זיהום הקמפיין נשאר הרבה אחרי הבחירות

להתחנף, להשמיץ, לפזר הבטחות שלעולם לא יקוימו, ולשקר פה ושם, או רוב הזמן. כל אלה הם חלק מהעולם הפוליטי. בעיקר בתקופת בחירות. זה בסדר. זה המשחק. הפוליטיקאים רשאים ללכת רחוק כדי להיבחר שוב. אבל השאלה היא כמה רחוק? איפה נחצה הגבול? ועם מה נישאר ב-10 באפריל 2019, אחרי שתסתיים מערכת הבחירות הנוכחית? אחרי שכל השמאלנים יסומנו כ"בוגדים", אחרי שאנשי המרכז יסומנו כ"שמאלנים", ואנשי הימין כ"פשיסטים". אחרי שהחשודים בשחיתות ייבחרו שוב לתפקידים הבכירים ביותר, אחרי המתקפות הבוטות על התקשורת, אחרי שתיקת הגנרלים.

ניסיון העבר הקרוב, הבחירות הקודמות, מלמד שהזיהום שגורם קמפיין בחירות מלוכלך אינו נעלם אחרי שהבחירות מסתיימות. הלכלוכים שמופיעים במערכת הבחירות נדבקים אל קירות הכנסת הנבחרת. לעתים הם אפילו מתפשטים ומכסים את קירות הכנסת, כעובש שקשה להסירו.

למשל, ביום הבחירות הקודמות, ב-17 במארס 2015, וכשזיכרון התבוסה לאהוד ברק ב-1999 מרחף מעליו, התייצב ראש הממשלה בנימין נתניהו מול המצלמות והזהיר כי "המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי".

האמירה נותרה צרובה בזיכרון הקולקטיבי, ובצדק, כאמירה שבה חצה ראש הממשלה את גבולות הלגיטימיות במטרה לשמר את כוחו. אמירה שסימנה את הערבים הישראלים כאזרחים סוג ב', כמעט כאויבים. במידה רבה, המשפט הזה של נתניהו היה נבואה שהגשימה את עצמה באופן שבו התנהלה הכנסת ה-20 בכלל ובעיקר באופן שבו היא חוקקה את חוק יסוד: הלאום. חוק יסוד שהכנסת החליטה שלא לכלול בו את עקרון השוויון ובכך סימנה שוב את אזרחיה הלא-יהודים של ישראל היהודית, אך האמורה גם להיות דמוקרטית, כאזרחים סוג ב'.

במבחן הקלפי, אגב, כנראה שנתניהו הצליח: האמירה הפרובוקטיבית שלו נגד הערבים עוררה פחד בקרב הציבור והחזירה ליכודניקים רבים הביתה והביאה לעלייה חדה בכמות המנדטים שקיבלה הליכוד בהשוואה לסקרים שפורסמו בשבועות ובימים שקדמו לה. נתניהו הוכיח שהוא פוליטיקאי מיומן בעל חושים חדים, אבל כמנהיג מפלג ומסית. מה יאמר נתניהו הפעם?

בעצם נתניהו כבר אומר. על רקע ההליך המשפטי הפלילי נגדו, ראש הממשלה ממקד עד כה את קמפיין הבחירות שלו במתקפה על התקשורת ועל מערכת אכיפת החוק. נתניהו, דווקא הוא, שם את סוגיית החקירות נגדו במרכז הבמה הציבורית באופן שהוא כה בוטה, עד שקשה להבדיל בין הקמפיין הפוליטי של נתניהו לבין הקמפיין המשפטי הלגיטימי שלו להוכחת חפותו. הכול באותה קלחת.

במקום לדבר על מחלפים, נתניהו מדבר על פרקליטים, במקום לדבר על החשכ"ל הוא מדבר על המפכ"ל; במקום לספר לציבור איך בכוונתו להציל את מערכת הבריאות הציבורית הקורסת, הוא עוסק ב"מחקרים" שמוכיחים כביכול שהוא ומשפחתו לא קיבלו סיקור אוהד באתר וואלה; ובמקום לחזק את מערכת אכיפת החוק, הוא תוקף אותה.

הוא עושה את זה באופן שבעבר נחשב לא לגיטימי. למשל, כשנתניהו טוען כי "היועץ המשפטי לממשלה נכנע לשמאל ולתקשורת", או כשהוא טוען כי החלטה של מנדלבליט על כתב אישום בכפוף לשימוע תגרום להטיה של הבחירות.