יום עבודה שגרתי במערכת העיתון הדמיוני "קוראים" בתל -אביב. בישיבת המערכת מתכננים את גיליון החג, ומחליטים להכין כתבת תחקיר על האבטלה בישראל. העורך המנוסה מורה, כצפוי, לכתב הרלוונטי לנסוע לאופקים. "תמצא כמה צעירים וכמה מבוגרים בבית הקפה, ששותים קפה שחור ומדברים בקול צרוד מסיגריות" מצווה העורך. "תשמע מהם קיטורים על הממשלה ועל זה שאין תעשייה, וחזור עם חומרים טובים".
בדיוק באותו הזמן, במערכת החדשות של ערוץ הטלוויזיה "צופים", מחליטים בישיבת מערכת לעשות (שוב) כתבה בשם: "השד העדתי - 60 שנה להיוולדו". העורך הראשי מטיל על שני תחקירנים לשכור רכב, לרדת לאופקים, ולראיין ילדים שיגידו שמשום שהם מרוקאים, הם "לא יהיו אף פעם 'עורכי-דינים'".
וכך זה הולך גם במערכת אתר האינטרנט "גולשים", המכינה סדרת כתבות על פערי החינוך בין הפריפריה למרכז, ובמערכת הרדיו "מאזינים" העורכת יום שידורים על "התמוטטות שירותי הבריאות בדרום". כולם, כולם ישגרו את טובי הכתבים אלינו, לאופקים, לאסוף "חומרים טובים" וזמינים על האבטלה ועל הנחשלות, על הכישלונות ברפואה ובחינוך ובכלל -על הקיפוח ועל הייאוש.
התקשורת מגיעה אלינו עטופה כוונות טובות, נוטפת חמלה ושבויה בתדמית שבנתה לעצמה אופקים במשך השנים כעיר מצוקה ונחשלות. כדי להשלים את התמונה הקודרת, נוהלה העיר בשנים האחרונות ע"י ראש עיר ממונה. וכך, גם כדוגמה לניהול מוניציפאלי כושל, אין יותר מתאימה מאופקים.
הבעיה הגדולה של אופקים היא הייאוש, הכניעה של התושבים הטובים והמסורים לתדמית שדבקה בעירם. התמסרנו בעייפות לכל מיקרופון ולכל מראיין וסיפקנו בדיוק את אותן התשובות המצופות. הילדים דיברו בחוסר תקווה על סיכוייהם להצליח, בני הנוער דיברו על היעדר מקומות בילוי, המבוגרים סיפרו על ילדיהם הבורחים מהעיר והקשישים שקעו במשחק השש-בש, לפי הוראות הצלמים.
לא כולנו.
מתחת למעטה הייאוש וההשלמה, רוחשת כל הזמן פעילות חברתית, כלכלית תוססת וערה. הנה כמה מהמפעלים החברתיים שהייתי מעורב בהם ב- 14 השנים האחרונות, מאז הגעתי לאופקים: פרויקט מנהיגות לבני נוער, תוכנית מנהיגות למבוגרים בשיתוף מכללת ספר, מועדוניות לילדים בסיכון.
לפני שלוש שנים סייעתי להביא לאופקים את כפר הסטודנטים "איילים". לפני שבועיים ביצענו צעד נוסף, גם הוא בשיתוף הסוכנות היהודית, כשחנכנו מכינה קדם צבאית לבנות(!), הראשונה בארץ, המיועדת להעצמת בנות מהפריפריה לקראת שירותן הצבאי. כצעד משלים לזה, תיחנך אחרי החגים ישיבת הסדר ראשונה באופקים, אחות לישיבת ההסדר שבמודיעין, שתלמידיה כבר לומדים בעיר ומשרתים בצה"ל שנתיים מלאות.
לצד הסטודנטים הצעירים בכפר הנוער איילים, חתמנו לא מכבר על הסכם עם יוזמת נח, פרויקט התיישבות של אקדמאים צעירים שהתארגנו להקים יישוב בנגב. שכנעתי אותם שהיישוב כבר קיים. עכשיו אפשר להצטרף לשינוי שקורה ביישוב.
ואחרי כל זה, בקרוב יעברו לאיזור אופקים יחידות טכנולוגיות של צה"ל, כחלק מתוכנית מעבר צה"ל לנגב, תוכנית המביאה תקוות חדשות לנגב. כחלק מתוכנית זו, פעלתי להקמת שכונה של אנשי קבע בעיר אשר תוכל לקלוט את משפחות אנשי הקבע המשרתים ביחידות אלה, ולצידם שכונה של אנשי כוחות המשטרה.
קל מאוד לשקוע ברחמים עצמיים ובמירמור. הייאוש באופקים הרבה יותר נוח, הרבה יותר טבעי ואפילו צודק. אבל הייאוש גם מעניק פטור מכל יוזמה ואחריות. אופקים באמת קופחה, התשתיות בה הוזנחו, החינוך נדחק. היא שוכנת רחוק מן העין ומן הלב. אבל כל הזמן הזה האמנו שזה יכול להיות אחרת, וגם פעלנו לשם כך.
אין שום ספק, שהשינוי באופקים מתחיל מבפנים. מתוכנו. הוא מתחיל באמון שלנו בעצמנו. יש באופקים צעירים וצעירות, יש באופקים מהנדסים ומהנדסות, יש באופקים אקדמאים ואקדמאיות יש באופקם רוחות של שינוי.
הבחירות לעירייה, הראשונות לאחר שנים של ניהול ע"י וועדה קרואה, נותנות את ההזדמנות לעשות את המהפך - גם בתדמיתה של העיר וגם הלכה למעשה. השינוי צריך לבוא מתוך עשייה חדשנות והובלה.
*** משה אוחיון מתמודד לראשות עיריית אופקים
גלובס לחודש היכרות – כל הכתבות, המאמרים וטורי הדעה אצלך מדי ערב >>