"הכתבה של אילנה דיין על סרן ר' העבירה מסר מרשיע"

"חלק מהשופטים שצפו בכתבה של אילנה דיין בעניינו של סרן ר' אמרו שהמסר שלה מרשיע את הקצין הזה בזמן שמשפטו עדיין תלוי ועומד. יש פה מסר ברור מאוד. מי שצופה בכתבה מבין שהשורה התחתונה שלה היא שהאדם הזה הרג אדם, ואחר-כך וידא הריגה".

כך אמר היום (ד') שופט בית המשפט העליון אליקים רובינשטיין, במסגרת דיון מיוחד שנערך בהרכב מורחב של 9 שופטים, באחת הפרשיות המשפטיות המסקרנות של השנים האחרונות - תביעת לשון הרע של סרן ר' נגד העיתונאית אילנה דיין ותוכניתה "עובדה".

הדיון, שהתקיים במסגרת הליך של "דיון נוסף", עתיד להוביל לאחד מפסקי הדין העקרוניים המשמעותיים שניתנו אי-פעם בתחום לשון הרע.

כמעט כל שופטי ההרכב, כולל הנשיא אשר גרוניס, הביעו במהלך הדיון את עמדותיהם ביחס לשאלות העומדות לדיון - חלקם הביעו עמדות שהדגישו את הצורך לאפשר עיתונות חופשית, שאינה כבולה באיום לשון הרע; וחלקם, כמו השופט רובינשטיין, הדגישו את חשיבותו של כבוד האדם אל מול חופש הביטוי, באיזון המתקיים בחוק איסור לשון הרע.

חלק מהדיון העקרוני התמקד בשאלת ה"אמת לשעתה", וזאת אף שלטענת עו"ד גיורא ארדינסט ויוסי עבאדי, שייצגו את דיין ואת טלעד, שאלה זו כלל איננה אמורה לעלות במקרה זה, שכן הכתבה כלל איננה מהווה "אמת לשעתה" אלא אמת לאמיתה, ולאחר שסרן ר' זוכה בבית הדין הצבאי מהאישומים נגדו, לא נדרש פרסומו של "תיקון" אלא "עדכון" בלבד.

"המסר שהמחוקק רצה הוא להגן על השם הטוב באופן רציני", אמר השופט רובינשטיין בדיון, "האם אנחנו מגינים על השם הטוב? אם אנחנו מדברים על אמת, בין שהיא אמת ובין שאינה אמת, זה כמו האמירה על דג, בין שהוא דג ובין שאינו דג. האם זה לא מדרון חלקלק מדי? אנחנו מצמצמים מאוד את האפשרות להגן על השם הטוב. האם אין לאדם איזשהו פתחון פה שהציבור ששמע שהוא עושה דברים כאלה איומים יידע שהוא זוכה בסופו של דבר?"

"אולי זו בעיה של אגו?"

בא-כוחו של סרן ר' אמר כי פסק דינו של העליון, שניתן לפני כשנה, חיבר למעשה את הגנת תום-הלב והגנת אמת דיברתי, והפך אותן ל"הגנת-על" בחוק לשון הרע, שאותה כינה "הגנת עיתונאים".

לדבריו, ההתחשבות בחופש העיתונות צריכה למצוא את ביטויה בסעיף אחר בחוק איסור לשון הרע - הסעיף המאפשר לבית המשפט לפסוק פיצויים נמוכים יותר כדי להגן על אינטרס ציבורי.

"אם מפרסמים טעות טעות, גם אם זו טעות בתום-לב - צריך לתקן אותה", אמר עו"ד מני, "אם אומרים שתיקון טעות הוא אפקט מצנן על העיתונות, זו אמירה מטרידה. קשה להלום פסק דין של בית המשפט העליון שיגיד שאם נורה לאדם שטעה תאמר סליחה טעיתי זה אפקט מצנן". על כך העיר הנשיא גרוניס: "אולי זו בעיה של אגו?".

השופט יצחק עמית, שישב גם בהרכב הקודם בעליון, הצביע על ההבדל בין עיתונאי לרופא, ושאל: "באספקלריה של דיני הנזיקין, מה ההבדל בין עיתונאי לבין כל בעל מלאכה, כמו רופא? מדוע האחריות על העיתונות חמורה יותר, ועל רופא היא רק במסגרת דיני הרשלנות? הרי גם רופא שגורם למישהו למות, לא מטילים עליו אחריות אלא אם התרשל. אדם מת בגלל טעות של רופא, אלה דברים שקורים יום ביומו. מדוע להטיל על העיתונאי אחריות חמורה יותר? מדוע שלא נקבע שאם טעית - הגנת אמת בפרסום לא תעמוד, אבל הגנת תום-הלב כן תעמוד?".

כבוד האדם כזכות-על

השופט עוזי פוגלמן, שניסח בפסק הדין הקודם את "הגנת העיתונות האחראית", הסביר בדיון כי מאז נחקקו ההגנות בקיימות בחוק איסור לשון הרע, השתנו הזמנים.

"סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע הוא תולדה של פסק דין משנת1917, מאז זרמו הרבה מים", אמר פוגלמן. "העולם השתנה, וגם באנגליה, בקנדה, באוסטרליה ועוד התקבלה הגנת העיתונות האחראית. נוצר מודל חדש שיש בו איזוני שהם פרי של שיקול-דעת שיפוטי".

פוגלמן שאל את באו-כוחו של סרן ר' אם הוא מציע שבישראל משקלו של חופש הביטוי יהיה נמוך יותר מאשר במדינות אחרות. "לא רק חופש הביטוי הוא זכות-על", השיב עו"ד מני, "גם כבוד האדם הוא זכות על".

עו"ד גיורא ארדינסט, בא-כוחה של דיין, ציין כי "לא היה בכתבה שום דבר שהוא אי-אמת", וכי המובן היחיד שבו היא יכולה להיחשב "אמת לשעתה" הוא בכך שחודשים אחדים לאחר שידורה, זוכה סרן ר' מהאישומים נגדו בבית הדין הצבאי.

"השאלה היא איזו אמת אנחנו בוחנים, האם את האמת האבסולוטית או את האמת כפי שנחזתה בעיניו של עיתונאי סביר במועד שבו קרו האירועים", אמר ארדינסט.

עדכון או תיקון

השופטת עדנה ארבל הביעה חשש ממיסוד הגנה לעיתונאים, ואמרה כי "אם נבטל את האמת המוחלטת, כל עיתונאי יוכל לומר זה מה שהצלחתי לברר, זו האמת לשעתה. הוא לא ירצה לבדוק יותר, לדעת שזו האמת לשעתה, מעבר לזה בזה אני יכול להתגונן אחר-כך, אז למה לי לטרוח ולחפש ולבדוק".

השופט ניל הנדל תהה מדוע עיתונאי זקוק להוראה של בית משפט לפרסם תיקון לעובדה שהתבררה בהמשך הדרך, לאחר שהפרסום המקורי היה "אמת לשעתה", ומדוע הוא איננו פועל לפרסום התיקון מיוזמתו.

"צריך להשאיר גם לאתיקה מקום", השיב ארדינסט. "מי יפעיל אותה", תהה גרוניס, "מועצת העיתונות?". ארבל הוסיפה: "זה צריך להיות אינטרס של כולם, גם של התקשורת, שברגע שמתבררת האמת היא צריכה להיות משודרת".

עו"ד עבאדי הציע להבחין בין עדכון פרסום קודם לבין תיקון. "כאשר מדובר בדיווח על כך שמוגש כתב אישום ולימים אותו נאשם זוכה, יש צורך לעדכן ולא לתקן. הזיכוי אינו משנה את העובדה שאותו נאשם הועמד לדין. תיקון הוא במקרה אחר, למשל כאשר כלי תקשורת נתן ביטוי לדבריהם של אותם שני עדים שלימים בדיון הפלילי התברר ששיקרו. אותו כלי תקשורת צריך לתקן. כיכר העיר היא לא המקום להכרעת הדין אבל זו רק חלק מהתמונה: כיכר העיר זה מקום ראוי להחלפת מידע ודעה". (דנ"א 2121/12).

העליון קבע: לדיין עומדת הגנת "אמת בפרסום"

בפברואר 2012 החליט בית המשפט העליון פה-אחד, בהרכב של 3 שופטים, לבטל את פסק דינו של השופט נעם סולברג בבית המשפט המחוזי בירושלים, מדצמבר 2009, שחייב את דיין בלשון הרע ובתשלום פיצויים בסך 300 אלף שקל, בעקבות שידור תחקיר "וידוא ההריגה" בתוכנית "עובדה" בנובמבר 2004.

ביחס לכתבה ששודרה בתוכנית, נקבע כי עומדת לדיין הגנת "אמת בפרסום"; ואולם, ביחס לפרומו לתוכנית, נותרה קביעתו של השופט סולברג מהמחוזי כי מדובר בלשון הרע, ולפיכך החליטו שופטי העליון להקטין את הפיצוי שנפסק נגד אולפני טלעד מ-300 אלף ל-100 אלף שקל. בנוסף, ביטלו השופטים את החובה שהטיל המחוזי על דיין לשדר התנצלות וידיעה מתקנת.

הכתבה המדוברת שודרה בתוכנית "עובדה" בערוץ 2 בנובמבר 2004, ועסקה בתקרית שאירעה במוצב "גירית" ברצועת עזה באוקטובר 2004, שבמסגרתו נורתה למוות הילדה הפלסטינית איימן אל-האמס, שהייתה בת 13.

סרן ר', שתבע את דיין בלשון הרע, פיקד על הפלוגה שאיישה את המוצב. אל-האמס התקרבה למוצב, והחיילים פתחו בירי לעברה, וסרן ר' רץ אל שער המוצב כדי לוודא את הריגתה, לפני שקיבל את הדיווח כי מדובר "בילדה כבת 10 בערך".

נגד סרן ר' הוגש כתב אישום לבית הדין הצבאי, באשמת שימוש בלתי חוקי בנשק, שיבוש הליכי משפט, חריגה מסמכות עד כדי סיכון חיים והתנהגות שאינה הולמת. ביום הגשת כתב האישום, שממנו זוכה בהמשך, שודרה הכתבה ב"עובדה".

במסגרת הדיון הנוסף התמקדו השופטים ב-3 שאלות שאותן הגדיר הנשיא גרוניס: שאלת ה"אמת לשעתה"; השאלה האם העניין לציבור בפרסום עיתונאי מתבטל כאשר יש באותו עניין הליך משפטי תלוי ועומד; והאם עיתונאי זכאי ליהנות, בשל היותו עיתונאי, מאחת מחלופות "הגנת תום-הלב" בפרסום, הקבועה בחוק איסור לשון הרע, ולפיה תהיה הגנה לעיתונאי שפירסם בתום-לב במצב שבו "היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום".