העליון בדיון הנוסף: אילנה דיין לא הוציאה את דיבתו של סרן ר'

דיון נוסף בהרכב מורחב של 9 שופטי בית המשפט העליון החליט היום (ה'), ברוב דעות של 8 שופטים וכנגד דעתו החולקת של השופט אליקים רובינשטיין, שלא לשנות את התוצאה האופרטיבית של פסק הדין שניתן בתביעת הדיבה שהגיש סרן ר' נגד אילנה דיין וזכיינית ערוץ 2 טלעד בגין תחקיר "וידוא ההריגה" ששודר בתוכנית "עובדה" בנובמבר 2004.

כל 9 שופטי ההרכב סברו כי בפרסומים הנדונים היה משום לשון הרע לגבי העותר, אך הם נחלקו בדעותיהם בשאלה האם הייתה לדיין ולטלעד הגנה הפוטרת אותם מאחריות.

ברוב דעות של הנשיא אשר גרוניס והשופטים נאור, ארבל, ג'ובראן, דנציגר, הנדל, פוגלמן ועמית, הוחלט, כאמור, שלא לשנות את תוצאת פסק הדין בערעור.

דעת הרוב הייתה כי הכתבות נהנות מהגנת "העיתונאות האחראית", ואין להטיל על דיין וטלעד אחריות בגינן. השופטים צידדו גם בהחלטת הרכב הערעורים בעליון שדן בתיק כי הקדימונים (הפרומואים) שקדמו לכתבות בעובדה אינם זכאים לכל הגנה לפי החוק, וטלעד תחויב בתשלום פיצויים בסך 100 אלף שקל בגינם.

השופט רובינשטיין, בדעת מיעוט, סבר כי יש להחזיר את פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים על כנו ולחייב את דיין בתשלום פיצויים בסך 300 אלף שקל בגין הוצאת לשון הרע. עמדתו, כאמור, נדחתה.

העליון דחה בדיון הנוסף את הלכת ההגנה בפרסום שמכונה "אמת לשעתה", ופסק כי רק פרסומים נכונים יזכו להגנת אמת הפרסום. לעומת זאת, פרסומים לא נכונים - ובכלל זה פרסומים שבזמן פרסומם נדמה היה כי הם נכונים, אך בדיעבד התברר כי לא כך הוא - לא ייהנו מהגנת האמת בפרסום.

עם זאת, לדבריו, הפרסום ב"עובדה" נעשה בתום-לב, ולדיין עומדת הגנת "העיתונאות האחראית".

הכתבה המדוברת שודרה בתוכנית "עובדה" בערוץ 2 בנובמבר 2004, ועסקה בתקרית שאירעה במוצב "גירית" ברצועת עזה באוקטובר 2004, שבמסגרתו נורתה למוות הילדה הפלסטינית איימן אל-האמס, שהייתה בת 13. סרן ר', שתבע את דיין בלשון הרע, פיקד על הפלוגה שאיישה את המוצב.

אל-האמס התקרבה למוצב, והחיילים פתחו בירי לעברה, וסרן ר' רץ אל שער המוצב כדי לוודא את הריגתה, לפני שקיבל את הדיווח כי מדובר ב"ילדה כבת 10 בערך".

נגד סרן ר' הוגש כתב אישום לבית הדין הצבאי באשמת שימוש בלתי חוקי בנשק, שיבוש הליכי משפט, חריגה מסמכות עד כדי סיכון חיים והתנהגות שאינה הולמת. ביום הגשת כתב האישום, שממנו זוכה בהמשך, שודרה הכתבה ב"עובדה".

סרן ר' הגיש תביעת דיבה נגד דיין וטלעד, ושופט בית המשפט המחוזי בירושלים, נעם סולברג (שבהמשך מונה לבית המשפט העליון), קיבל את תביעתו. סולברג חייב את דיין בלשון הרע ובתשלום פיצויים בסך 300 אלף שקל, בעקבות שידור תחקיר "וידוא ההריגה".

באמצעות עורכי הדין גיורא ארדינסט ורן שפרינצק, הגישו דיין וטלעד ערעור על ההחלטה, ובפברואר 2012 החליט בית המשפט העליון פה-אחד, בהרכב של 3 שופטים, כי עומדת לדיין הגנת "אמת בפרסום". נקבע כי הפרסום היה נכון לשעתו, ולכן לדיין עומדת הגנת "אמת לשעתה".

ואולם, ביחס לפרומו לתוכנית, נותרה קביעתו של השופט סולברג מהמחוזי כי מדובר בלשון הרע, ולפיכך החליטו שופטי העליון להקטין את הפיצוי שנפסק נגד טלעד מ-300 אלף ל-100 אלף שקל. בנוסף, ביטלו השופטים את החובה שהטיל המחוזי על דיין לשדר התנצלות וידיעה מתקנת.

בהמשך הוחלט לקיים דיון נוסף בעליון בהרכב מורחב של 9 שופטים, לאור הסוגיות העקרוניות שעלו בתיק בנוגע לדיני לשון הרע. הדיון בפסק הדין בדיון הנוסף התמקד בהגנת אמת הפרסום ובהגנת תום-הלב, ונדונו בו שאלות עקרוניות הנוגעות לתחולתן של אלה.

כל שופטי ההרכב הסכימו כי האמת אותה צריך להוכיח לצורך הגנת "אמת בפרסום" הקבועה בחוק היא אחת ויחידה, והיא נקבעת על בסיס מכלול הראיות העומדות בפני בית המשפט. זאת, אף אם הראיות התגלו לאחר מועד הפרסום.

הנשיא גרוניס ויתר שופטי ההרכב דחו את הפרשנות שניתנה בפסק הדין בערעור להלכה שכונתה "אמת לשעתה". הם הדגישו כי לצורך הגנת אמת בפרסום לא ניתן להסתפק במה שנחזה להיות האמת בשעת הפרסום, אלא יש להוכיח כי הדבר שפורסם אכן היה האמת.

כאמור, משמעות הדבר היא שרק פרסומים נכונים יזכו להגנת אמת הפרסום. לעומת זאת, פרסומים לא נכונים - ובכלל זה פרסומים שבזמן פרסומם נדמה היה כי הם נכונים, אך בדיעבד התברר כי לא כך הוא - לא ייהנו מהגנת האמת בפרסום.

שאלה נוספת שנדונה בפסק הדין היא תחולתה של הגנת תום-הלב על פרסומים בעלי אופי עיתונאי. רוב שופטי ההרכב, בניגוד לדעתו החולקת של רובינשטיין, סברו כי יש לאפשר הגנה על פרסומים בעלי אופי עיתונאי שיש עניין ציבורי משמעותי בהם. נקבע כי תנאי לתחולתה של ההגנה האמורה הוא כי הפרסום נעשה בתום-לב, תוך עמידה באמת-המידה המחמירה של "עיתונאות אחראית".

שופטי הרוב הביעו עמדות שונות בשאלת "מיקומה" של דרישת "העיתונאות האחראית" במסגרת רכיבי ההגנה האמורה, מהותו של תום-הלב הנדרש ובשאלה האם חייב המפרסם לעדכן בהתפתחויות שאירעו אף אם לא נתבקש לעשות זאת על-ידי הנפגע מהפרסום.

אמת-מידה מחמירה

הנשיא גרוניס הדגיש כי עמידה באמת-המידה המחמירה של "עיתונאות אחראית" תחייב את המפרסם לנקוט צעדים שונים לשם מניעת פגיעה מיותרת במושא הפרסום, וזאת אף במחיר של פגיעה מסוימת באיכות התוצר במישור התקשורתי.

לדברי גרוניס, פרסום שנועד לפגוע במושא הפרסום לא ייחשב תם-לב, וכך גם אם יתברר כי בעת הפרסום ניתן משקל עודף לשיקולים מסחריים של התקשורת או לשיקולים אישיים של העיתונאי (שיקולי תחרות השגת סקופ).

עוד כתב גרוניס כי אין להטיל חובה גורפת וכללית על מפרסמים לפרסם תיקון או עדכון לפרסום כאשר הדבר כלל לא התבקש על-ידי מי שנפגע מהפרסום.

באשר לכתבות ששודר ב"עובדה" קבע גרוניס כי הן עומדות, גם אם באופן גבולי בלבד, בדרישה לעיתונאות אחראית.

השופטת עדנה ארבל הצטרפה לעמדת גרוניס המציע להכיר בחובה עיתונאית רחבה המקימה את הגנת תום-הלב, בהתקיים עניין ציבורי משמעותי הנלווה לעבודה עיתונאית אחראית. ארבל ציינה כי הבחינה האם קמה הגנת תום-לב למפרסם צריכה להתמקד בעיקר בשאלה האם המפרסם האמין שהפרסום הוא אמיתי.

בניגוד לגרוניס, השופט עוזי פוגלמן סבר כי כל עוד העיתונאי מאמין בעת הפרסום כי המצג העובדתי שבו משקף את האמת, ככלל שאלת מניעיו לפרסום אינה בעלת חשיבות. פוגלמן ציין כי הרצון להשיג "סקופ" כשלעצמו אינו פסול.

השופט רובינשטיין חלק, כאמור, על חבריו. לדבריו, אין בעובדה שפרסום אינו זדוני ושהוא תולדה של עבודה עיתונאית שנעשתה בתום-לב, כדי לרפא את הפגיעה הקשה בשם הטוב של מושא הפרסום נוכח פרסום מידע שקרי.

"כמה אמיתות משפטיות"

יצוין כי בית המשפט העליון הדגיש בהחלטתו כי הוכחת אמיתות הפרסום בהליך השיפוטי, על אילוציו ומגבלותיו, היא לא אחת משימה מורכבת, ובמקרה שלפנינו נדמה כי הנטל כבד באופן מיוחד.

"פרטים עובדתיים מסוימים ביחס לאירוע עדיין לוטים באפילה. כך, למשל, עד היום קיימת אי-בהירות לגבי הטעמים שהובילו את המנוחה להתקרב למוצב", ציין גרוניס "בנוסף, לא כל קביעותיהן העובדתיות של הערכאות השונות שנדרשו לעניין זה תואמות זו לזו. לדוגמה, בפסק הדין בעתירה שהגישו הורי המנוחה לבג"ץ נקבע כי הופרך החשד כי המנוחה הייתה מחבלת מתאבדת, וכי בתיקה היה מטען חבלה, לאחר שבתיק נמצאו ספרים בלבד.

"לעומת זאת, בית הדין הצבאי ובית המשפט המחוזי קבעו כי לעולם לא ייוודע מה היה בתיק אשר נקבר בחולות רפיח, אך צוין כי לא ניתן לומר כי המנוחה הייתה בדרך לבית-הספר, שהיה בכיוון ההפוך מהמוצב.

"ניתן לייחס את השוני בממצאים העובדתיים לשוני בהליכים המשפטיים האמורים. אלה נבדלים זה מזה בסדרי הדין, ברף ההוכחה הנדרש, בשאלות המשפטיות שנדונו בגדרם, בבעלי הדין ובתשתית העובדתית שהונחה בפני השופטים".

גרוניס הוסיף וכתב כי לכאורה עומדות בפנינו כמה "אמיתות משפטיות".

גרוניס סיכם כי "נוכח חלוף הזמן מאז תחילת הפרשה, היות שההליך הוא דיון נוסף ובהתחשב בכך שעומדת לדיין הגנה אחרת ביחס לכתבה ולתוכנית הלקט, לא סברתי כי יהא זה נכון להידרש לשאלה האם עומדת להן גם הגנת אמת הפרסום".

"ניצחון ענק לחופש העיתונות"

אילנה דיין מסרה בתגובה: "את הפרטים נלמד בימים הקרובים, אבל עכשיו אני מרגישה צורך להודות לקבוצה של אנשים שהלכו איתי לכל אורך הדרך במאבק הזה שלא היה פשוט, ובעיקר לעורכי הדין גיורא ארדינסט ויוסי עבאדי, רן שפרינצק ומיטל טויסטר ועו"ד טל ליבליך".

ממערכת "עובדה" נמסר בתגובה: "אנו שמחים על החלטת בית המשפט העליון, שגם בהרכבו המורחב שב ועיגן בפסיקתו את יסודות העבודה העיתונאית התחקירית, שחשובה כל-כך לקיומה של חברה חופשית ודמוקרטית. כמו ב-20 השנים האחרונות, 'עובדה' תמשיך להביא לצופיה כתבות ותחקירים שהם פרי עבודה עיתונאית אחראית והוגנת".

עו"ד יוסי עבאדי ממשרד מיתר ליקוורניק גבע לשם טל ושות', המייצג את טלעד, מסר בתגובה: "פסק הדין בדיון הנוסף הוא ניצחון ענק לחופש העיתונות ובעיקר לעיתונות האחראית. רוב של 8 שופטים קבע כי יש להשאיר על כנו את פסק הדין שביטל את פסיקת המחוזי, תוך קביעה שהכתבה של אילנה דיין, הן בתוכנית המקורית והן בתכנית הלקט, היו עיתונות אחראית, והרושם הכללי המתקבל מן הכתבה הוא הוגן. חשיבות פסק הדין היא בהכרה החדשה הרחבה בהגנה מפני חיוב בלשון הרע של עיתונות אחראית אשר פעלה לפי סטנדרטים עיתונאים ראויים".

"אחד מפסקי הדין החשובים שניתנו"

עורכי הדין גיורא ארדינסט, רן שפרינצק ומיטל טויסטר, צוות ההגנה של אילנה דיין ממשרד ארדינסט בן-נתן ושות', מסר בתגובה: "פסק הדין מבצר את מעמדה של העיתונות ואת כוחה לחשוף פרשות שיש בהן עניין ציבורי. הוא מקנה הגנות לעיתונאי שפעל בתום-לב ובהגינות וקובע כי כך פעלה דיין.

"עוד קובע פסק הדין כי הליך פלילי כשלעצמו לא שולל עניין ציבורי בפרסום ומכיר בחובה העיתונאית לפרסם נושאים בעלי חשיבות ציבורית באופן המרחיב את הגנת תום-הלב.
בכך מעגן העליון את ביטולה של הלכת חברת החשמל נגד 'הארץ', ששלטה בכיפה לאורך עשרות שנים, ומרחיב את חופש הפעולה של העיתונות החוקרת.

"גשר של ברזל מחבר בין פסק הדין לבין פסיקותיהם של שופטי בית המשפט העליון, אשר לאורך השנים ביצרו את מעמדו של חופש הביטוי כזכות יסוד בחברה דמוקרטית.
פסק הדין יבטיח את המשך קיומה של העיתונות החוקרת וימנע בריחה של העיתונות מן המציאות אל הריאליטי הנעים והנוח.

"השופטים חוזרים וקובעים כי אילנה דיין פעלה כעיתונאית אחראית והגונה והציגה את צדדיו השונים של האירוע, ואף נמנעה מהצגת חומרים שהיו בידיה, אשר היה בהם כדי לצייר את הפרשה באור חמור עוד יותר.

"בית המשפט העליון קובע כי המיקום המתאים לדיון בשאלה האם המפרסם מילא אחר אמת-המידה של עיתונות אחראית הוא במסגרת דרישת תום-הלב, ולא במסגרת המונח 'אמת לשעתה'.

"למעשה, בית המשפט ממקם את הגנת האמת לשעתה לא תחת סעיף אמת הפרסום, אלא במסגרת הגנת תום-הלב, וקובע כי פרסום אחראי שנחזה להיות אמת בעת עשייתו ייהנה מהגנת תום-הלב, גם אם בסופו של דבר האמת המשפטית התגלתה כשונה או לא התבררה עד תומה.

"לטעמנו, מדובר באחד מפסקי הדין החשובים שניתנו בעשרות השנים האחרונות בכל הנוגע למעמדו של חופש הביטוי. פסק הדין מייצר פרוטוקול של 'עשה ואל תעשה' לעיתונאי החוקר, מבטיח כי עיתונאי שיפעל בתו"ל, בהגינות, ביושר ובאופן מקצועי, כפי שפעלה דיין, ייהנה מהגנתו של הדין".

"מדרון חלקלק"

עורכי הדין אלעד איזנברג ויואב מני, המייצגים את סרן ר', הביעו סיפוק מכך ש"בית המשפט העליון בהרכבו המורחב אישרר את הקביעה כי בקדימון ובכתבה עצמה הוצאה לשון הרע כלפי הקצין, ומכך שבוטלה הכרעתו הקודמת שאיפשרה לכתבה ליהנות מהגנת ה'אמת לשעתה'.

"עם זאת, בית המשפט העליון פטר מאחריות את דיין - להבדיל מחברת טלעד ,שחיובה בתשלום פיצוי של 100,000 שקל אושר, וזאת באמצעות הגנה חדשה של 'עיתונאות אחראית'. לצורך כך בית המשפט ביטל הלכה ותיקה ומושרשת שלו מזה עשרות שנים והרחיב מאד את ההגנה הניתנת לעיתונאי שמפרסם דברי שקר.

"במובן זה, המשמעויות והתוצאות של פסק הדין חורגות בהרבה מעניינו של סרן ר' וצריכות להדאיג כל אזרח במדינה. אנו לא משוכנעים שמצב חירויות הפרט השתפר כתוצאה מפסק הדין, וימים יגידו האם פסק הדין אכן יעודד עיתונאות אחראית - או שמא, כפי שהתרענו בפני בית המשפט, יהפוך למדרון חלקלק, שבו יפורסמו דברי שקר תחת כל עץ רענן, ללא אפשרות מעשית לתבוע את המפרסם בגינם".

 עיקרי הפרשה