"הייתי פה, הייתי שם. עשיתי כל דבר, הסתובבתי בכל מקום. בקיבוץ בעיר ובכפר, בצבא, במלחמות, בכלכלה ובתעשייה, בארץ ובחו"ל, בעיירות פיתוח וקצת בהרצליה פיתוח. נולדתי בלוחמי הגטאות ללוחמים ניצולי שואה, אני גר בקורנית במשגב. העבודה שלי, החיים שלי, באופקים. עברתי לאורכה ולרוחבה של הארץ והפרספקטיבה שלי מאפשרת לי להיות ביקורתי, ואני כזה. מאוד ביקורתי. מאוד כועס, מאוד מתוסכל.

"55 שנה אחרי שקמה, אופקים מייצגת גטו חברתי ישראלי טיפוסי, מה שמכנים עדיין עיירות הפיתוח. אלה גטאות חברתיים שלא מצליחים להתרומם, גם לא בעשור השביעי שלאחר קום המדינה. אלה מתחמים ברורים עם גבולות המפרידים בינם לבין עולי ה"מייפלאוור", האצולה שרכשה לעצמה את הזכויות על הארץ, לעומת העלייה האחרת שאנשיה נשארו עולים חדשים גם אחרי שהנינים שלהם נולדו בארץ, ותמיד תמיד מזכירים להם שהחלוצים היפים מפעם וצאצאיהם הם היו ויהיו מעליהם. אז כן, אני מרוגז. מה שקורה כאן לא ראוי".

בשבת הזאת ימלאו 40 שנה למלחמת יום הכיפורים. "כוח צביקה", הוא צביקה גרינגולד, ועיטור הגבורה שהוענק לו הוא אחד הסיפורים הגדולים של המלחמה, מורשת קרב של "גבורה עילאית" כפי שנכתב בנימוקים להענקת העיטור. סיפרו עליו סיפורים, פרסמו עליו כתבות וספרים, אחד מהם כתב בעצמו לפני כמה שנים. מאז המלחמה ההיא עשה גרינגולד דרך ארוכה עד שהגיע לאופקים.

השריונר שחסם את הסורים בקרב על נפח ברמת הגולן השתחרר לימים בדרגת אלוף משנה, שב לקיבוצו לוחמי הגטאות, עבד בבריכות הדגים וגידל קרפיונים, דגי בורי וכסיף. הוא למד כלכלה, היה בין מקימי מפעל טבעול ומנהליו בקיבוץ, ובאמצע שנות ה-90 מונה למנכ"ל תעשיות אלקטרוכימיות. אחרי כן כיהן כמנכ"ל בתי הזיקוק בחיפה ובאשדוד.

ההתמחות במשק האנרגיה הביאה אותו לניהול תשלובת האנרגיה הגדולה (בתי זיקוק, נמל ותחנות דלק) של גד זאבי בפורטו ריקו ולכהונות בדירקטוריונים של חברות ציבוריות כמו תפרון והבנק הבינלאומי למשכנתאות. הוא כיהן גם כיו"ר חברת ההיי-טק בוס, וישב בהנהלות כלכליות בקיבוצים ובמושבים. באוגוסט 2008, אחרי שנים של אי-סדרים וליקויים מתמשכים, מינה אותו שר הפנים אז, מאיר שטרית, לעמוד בראש הוועדה הקרואה של אופקים. בבחירות המוניציפליות הקרובות, שיתקיימו בסוף אוקטובר, הוא יסיים את תפקידו שם. על כס ראש המועצה מתמודדים חמישה מתושביה.

הפרידה קשה לגרינגולד, בן 62, אב לשלושה וסב לארבעה. האיש שתמיד תישאר ממנו תמונת הגיבור בעל הבלורית הבלונדינית מהמלחמה ההיא, ייקח איתו ליישובו קורנית את ההזדהות המלאה שפיתח עם הפריפריה וימשיך לדבר ב"אנחנו באופקים".

"כשקצת הרימו ראש - חטפו טיל"

- הזכרת את המייפלאוור, אותה ספינה שהביאה ב-1620 אל חופי אמריקה את ראשוני האירופאים שהתיישבו שם והפכה למיתוס, לסמל של חלוציות והתחלה חדשה.

"לנו יש בדיוק אותם אנשי מייפלאוור. הנציגים שלהם היום הם שמוליק ריפמן, ראש המועצה האזורית הר הנגב ויו"ר ארגון המועצות האזוריות; זה דב ליטבינוף, ראש המועצה האזורית תמר; אלה ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר יאיר לפיד והחברים שלהם, מכל המפלגות; אלה שהארץ היא שלהם ומי שאיננו אחד מהם - לא נחשב".

- ריפמן? ליטבינוף?

"למה הזכרתי אותם בחבורה? כי הם עומדים בראש מועצות אזוריות בדרום, שכנים שלנו באופקים, והם מבחינתם עושים יופי של עבודה, אבל הם דוגמה למצב ולתוצאה שלו. באופקים אנחנו 27 אלף תושבים, ואנחנו גובים ארנונה של 1,000 שקל לתושב בערך. הארנונה כולה היא 30 מיליון שקל, 75% ממגורים והשאר ממסחר ותעשייה. והנה המועצה האזורית הר הנגב יושבת על השטח הכי גדול בארץ, יש לה משהו כמו 5,000 תושבים, והיא מקבלת ארנונות שלא ממגורים, משטחי אש, בסיסי צבא וכמה תעשיות, של 100 אלף שקל בקירוב לתושב.

"לידנו יושב גם ליטבינוף, המועצה האזורית תמר, עם שטחים נרחבים וגדולים, והיא לוקחת את כל הארנונה של מפעלי כימיקלים לישראל, מלונות ים המלח, תעשייה ונכסים לאומיים, ויש לה פחות מ-1,200 תושבים. כשהאדמה בוערת, ראש רשות מגיע לכל מיני הסדרים עם עיריית דימונה ועיריית ערד, ומעניק להם ארנונה פה ושם, לזה כמה מיליונים בודדים ולשני פחות, והוא אומר: תראו כמה שאני נדיב... ואני אומר: מה זה החוצפה הזאת, מה זה, של אבא של ראש הרשות? מי נתן לתושבי הר הנגב ותמר את זכויות היתר המופלגות האלה? איזו מין חלוקה זו של זכויות בנכסי המדינה?

"תושבי אופקים הגיעו כעולים באמצע שנות ה-50. אבל כבר לפני כן חילקו את הכול ל'אנשי שלומנו', לאצולת החלוצים, כך שלגלי העלייה לאחר קום המדינה לא נשאר כלום, ואף אחד בממשלה, ולא חשוב איזו ממשלה כי כולן אותו דבר, אפילו לא חושב לתקן את המצב".

- אתה יליד לוחמי הגטאות, קיבוץ חזק בגליל. הוריך הם הרי המייפלאוור.

"לא, אני לא. אני מהקיבוץ של יצחק צוקרמן ואשתו צביה לובטקין, אנשים שעמדו בראש מרד תנועות הנוער באירופה. הוא האיש שבמאי 1945 יצא לכיכר העיר בוורשה, שהיו בה מאות אלפי פולנים חוגגים, ואמר לצביה: תראי כמה נשארנו לבד... זמן קצר אחרי כן, ב-1946, היא הגיעה ראשונה, עמדה על במת ועידת הקיבוץ המאוחד, דיברה 12 שעות רצוף והביאה ליישוב את סיפור השואה והמרד. אבל גם לשניים האלה לא נתנו לדרוך במילייה הפוליטי. צביה אמרה אז: אם צריך אני באה, אבל אני לא דוחפת את עצמי. אז לא נתנו לה.

"הם עברו ליגור וגיבשו סביבם גרעין שהוריי היו חלק ממנו, והתיישבו באדמות סמרייה, שם נמצא הקיבוץ גם היום. אגב, זה הקיבוץ היחיד שהוקם על טהרת ניצולי שואה, כי את רוב הניצולים פיזרו במכוון בקיבוצים ותיקים. התנועה חשבה שלא יהיה להם כוח להתמודד עם הקמת קיבוץ לבד. גם היה ויכוח על השם, רצו לקרוא לקיבוץ 'מורדי הגטאות', אבל צוקרמן התעקש שזה לא היה מרד אלא מלחמה, ולכן השם הוא 'לוחמי הגטאות'. בית הספר שלמדתי בו נקרא על שם יאנוש קורצ'אק, מחנך דגול, פדגוג וגיבור גדול שניתנה לו האפשרות להשתחרר מהגטו לאזור הפולני, אבל הוא אמר 'אני הולך עם ילדי בית היתומים שלי לאן שהם הו לכים'. הוא ידע שלא יציל אף ילד בהחלטה הזאת, אבל הציל את מצפונו והחזיק בידי הילדים שצעדו למותם. איפה יש גבורה יותר גדולה? זו הרי הגבורה האמיתית".

- כבן לניצולי שואה, אתה מכנה את אופקים "גטו חברתי". זה לא מוגזם?

"נחזור לרגע, למען אלה ששכחו, לא ידעו או לא רוצים לדעת, לשנות ה-50, אז הקימו את דימונה, אופקים, ירוחם, קריית גת, שדרות, מצפה רמון. הגיעה עלייה גדולה בעיקר מצפון אפריקה, התנועה הקיבוצית סירבה לקלוט אותה, ודוד בן גוריון הורה לקלוט אותה. היישוב לקח כמה פולנים יפים ואמר להם: תסדרו אותם. קמו מושבי עובדים - לקחו משפחה, נתנו לה קרקע, מכסות מים, מכסות ייצור, פרות, לולים. אבל כשהמושבים התמלאו וזרם העולים המשיך להגיע, התחילו להקים מעברות ויישבו שם אנשים בלי כלום, עם עבודות יזומות עלובות.

"לפי התוכנית, אופקים הייתה צריכה להיות מרכז עירוני מרחבי שמסביבו מושבי עולים. בתכנון המקורי של אופקים היו 50 עד 100 משפחות. אבל העלייה המשיכה, אז בנו פחונים. כך נבנו נתיבות, שדרות ואופקים. הם לא קיבלו אמצעי ייצור, לא קיבלו הדרכה. היועצים של בן גוריון אמרו לו: ככה אי אפשר, והוא ענה: עכשיו אנחנו קולטים את העם היהודי. יהיו בעיות - אז נפתור אותן. והנה, לא פתרו אותן עד היום. התושבים עברו מסכת התעללות. לקחו משפחות שבאו מתרבות פטריארכלית, שבה האב הוא איש מכובד, יוצא בבוקר ליום עבודה כסוחר בחליפה וחוזר בערב כמו גביר, ופה לקחו אותו, שברו לו את המ נהיגות, שלחו אותו לחפור תעלות ולחטוב עצים, הוא איבד את כבודו, כל המסגרות התפרקו. אילצו אותם להסתגל לתרבות אחרת, ואחרי כל זה הם סבלו מקושי כלכלי עצום, שלווה בעומס ביטחוני. אני לא צריך להזכיר את החיים בבית שאן, בשלומי, במעלות, בכפר יובל, ואז בשדרות, באופקים, בנתיבות. כשקצת הרימו ראש - חטפו טיל".

- אנחנו בשנה ה-66 למדינה ואתה חוזר שנים אחורה.

"אחורה? ממש לא. זה הכול היום. ההזנחה והאדישות התחילו אז ונמשכים עד היום. בשנות ה-60 וה-70 הכפילו את מספר יחידות הדיור באופקים מ-2,500 ל-5,000. אז מה עשו? בנו שיכונים צפופים, דיור ציבורי שאליו שלחו מכל הארץ את משפחות המצוקה הכי גדולות. כשהגיעה העלייה מרוסיה בשנות ה-90 - בנו עוד 1,500 יחידות דיור - כולן מעץ, צריפים. הביאו לשם קצת רוסים והרבה קווקזים, בוכרים. בהמשך הגיעו עולי אתיופיה, מהמשפחות החלשות.

"אחר כך הגיע פינוי גוש קטיף, והנה, לתושבים כלל לא הציעו לבנות בתים ולגור באופקים או בעיירות שסביבה, אבל את המשת"פים מעזה כן הביאו אלינו. ואז היה המעשה שנולד ברצון טוב ונגמר בבעיה גדולה, היוזמה של רן כהן, שלחם והוביל את חוק הדיור הציבורי. המחוקק קבע שדיירי הדיור הציבורי יוכלו לרכוש את הדירות במחיר נמוך. אבל לאנשים באופקים אין כסף, לא יכולים לקנות גם לא במחיר נמוך מאוד, אז באו מאכערים חרדים ועשו עסקאות קומבינציה: הם קנו את הדירות במחיר אפסי, על שם תושבי הדיור הציבורי, השאירו להם ביד כמה עשרות אלפי שקלים, והתוצאה: הדירות נמכרו, התושבים יצאו לאן שיצאו, ולעיירה נכנסו חרדים מירושלים ובני ברק. והנה התמהיל האנושי של המקום".

- המקום מוכר כאזור פיתוח עם הטבות מס.

"מה זה שווה שבאופקים נותנים כאלה הנחות מס אם אנשים לא מגיעים לסף המס?".

"בנו לאקדמיה שכונות יוקרה"

- צביקה, גם עומר נמצאת בדרום, זה יישוב חזק ובדרכו הולכים גם להבים ומיתר.

"זה מאוד פשוט, אלה יישובים קהילתיים. באר שבע לא התאימה לאקדמיה אז היא הלכה לעומר. להבים ומיתר זה אותו דבר. במקום לחזק את באר שבע, דימונה ואופקים, בנו להם שכונות יוקרה נפרדות. אני עבדתי בזמנו בבתי הזיקוק של פורטו ריקו, ככה זה בדיוק שם. יש שכונות של לבנים מוקפות בגדרות תיל וסביבן חושות של עניים, חולים, שחורים וחומים. במקום שקבוצות חזקות יחיו בקהילות חזקות, ינהיגו ויובילו אותן, אצלנו הלכו ועשו הפרדה. יש כאלה ויש כאלה, לא יתערבבו אלה באלה. פיני בדש הוא ראש מועצת עומר, איש נהדר ויוצא דופן שאוהב את תושביו ומטפל בהם באופן אישי, אבל כשהוא הולך בתקופה הזאת לבסיסי צה"ל ומשכנע אותם לבוא לעומר במקום לאופקים ולדימונה - זה לא בסדר".

- לך גם אתה, תפתה, תציע הצעות שאי אפשר לעמוד בפניהן.

"אני הולך ואני מנסה. הקמנו שכונת משטרה וכבר מכרנו 50 מגרשים. אני רואה בשוטרים אוכלוסייה איכותית. בקרוב נשווק 100 יחידות לאנשי צבא קבע. יש היום באופקים קרקע מתוכננת ל-5,000 יחידות דיור. הקרקע במחיר אפס, ממ"ר בנוי עולה 3,000- 5,000 שקל. הפיתוח מסובסד. יש בנה ביתך על מגרשים של 500 מ"ר, וגם בנייה רוויה 'לייט' - 2-4 קומות בשכונות רחבות ויפות. יש לנו מערכת חינוך נפלאה, ואם יבואו אוכלוסיות חזקות הן יחזקו אותה עוד יותר. מערכת התחבורה מתפתחת, הקבלן של תחנת הרכבת שמתחילה להיבנות יעלה על הקרקע מיד אחרי סוכות, ברבעון הראשון של 2015 יושלם קו 'אש-בש', אשקלון באר שבע, שיעצור באופקים, ויש התחייבות של הנהלת הרכבת שבשעות העומס בבוקר ואחר הצהריים יהיו 2-4 רכבות בכל שעה לכל כיוון. האוויר אצלנו נקי, אין זיהום אוויר ואין זיהום קרקע".

- מעבר צה"ל לנגב יעשה את המהפכה הדמוגרפית?

"גם. אבל אני לא רואה שבמעבר צה"ל לנגב תהיה התיישבות מסיבית של קצינים ומשפחות באופקים וירימו אותה. המהלך העיקרי הוא העברת מרכזי כובד כלכליים טכנולוגיים אל הנגב כולו, שימשכו אליהם ולשכנותם כמכפיל כוח הרבה גופים פרטיים ויזמות פרטית. כל זה יביא תוצר גולמי בהיקפים של 2 מיליארד שקל בשנה, ואופקים כבר נקבעה בהחלטת ממשלה לעיר מטרה לפיתוח תשתיות אזרחיות עבור קליטת האנשים הללו. זה המהלך הנכון. כולי תקווה".

*** הראיון המלא - בו מתייחס גרינגולד גם לרפורמה בחברת החשמל, מדינת ת"א, בועת הנדל"ן והמחאה החברתית - במהדורה המודפסת