קל מלהגיד את מה שצריך לעשות. "לא" הוא כוח. פתאום מתחילים לשים לב אליך. אתה הופך לגורם שצריך לעבור אותו כדי לאשר דברים. ככל שאתה אומר יותר "לא", כך צריך להתייחס אליך יותר. היכולת לעצור יכולה להביא אותך למקומות שאליהם לא חלמת להגיע. עבורך ה"לא" הוא ההחלטה הבטוחה ביותר שאפשר לקחת. פשוט אי אפשר לטעות.

פעם הייתי מתעצבן מזה. זה היה גורם לי להיות מתוסכל. אבל כנראה שצריך להיות אבא כדי להבין שזה פשוט מנגנון טבעי של אדם שרוצה לשרוד. הדרך היחידה להתמודד מול ה"לא" הזה היא פשוט לא להילחם בו. ברגע שמציבים התנגדות להתנגדות - נוצר אפקט שמכפיל את העוצמה שלה. אסור לעמוד מול "לא".

הדרך להתמודד היא פשוט ללכת עם ה"לא" ולהמשיך איתו. היום כשאומרים לי "לא" התגובה הבאה שלי תהיה אוקיי, בואו נלך עם ה"לא" הזה ונראה לאן הוא לוקח. רק אז הצד השני מבין שכל "לא" חייב להביא לסוג של "כן", ועל ה"כן" הזה הוא חייב לקבל אחריות.

כי הכי קל בעולם זה להגיד לא.

אנחנו אוהבים את האמנים ואת אנשי המחאה, כי הם תמיד כל-כך צודקים: "לא" לטייקונים, "לא" למכוניות, "לא" לאכילת בשר, "לא" לממשלה עם לפיד, "לא" לממשלה עם חרדים וגם "לא" לממשלה עם בנט. ה"לא" הופך אותנו לאנשים טובים יותר. צודקים תמיד. יש לנו ענפים שלמים שכוחם הגדול הוא ביכולתם לשבת על הגדר ולהוציא כרטיסים אדומים לכל דבר שזז. אחלה דרך להתפרנס.

אבל הדרך היחידה שבה באמת יכול אדם למצוא את מקומו האמתי בחיים היא למצוא את המקום שבו הוא אומר "כן". ו"הכן" הזה תמיד יחשוף אותו לביקורת, וה"כן" הזה לעולם לא יהיה מושלם כמו ה"לא". אבל לפחות זה יהיה ה"כן" שלו.